שבע השנים

 

 

בשבועות האחרונים אני מסיירת באינטנסיביות בצפון הארץ, מחיפה-נהריה במערב ועד מבואות הגולן במזרח, ומגלה שהחיים האמיתיים מתרחשים מחוץ לתל אביב. לא שאני דוגמא מייצגת, כיון שעבורי תל אביב אינה אלא פיח, צפיפיות ויוקר מחיה שידי אינה משגת לקטוף את פירותיו. הידיעה שלידי מתרחשים חיים תרבותיים ערים לא מחממת אותי, והאמת, אף שהסיבה לכך שאני נפקדת מאירועים היא כלכלית, עד היום לא הרגשתי שהחמצתי משהו מדהים, איזו הצגה מדהימה, או תערוכה יוצאת דופן. אם כבר היה לי כסף, הייתי ודאי מנסה מסעדות ומועדוני ספא, אך אלו קיימים גם במקומות אחרים ובחצי מחיר.

 

הביקור האחרון שלי החל בכמה ישובים סמוכים לראש פינה (את הלילה ביליתי ביסוד המעלה, מקום מוזר מאד), וסיימתי אותו באזור נצרת, בואך כפר תבור. הצפון מתברך בכל היתרונות שאין בתל אביב, אויר קריר ונעים, נוף, פיזור אוכלוסין, ויתר נוכחות לפלשתינאים (בתל אביב הפלשתינאי הוא או פועל מטבח נסתר מן העין או שחקן חתיך, ויש גם יפו, שתושביה הפכו קודם כל לתל אביבים אחרי כן הם ערבים). הכבישים מתפתלים וגרועים, אמנם, אך בסך הכל מתקדמים יותר מהר מאשר במרכז. הגלילאים, כך ניראה, הם בדרך כלל אנשים שלווים מאד, החיים שלהם עוברים בסלואו מושן, ויש להם זמן לעצור ולתת הנחיות נסיעה מפורטות וגם לצייר מפה. הם ניראים יותר מאושרים, או מסופקים, מהתל אביביים המסתובבים עם יצרם, החצוי, בידם גלוי לכל.

 

הבדלי המעמדות בגליל מודגשים וגלויים, בניגוד לשיוכים הסודיים למחצה של התל אביבים לכתות, או משפחות פשע, או למשפחות הון. יש "קיבוצניקים", "מושבניקים", עירונים כמובן, וזן של עירונים לשעבר המתחלק בגדול ל"הייטק נשק" (גוש משגב), או ל"אורגאניים רוחניים" הפזורים מכליל המפורסמת ועד ראש פינה בכל מיני יישובי תמהונים או ניו אייג'. המאחד הוא השינאה למרכז, וגם לערבים לצערי. הגלילאים לא נענים לקוד הפוליטיקלי קורקט ואומרים בפרצוף את מה שהתל אביבי חושב ("אל תלכי לשם, יש ערבושים, רוסים ואתיופים"…מפיה של צ'רקסית המעריצה את יובל בנאי שגר באילניה לדבריה).

 

ביסוד המעלה יש אוירה של "טווין פיקס" וסודות, כניראה סביב מאבקים נדל'ניסטים. מערכת החינוך המקומית עברה קריסה עקב סכסוכים מקומיים, ועכשיו מנסים לשקם ולהחזיר את הילדים לבית הספר המקומי. יש שם קהילה דתית לא מבוטלת, למעשה חריידית (כניראה רובם חוזרים בתשובה), אי אלו אנשי צבא בכירים, והגלעין הקשה של המקומיים, אכרים שתקניים עם חריצים ענקיים בפנים, שיער מקורזל ופרוע, מעין ז'אן גאבן מקומי, שאין הרבה מה לדבר איתם, אבל הם מאד מעשיים.  את הלילה אנחנו מבלים בצימר, כמובן, המנוהל על ידי מדען לשעבר, שפרצופו מוכר לי, והוא אכן עשה כמה שנים במכון וייצמן בעיר רחובות. אני תוהה אם הוא עורך ניסויים על האורחים, ומגרשת מן החדר חתול שניראה מהונדס קצת, ומקפידה לסגור את דלת חדר השינה. בלילה אני חולמת על מפקד פיקוד צפון (??) בדימוס, המנהל אחרי מרדף ברחובות יסוד המעלה, ולבסוף, בחלום הוא אומר לי "יחיאל חורב הוא רק נוכל ממון קטן, וזהו הוא איננו, נגמר". כניראה אפשר להוציא אותי מהגו'נגל הקונגולזי אבל לא את הקונגו ממני, או שצריך חופשה ארוכה יותר.

 

אפשר לאמר שהגליל כולו זה צימר אחד גדול. כמו כל דבר בישראל, יש הגזמות. אמרת צימר, פתאום הכל צימרים, וכמובן היצף מוביל לחפיף, מוביל לשפע מיותר, מוביל לעגמת נפש, והרבה צימרים נטושים או עומדים להשכרה, וניראים כמו בית זונות שהתיישן, שרידי גדולתו הופכים פתטיים, היומרות ניכרות מהריפוד המתקלף, מהגקוזי המחליד, הכוונה ל"עשות קופה" מהר, נחשפת ומעוררת אי נחת. מחמת חסרון כיס לא פקדתי אף מסעדה, ביסטרו, חומוסיה, אבל חלק ניראו די מבטיחות.

 

עצרתי כנדרש, בדרך חזרה בכפר תבור, הלא היא מסחה, ל"עשות כבוד" לשורשי המשפחה שלי. לצערי המוזיאון היה כבר סגור, אז הסתפקנו בביקור ב"מוזיאון המרציפן" שבינתיים החל לגבות הון עתק לכניסה כמובן, וללקות גם כן במחלת ההגזמה שסופה ידוע. הזדמנו לי שיחות מדהימות, כמו תמיד, עם המקומיים, המכירים עוד את משפחת אב סבי, מן המייסדים, ושמחו לרכל על הסכסוכים המשפחתיים הקשים שפירקו לבסוף את השבט הקטן, אדלבאום, כך שמה שנותר שם הוא שני בתים די חדשים של אחד הנכדים שכמובן גר באמריקה, וילדיו אמריקאיים והם רק משכירים וגובים את הכסף. כולם נלחמו בעולם, איש באחיו, ולבסוף …אמריקה, זה מה שנשאר.

 

בשיחה עם מקומי קשיש שעוד מכיר את משפחתי מן העבר, אנחנו מייד מסכימים שאם מפא"י לא היתה משתלטת על הכל, אז בעצם הרעיון של המסחאים להשתלב במרחב היה נכון יותר. כולם דיברו ערבים שוטפת, וחיו "כמו ערבים", לטוב ולרע. משם אנחנו ממשיכים ומקטרים על מיכה גולדמן התככן, ועל ראש המועצה הנוכחי "אותו דבר" (זה בא לתאר את אופיו של הנוכחי בשתי מילים, בהשוואה לגולדמן), והקיטור הרגיל על הפוליטיקאים. הקשיש מאיץ בי "לגדר את החלקה" שנותרה למשפחה עדיין שם, כדי שלא יעשו תרגילים ויקחו גם את זה. זה שווה שלוש או ארבע מאות אלף דולר, הוא אומר לי, ואני תוהה אם כדאי להיכנס למלחמות עם המועצה המסוכסכת הזו עבור קרקע ששייכת לי ולעוד שלושה שאצטרך להתדיין איתם, מה שיצית עוד שלוש מלחמות עולם עקובות מדם ומדמים. גם אצלנו רוב הצאצאים באמריקה. כפר תבור השתנתה ללא הכר, מיישוב קטן וישן, דומה לאילניה הסמוכה הוא צמח והפך כמעט לעיר פורחת של וילות עם שכונות והרחבות, והפעלות, ומפעלים, ומזון, וצימרים כמובן.

 

רק אורחים

 

אני ממשיכה לדהור לכביש  6 המפורסם, שאני רוצה לנסות פעם ראשונה, ואז מרוב רצון למהר, אני נתקעת בפקק תנועה אדיר המשתרך עד אום אל פאחם, שם עומדת להתרחש הפגנה-עצרת של שייח ראעד סלאח מן התנועה האסלאמית. אם הייתי נוסעת בכביש הרגיל והאיטי כבר הייתי מזמן בתל אביב, אך עתה נלכדנו בפקק ומחכים. זו ישראל, "כביש מהיר" תקוע בצואר בקבוק של נתיב אחד. אני נזכרת בכתבה המספרת שטלי פחימה עומדת לגור שם או משהו כזה, וגם השליח במכולת שלי חזר לשם, לאחר גלות ארוכה ביפו. גדודים של שוטרים ניצבים בפתח העיר, ושיירת אוטובוסים עם דגלי התנועה, בירוק המכותב לבן, מתנפנפים ברוח.

 

בלי לרצות אני נזכרת במאורעות אוקטובר 2000, כאשר נסעתי בפעם האחרונה (לפני זו) לגליל לנופש בראש השנה, כרסי בין שיני, שבוע לפני לידה, ובדרך חזרה מחופשת ראש השנה, נתקעתי בתוך ההפגנה הידועה והיריות. חמקנו מן המהומה אך נתקענו בפקק של שבע שעות מחיפה לתל אביב, עם כל "עמישראל" שנמלט מהפרעות בסופו של החג. אני תוהה אם היתה "שריטה" בגלגל הזמן, בדיוק לפני שבע שנים, באותו זמן בשנה.

אהוד ברק שוב מדבר ברדיו, אני נוסעת באותו כביש, אי השקט מפעפע ורוחש, ממש ליד השלט "מגידו" הלא היא ארמגדון המפורסמת. שבע השנים הרעות הסתיימו, ובפתח שבע שנים רעות יותר.

 

שיחה בדרך

 

בני הקטן שואל מה המהומה הזו שגורמת לפקק, וליללות הסירנות. אני אומרת לו שזה חג. "איזה חג ?" הוא שואל. "חג עצוב" אני עונה. "חג של ערביתים ?" הוא שואל למראה הדגלים. "כן, חג של ערביתים" אני עונה ומתלבטת מה להגיד. "הם עצובים שלקחנו להם את הארץ ?" הוא שואל, ומפתיע אותי. "כן, הם כועסים. אבל אני ואתה לא לקחנו להם." אני מנסה להוציא אותו מן "הסכסוך". ואז הוא אומר לי בקול מבוגר להפליא "אנחנו לא לקחנו להם כלום. אנחנו רק אורחים".

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ביטוח לאומי  On 08/09/2007 at 08:18

    איריס, מאיפה יש לך כסף לנסוע לנופש ?

  • אילנה שקולניק  On 08/09/2007 at 10:15

    האם פגשת בדרכך, בגליל, את תערוכת החוצות "הכמיהה לשלום?
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=266004&catcode=&year=2007&month=8&day=0&pagenum=5&cat
    אם כן, אשמח לרשמיך.
    טרם הספיקותי להגליל..

  • אזרח.  On 08/09/2007 at 13:02

    שאני חוויתי.
    מגיעה נשיקה למתוק הקטן, על האבחנה המדוייקת שלו.בסך הכל,כוווווולנו אורחים זמניים על האדמה הזו.

  • איריס  On 08/09/2007 at 14:26

    אילנה תודה על המידע, לא, לא נתקלתי, הסתכלתי עכשיו בתיאור המקומות, ופשוט לא הייתי באף אחד מהנקודות המשתתפות. יהיו עוד פעמים.
    וכאשר אבקר אדווח לך אישית.

    אזרח, חן חן ועל הנשיקה. אנחנו באמת אורחים בישראל, הגם שבני דור חמישי, רכושנו וזכויותנו נושלו לחלוטין, לכן התיאור שלו מאד מדוייק, קצת פחות מושרש מן ה"גר" הנזכר במקרא.
    אהבתי שהוא מצא לבד את המילה הזו, לא הייתי חושבת על זה.

  • שרון רז  On 08/09/2007 at 16:25

    תודה על השיתוף ותיאור חוויות המסע הזה לצפון

  • הצועד בנעליו  On 08/09/2007 at 20:18

    כל עוד אודי-חמודי ברח לא מקדם את הצעת החוק שלו לשלילת רשיונות.

  • איריס  On 09/09/2007 at 00:57

    אני, תודה לאל, לא בקטיגוריה של אודי חמודי. הפרופיל שלי 64, וסיימתי שירות מילואים מלא
    וממילא , לצערי, מחמת גיל, אני לא מקהל היעד

  • איריס  On 09/09/2007 at 00:59

    תודה

  • א  On 09/09/2007 at 13:16

    אולי לא שירתת בצבא, ואת נמצאת בקצה האולטרה שמאלי של המפה הפוליטית, ובכל זאת, מעצם השתתפותך במנגנון החברתי והכלכלי של מדינת ישראל, את שותפה ללקיחת הקרקעות.

    רוצה דוגמה ספציפית – הנה נסעת בכביש 6, ובמחיר הנסיעה הזו את מממנת את המשפטנים והמאבטחים שיפקיעו קרקעות מערבים (כמו גם מיהודים) בשביל לסלול את הקטעים הבאים שמתוכננים לכביש.

  • איריס  On 09/09/2007 at 13:52

    זה כמו שתגיד שגם ערבי שנולד פה שנוסע בכביש 6 לקח אדמות מערבים. זו שטות.

    גם תייר שנוחת בנתבג ?

    שירתתי בצבא, ונודבתי לשרת את מנגנון הצבא במשך הרבה שנים וללא תמורה. זה לא אומר שאני הרווחתי מזה משהו, או שהיתה לי בחירה. אנחנו נשפטים לטוב ולרע על בחירות שעשינו.

    אתה מנסה לייצר שותפות גורל (ואחריות או אשם) במקום שהיא לא קיימת. ולא היתה קיימת. אתה גם עושה את ההכללה הזו על בסיס מוצא לאומי או שיוך דתי כלומר העובדה שאני יהודיה. אך גם לפי החוק הבינלאומי וגם לפי החוק הפלשתיני המשפחה שלי נחשבת למי שלא השתתף בגזל הזה, אשר הגיעו לכאן לפני 1917 והבעלויות שלהם על קרקע פרטית מוכרות על פי כל דין. (למעט מדינת ישראל שהפקיעה קרקע זו בשרירות ושלא כחוק ובתמורה סמלית).
    אבחנות משפטיות אינן סמנטיקה או רטוריקה שאפשר לבטל או לטשטש במחי "הברקה בטוקבק".

    אם פעם זה יבוא לכדי שאלה יתכן שיבטלו גם את הפקעות הקרקע שהיתה אמורה לזכות אותי בדין ברכוש נאה. אגב גם אדם שנולד לגנב אדמות, תיאורטית, יכול לכבס את מצבו האישי ולדאוג להלבין אותו על פי ערכיו, אם ייפטר כדין כחלק מנכסים שקיבל בירושה אשר לדעתו אינם חוקיים או גזולים. אתה יוצר עולם דטרמניסטי שבו אין בחירה לאף אחד. זה תמיד האינטרס של גזלנים לצייר תמונה מוטעית שכולם סביבם כאלה או מושתקים מכוח איזו תיאוריה רעועה של אשם תורם או משותף. אין מנוס מחלוקה של נכסים כדי ליצור "השתקה" כזו. בוא נאמר שאם המדינה היתה נותנת לי עכשיו מאה דונם משובחים שהופקעו מערבים כך סתם, הייתי מושתקת. כרגע המדינה חייבת לי מיליונים כך שזה לא המצב. לפחות נותר לי המוסר
    מעולם לא נתתי יד מרצוני לשום דבר שמקפח זכויות של אחר על בסיס לאומי או דתי. להיפך, בעבודתי בעבר נאבקתי עבור זכויות של בדואים שקרקעותיהם נגזלו על ידי המינהל. אני גם אשמח לבטל את שהותי בישראל ואת האזרחות שלי פה ולמנוע עוד עוול

  • איריס  On 09/09/2007 at 14:06

    הטענה שלך למה שנטען לעולי שנות החמישים אשר שוכנו בבתים נטושים של ערבים ביפו. כאילו הם "
    "שותפים" ולא היא. אם גזלן האדמה שיכן את הפליט באחד מן הבתים הגזולים כדי לבסס את הגזילה, ופינה אותו לאחר תום התפקיד הכפוי, והשביח והתעשר ואילו לעולה המשוכן זמנית לא יצא מזה כלום, אי אפשר להכניס את שניהם באותה חבילה של "ערבות זה לזה" במעשה של לקיחת הרכוש.
    במקרה זה יהיו לנו שני גזולים. בעל הקרקע המקורי, והמשוכן בכפיה שלא שותף בהשבחה של הנכס ששוכן בו בכפייה כדי לבסס ניתוק מן הבעלים המקורים.
    האמת, הטיעון הלא הגיוני שלך מסביר את אורח החשיבה בישראל, שבה נהוג להטיל את "האשם" על היחיד שלא נהנה מה"חטא" המקורי. וכל זה במטרה מאד מובהקת לבסס את הליך הגזילה הרב שלבי, שמופנה ראשית נגד הערבי ומייד לאחר מכן נגד שורה של יהודים באותה שיטה, כאשר האחריות היא קולקטיבית אך ההנאה וטובות ההנאה הן מאד ספציפיות ואישיות. טיעון הקולקטיביות, הערבות ההדדית הוא נשק לטיהור גזילה, כפי שהיטעון הדתי או גאולת הקרקע הושמע בידי גורמים שאין להם שום ייחס אמיתי אליו, כדי לכבס עבירות כלכליות. ענף משנה של הרטוריקה הזו, המכשירה מעשי גזל, היא "שיקולי בטחון" כפי שראינו נישאים בפי סוחרי נשק.

  • א  On 09/09/2007 at 15:27

    עניתי כאן תגובה ארוכה, ואז החלטתי למחוק אותה.
    בתגובתי ניסיתי לנהל דין מוסרי בנושא הציות ושיתוף הפעולה האזרחי עם שלטון הכיבוש, אבל אז הבנתי שאת בחרת לענות לי בנימוק משפטי המסתמך על השנה בה משפחתך עלתה לארץ.

    שיהיה כך.

    משפטית, את צודקת כנראה, ובכך את פטורה מהדיסוננס שבין המשפט הנכון שכתבת – "אני גם אשמח לבטל את שהותי בישראל ואת האזרחות שלי פה ולמנוע עוד עוול" לבין העובדה של ישיבתך כאן למרות שאינה מחוייבת המציאות, ואינה נכפית עלייך על ידי אף אחד.

  • איריס  On 09/09/2007 at 15:34

    מי אמר שלא נכפית עלי השהות כאן ? אתה מכיר אותי ? בחרת להסתתר מאחורי האנונימיות.

    משפטית ומוסרית במקרה של בעלות בקרקע חד הם. יכול להיות שאני שבויה במערכת מושגים משפטית, אשמח לשמוע טיעון מוסרי הסותר לדעתך את הטיעון הזה.
    וכשאני אומרת אשמח, זה בכנות רבה.
    אתה יכול להמתין ולכתוב שוב את הארוכה שמחקת. אפשר גם לפתוח לכבוד זה פוסט חדש. זה נושא חשוב ובוער תמיד.

    אני דבקה בתולדותי האישיים כיון שלדעתי צריך להפסיק לדבר בהכללות שמזיקות לרבים וטובים "מדינת היהודים" זה אחת מהן המקפלת הרבה מידי עוול כדי להחזיק מים.

    אזרוק לך עוד שביב רעיון. לדעתי במידה והיה צדק חלוקתי סביר בחלוקת שלל הביזה של קרקעות הערבים, הטיעון המשפטי היה נסוג במקצת. זה אולי טיעון "דתי" ברמה מסויימת או אירופוצנטרי-מיסיונרי, אבל אני מחזיקה בו ברמה מסויימת. כלומר, הסדר צודק היורש גם ירושה פגומה, מולבן. אך מה שקרה בציון, זה גזל של קרקעות ערבים שהוביל לגזל יותר גדול, ומדובר פחות, של זכויות וחיי יהודים בידי יהודים המשתמשים לרעה במלל נשגב של קולקטיביות או דת או "אינטרסים מערביים, וכולי.
    אני דוברת, אם תרצה, של המיעוט במיעוט המנוחשל, יהודים שישבו פה לפני התנועה הציונית, אינם מזרחים או אפריקאים, אלא אשכנזים, אבל נוחשלו גם תרבותית והוכחדו תרבותית על ידי הציונות. זה אולי לא "אין" אבל לדעתי זה חשוב להשמיע את הקול הזה, כי במרחב הקיים הוא אחד השפויים שהיו.
    במגזר היהודי המקומי, קול של "חיבת ציון" ותו לא המקוממת את זכות היהודים לשבת בכל מקום, כולל כאן, בלי לנשל אחרים.

  • איריס  On 09/09/2007 at 15:40

    ההנחה הקיימת שמי שנמצא פה יכול פשוט להרים מזוודה ולהגר לאן שהוא אינה נכונה וצריך להשמיע קול בנושא הזה. במנקרה שלי זה מובהק שכן לאחר שהיגרתי שלח הממסד הציוני, יותר נכון זרוע התמנון של מר יחיאל חורב יד אלי והחזירה אותי לכאן כמו שלוקחים חבילה של סמרטוטים. אך גם בלא הסיפור האישי (ולמה הוא לא חשוב ? גם הוא מייצג את ההוויה הציונית) אי אפשר להגיד למישהו "לך לארץ אחרת" בלי כסף, בלי ניירות בלי כלום. אפילו פלשתינאי מנוחשל לא מצפה זאת מפליט אחר, יהודי, אשר נמצא כאן בעל כורחו. יש לתבוע עם זאת ממדינות רבות בעולם להרחיב את שערי הכניסה לישראלים על הרקע הזה ובכלל, משום שאנו פליטים מאירופה.
    זה מתחיל להתרחש על אפה וחמתה של מדינת ישראל, הן בארצות הברית, קנדה (שהעניקה כבר אלפי אישורי פליט מישראל וסתם אשרות), וכמובן לאחרונה אירופה. אתה יכול לדרוש מאדם הכל חוץ מאשר לאבד את נפשו בשם עקרון מופשט של מוסריות תלושה וריקה. כפי שאמרתי, גם פלשתינאי שבדירתו אני עכשיו גרה ביפו (אם היא נלקחה) לא דורש זאת ממני, אלא רוצה לרדת אחורה בזמן ולאתר את שרשרת הזיקות, ההפקעות, הגזילות ולרדת לאיתור הניכוס במדוייק. יש הבנה בעולם כולו היום שיש שכבה גדולה מאד של יהודים בישראל שגם הם קורבנות של ניצול ונישול.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: