בשבח הריסון העצמי – הערה על החינוך הביתי

 

אחד העקרונות הקשים ליישום, אך המתגמלים ביותר, בחלק משיטות "החינוך הביתי" נוגעת לשאלת "הגבולות", האם צריך ומי לשים גבולות לילדים ?

 

ה"אדוקים" מבין שוחרי החופש, מנסים להקפיד שלא להפעיל שום סמכות משמעתית ליצירת גבולות ושליטה בהתנהגות, והיתר, המזדנבים והמתפשרים, נשברים באמצע אם לא קודם לכן. האם אפשר באמת והאם רצוי לא לשים שום גבול ? מסתבר שכן, אלא שזה דורש מאיתנו ההורים להתגבר על התניות שהוטבעו בנו כל כך ביסודיות. זה גם מחייב אמון בתהליך, וזה כמובן קשה עוד יותר.

 

כאשר עוד הייתי בעניינים (לפני שלב ההתשה שבו מוותרים על כל עקרונות החינוך הנשגבים ורק שורדים), ניהלתי שיחות עם אמהות-חברות המתלבטות בבעיות דומות, בין העקרונות ובין היכולת שלהן לעמוד בזה.  היינו מתבדחות על הויכוחים ב"באופן טבעי" האם לשמוע לילד שמסרב לקחת אנטיביוטיקה כאשר הוא גסס מדלקת ריאות, או שמא אז, ורק אז לנסות לשכנע אותו בטוב, את הפעוט בן השנה, כמובן. וכך לגבי סירוב ללבוש חגורת בטיחות. כל זה הצחיק אותנו, אף שהתקנאנו באמהות הללו שיש להן כל הזמן והסבלנות בעולם להיות מושלמות. אני זוכרת שיחה לגבי צריכה שוקולד מלפני שנתיים בערך, כאשר אני עוד צידדתי בריסון העצמי שצומח בעצמו, במקום כניעה ומרי.

 חברתי טענה שזה לא הוגן כיון שבני לא מכור לשוקולד כמו הבת שלה, שכבר נזקקה לטיפולי שיניים יקרים. אמרתי בחוצפה, שזה המבחן האמיתי שלה, המקום שבו יש חולשה. כמובן, אכלתי את מילותי שנה לאחר מכן, כאשר הכנסתי טלויזיה הביתה לראשונה לאחר שש שנים של פרינציפ שהצליח. לא רק זה, אלא שהקטן התגלה כמכור אמיתי לטלויזיה, ממש אי אפשר היה לנתק אותו, בלי צרחות של "קולד טורקי", גם אחרי ארבע שעות.

כתוצאה מכך נפתחה תקופה מגעילה של מלחמות על הטלויזיה, וכל סגירה הפכה לטקס תוקפני מצידי, ורווי צרחות והתקפי זעם מצידו. לאחר זמן מה, חזרתי לעצמי והחלטתי שאני סומכת עליו גם בנקודה הזו והשבוע זה קרה. הנס ! הדרדס המכור הגיע בעצמו, אחרי הרעלת צפייה והודיע שהקץ לטלויזיה, להוציא את "ערוצים" ומייד הוא לא רוצה כי זה עושה לו "כאב ראש". עבר שבוע והוא עומד בזה, ולא מראה סימני חרטה. עשינו אפילו ניסיון נוסף, ואחרי פרק זמן קצר, הוא הציע שהפעם זהו, אולי אפילו לזרוק את המכשיר, למרות שהוא אוהב וידאו, אז אולי נשאיר.

 

אין מה לעשות, זה עובד, והמגבלה היחידה היא כושר הסבלנות שלנו, ההורים. כאשר המגבלה מופיעה ספונטנית, נפתרה הבעיה מן היסוד ואין צורך יותר בהטלת מגבלות ועונשים. זה הריסון העצמי המופיע באופן ספונטני, ושעליו סמוך ובנוי החינוך הביתי החופשי.

 

————————–

סיפור מאלף על איש מילואים למופת, ואזרח מועיל ומלומד, שמוצא יום אחד שתיקו האישי בצבא כולל מידע מרשיע מאד, כמו בעיות נפשיות, סמים, אלימות ואי יציבות. האיש תויג לפתע כ"שולי החברה הבעייתיים" וכך, מבלי שנמסר לו דבר, החל הצבא להתנער ממנו, וכל מיני דברים מוזרים קרו. שאלותיו נענו בהתחמקויות ואפילו פניה לקצין קבילות חיילים. האזרח עשה בשכל ושכר שירותי עורכת דין שלא התעצלה ולא הסתפקה בתשובות כלליות. לאחר שהתברר מה שהתברר, התחייב הצבא "לתקן את הטעות" אך לא הסביר מה קרה.

 

חשוב לדעת ש"רעל" אנונימי כזה יכול להיכנס לכל מיני תיקים, בכל מיני מקומות, וליצור עננת חשד ועוינות מצד גופים ואנשים, ללא ידיעה ובודאי ללא "זכות טיעון" או התגוננות. מערך המחשוב הישראלי פרוץ לכל אחד, בין בתשלום סמלי למאכער, ובין באמצעות "טובה" מחברים שעובדים שם. עובדה שנכנסה לאיזה "תיק" כזה לא תימחק ולא תשתנה לעולם, אלא תעבור מיחזור ותקבל חיים משלה. כך אפשר להרוס אדם בקלות.  מי שנחשף לרכילות רעה שמקורה עמום, מכיר את התחושה המעיקה הזו, שאפשר להשוותה רק לאונס בעיניים עצומות.

 

הלקח מכך הוא שאין לקבל רכילות במקום עובדות, לגבי אנשים המוכרים לך זה מקל וחומר, כדאי ללכת ולשאול, וגם לגבי זרים. תמיד כדאי לוודא, בצורה עניינית, שמשהו רע שנאמר, הוא אכן נכון, בצורה מנומסת. רצח אופי הוא מכשול חמור יותר מפגיעה ממונית ישירה או מתקפה.

 

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/900295.html

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אחת מהצפון  On 04/09/2007 at 16:19

    נפתח דף ב"באופן טבעי" שנקרא "על המושלמות". פותחת הדף מתלוננת על אותן אושיות חינוך ביתי המראות מצג מושלם גם בתקשורת וגם בדפים השונים בבאופן. אף פעם לא מציגות חולשה או בעיה ולכן הן גורמות לשאר ההורים רגשי תסכול ואשמה.
    יש גם תגובות של האושיות עצמן. מעניין…

  • איריס  On 05/09/2007 at 04:26

    רעיון מעולה. אחפש את הדף הזה. אני בכל זאת חושבת שיש אמהות כאלה, לא הרבה. אבל לימים הבנתי שזה קשור בהרבה משתנים אחרים שאין עליהם שליטה, כמו בן זוג תומך וחשבון בנק נדיב. כך שזה חוזר שוב לשאלות חברתיות ופוליטיות רחבות יותר. בכלל החינוך הביתי הוא מין "פריווילגיה" בורגנית.

  • עומר  On 07/09/2007 at 20:12

    שאלה מרתקת. הרשימה אותי מאוד הגישה של מחנך אחד, שיצר בית ספר שבו יש חופש מוחלט וכל ילד יכול לשחק

    כל היום, או ללמוד, הגורסת כי ברגע שהנפש מתרצה ממשחקים והתרצצויות וכיף – הסקרנות עושה את שלה,

    ומוציאה לפני השטח את הרצון האמיתי ללמוד ולחקור באופן עצמאי (וזאת, על פני הדיכוי הכיתתי – רגליים

    שלובות, 8 שעות ביום מאחורי השולחן, יד צמודה לעיפרון, שינון התוכן המלומד במקום באמת לחשוב, לבקר,

    ליצור. בכלל במסגרת הכיתתית גם אם מטרת התכנים היא להעשיר ולהאיר, האקט עצמו מזכיר יותר שטיפת מוח).

    אישית, אני מניח שהורי נתנו לי חופש דיי אבסולוטי – גם אם לא מתוך אידיאולגיה מגובשת מראש. בגיל 13 נתנו

    לי להחליט בשביל עצמי שלא לעלות לתורה מכיוון שלא הרגשתי קשור בכלל לפולחן הדתי, וגם לפני כן, כשסירבתי

    ללכת לבית-ספר בכיתה ג', סירוב שנמשך לתקופה של כשנה וחצי , ועל אף שנקרעו ביניהם עד לסף הגירושין על

    דרך פעולה (צרחות ואיומים -אבא, או כניעה ואי-פעולה – אמא), לא הצליחו לכפות עלי (כניראה, בעיקר

    מתוך חוסר רצון של שניהם בכפייה טוטאלית). בסוף ההרפתקאה, כניראה שמצאתי את הדרך הנכונה בעצמי,

    ואני לא חושב שהפסדתי שום ידע או חוויה מהותיים בשנה וחצי שביליתי בבית.

    מצד שני, אני לא מבין מה היא תכלית הגישה של לאפשר חופש אבסולוטי, או עד כמה הניסיון הפרנטלי שלא לפעול

    בדרכי דיכוי ומרי, הרי שהילד יצא לעולם שפועל אך ורק בשיטות של דיכוי ומרי, אז מה הטעם? צריך להתחיל

    מנקודת מוצא של וויכוח הגיוני, אבל לא להימנע מלהפעיל את כוח הדיכוי והמשמעת. בלעשות כן אין פשרנות או

    הזדנבות – אלא פשוט הכרה במציאות, שלפעמים (/לרוב) אין ברירה.

    הריסון העצמי עובד רק בחלק המקרים, וזה תלוי מאוד באישיות של הבן אדם, וגם צריך להיות חזק במיוחד כדי

    לעמוד מול הגירויים של היום – בעיקר המחשב, שמציע הסחות דעת עד אין סוף, תחושת חברותה מדומה ומשתיק

    תחושות של בדידות ועצב, ומצד שני מאפשר מניעה טוטאלית של להתמודד עם בני אדם בשר ודם ו'איך הם גורמים לי

    להרגיש לגבי עצמי' למשך רוב שעות היום, אם אין גבול. מבלי להתיימר באמת לדעת, אני לא בטוח שבנך באמת

    שבע טלוויזיה ו'הבין' שההתמכרות אליה היא הרסנית, כמו שהוא קיבל את התכתיב שלך שכך הם פני הדברים,

    כמו שהתבשל במוחו במקביל לזעם ולמלחמה, הרצון להיכנע במלחמה ובכך לרצות אותך.

    אני חושב שיש גבול דק שצריך לדרוך עליו בזהירות ולהבין שכל גישה אבסולוטית לדבר דינה כשלון.

  • איריס  On 08/09/2007 at 06:48

    הדברים בודאי לא פשוטים ואין פתרונות אבסולוטיים. אני לא חושבת שהבן שלי התחשב בדעתי. הוא פשוט התחיל להרגיש פיזית לא טוב מצפייה בטלויזיה, וביקש עזרה ממני להפסיק את זה. הצעתי שננתק את הכבלים, והוא אומר "יופי, אני אראה רק וידאו." התחושה הפיזית הלא טובה לדעתי היא דבר שיקרה לכל אחד שיצפה יותר מידי בטלויזיה. הוא פשוט הלך עם זה עד הסוף.
    כפי שהיה עם תקופה מסויימת שבה צרך שוקולד בלי הגבלה. קיבל כאב בטן ומאז הוא אומר "לא תודה" כאשר מציעים לו.
    אני לא הבעתי דעה על הטלויזיה כבר הרבה זמן, ומכל מקום כאשר אני נגד הוא בעד, זה גיל המרי.

    לא כל דבר הוא מסובך. לפעמים טלויזיה היא רק טלויזיה. וכאב בטן הוא כאב בטן.

    אני עדיין חושבת ששיטת החופש היא עדיפה מאד, אך לצד הצעות של המבוגר, לא כפייה. נגיד אם לא רוצה בית ספר, בסדר, שיישב בבית, אבל להציע חלופות, להראות מה קורה אם עושים משהו כזה או כזה. לתת לסקרנות מקום להתפתח

    אני חושבת שלא דיברנו בכלל על כך שמערכת החינוך בארץ כל כך גרועה ומסוכנת לילדים, שאפילו בטלה עדיפה על בריונות, סמים, וכל מה שקורה שם. השם ישמור ויעזור.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: