פרחי הגיהנום

 

 

טוקבקיסט מוכשר ונוגע ללב, יוסי פרלשטיין

 

בתגובה לכתבה: איך מדברים על עוני
שם השולח: יוסי פרלשטיין
עיר:
כתובת דוא"ל:
כותרת התגובה: היה סארקאזם, נגמר בסאדיזם
כולם מדברים על כסף. אני מנסה לתאר מהות של דיכוי ועריצות כאשר בני אנוש שאכן היו ראויים לרצון טוב ולעידוד ולחיזוק שמשו שפני נסיונות תעשיית הסמים וכל המערכת פעלה באופן נגאטיווי ושרירותי. שפתה ותפיסותיה ממילא היו עוינות ושוטמות ומלעיגות. היא ניצלה תמימות וחולשה ונדכאות שהיה עליה להתייחס אליהם ברצינות ולא בליצנות, אם להזכיר את מסתו האחרונה של פרופ. דונחין. היא המירה מלכתחילה מצפון בהלעגה, פזרה ערך אנוש לכל רוח, ערצה ורצצה והותירה מצבות וצללי אדם מותשים שאפילו הצליחה לטרפד את שארית יכולם לקטרג עליה. מי שהרוויח מן הרווחה היו פקידיה ואמרכליה. את הילדים שלהם שלחו לאוניברסיטאות. הצאצאים שלה עובדים בכבוד בכל מיני משרות דמה ועשיית רושם. אוי למנוצחים אבל יש חיים מעבר לתעוקת ההשפלה. הם ישארו והם ינצחו.

 

 

 

 
 
———————————————————————————-
 
 
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 23/08/2007 at 09:21

    מאיפה הצילום הזה? גדול!

  • אסף  On 23/08/2007 at 09:29

    פינוי עמונה

  • קורא  On 23/08/2007 at 09:50

    לאיריס שלום,

    בנושא אחר לגמרי, ישנו מאמר בשם "מי מפחד מזכויות הקורבן? העולם מכיר יותר ויותר בסבל הקורבנות בטיעון המשפטי". את לא המחברת במקרה? אודה מאוד על התשובה.

  • איריס  On 23/08/2007 at 10:35

    הצילום באמת יפה, זה לא (!) פינוי עמונה 🙂

    קורא, כן, מודה באשמה

  • קורא  On 23/08/2007 at 10:58

    תודה, איריס. ב"מפתח לכתבי עת משפטיים בישראל" כינו אותך אירית במקום איריס, אבל כקורא וותיק ניחשתי במי מדובר. כמו כן, על פי המפתח המאמר הופיע בכתב עת "משפט נוסף", ולא הצלחתי לאתר כתב עת כזה בשום מקום. האם תהיה זו חוצפה לבקש לינק או קובץ?

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 23/08/2007 at 12:07

    מצטרף לבקשה של קורא.

  • איריס  On 23/08/2007 at 12:56

    אין לי את כתב העת, או לינק אליו. אם תמצאו אשמח לקבל 🙂
    זה לא טעות. אני מוכרת מגילגול קודם כעורכת דין ומשפטנית בשם אירית. מזה חמש שנים
    לא עורכת דין ועונה לשם איריס (כפי ששונה בחו"ל מטעמי נוחות גלותית).

    ניסיתי לשים לינקים למאמרים שלי מפעם, ומצאתי חלק מהם באינטרנט והם מצד ימין בבלוג הזה
    תחת פירסומים שלי.
    למיטב ידיעתי כתב העת הזה שאמור היה ליצור עלה תאנה "חברתי" בלשכת עורכי הדין, לא התמיד לצאת.

  • קורא  On 23/08/2007 at 15:24

    תודה רבה על התשובות. אנסה להשיג את המאמר ואם יהיה לי עותק אשלח לך. שלא תשכחי מה כתבת 🙂

  • איריס  On 23/08/2007 at 21:57

    למען שלמות העזבון המשפטי שלי, זה יהיה נחמד להחזיק בעותק של כתב העת.
    אין לי ספק כי המאמר עמוס להתפקע בדברי חכמה ואין לי גם ספק כי עבודתי נוכסה, כלאחר כבוד, על ידי איזה ארגון אונזערה כפי שהתרחש עם כל שאר יצירותי בתחום המשפטי.
    יש בעיה של קרדיט בתחום הזה, בלשון המעטה, ולכן פרשתי מהמקצוע. זה די מעצבן, גם אם אתה צדיק עניו ממשה רבנו, לראות שכל פרי עמלך "נודד" לאותם אנשים-ארגונים שטורפים תקציבים ויחסי ציבור ועסוקים בעיקר בהכחדת תחרות, כלומר בניטרול הנושא שאותו הם מקדמים כביכול. נשמע כמו מילכוד 22 ?
    זה באמת המצב במערכת המשפטית שלנו, והרי התוצאות לפנינו בימים אלה.
    אדם צריך להיות מתאבד שיעי כדי להישאר בתחום החברתי, לא רק שאין בזה פרנסה וקשה גם כך להתעסק עם הממסד וההון ולהגן על השוליים, אלא שהבעיה הקשה יותר היא ה"קולגות" מבית, שרואים בזה ממש חילול הקודש שהעזת לעשות משהו חברתי בלי להיות מ"החבורה" שלהם, כלומר בן של שופט-עורך דין או סתם מרחביה
    . הסטטוס היחיד שמותר להישאר בו הוא של פראייר שעושה להם את התחקיר ואז יוצא מהתמונה ברגע שיש לעבודה פרי.

    מכל מקום בתקופת הפראייריות, הפקתי עבודות לא רעות, חלק פורסמו והרבה יותר לא פורסמו אלא נוכסו לחלוטין בידי "האצולה" תוך העלמת השם והתרומה של הח"מ (בדואים, הטרדה מאיימת, פלורליזם דתי, עבירות מין במשפחה, זכויות אדם במערכת פסיכיאטריה ועוד ועוד). ניכוס =הוא תעשייה די משוכללת בחוגים האלה.

    כתבתי די הרבה פה בבלוג על נימוקי לפרישה מהמקצוע, ואינני מצטערת.

  • איריס  On 24/08/2007 at 10:36

    השופטת דיסקין (אהמ…שם מלא משמעות) מצטטת את המאמר בקשר לזכויות נפגעי עבירה.
    זו השופטת של רוזנשטיין 🙂

    תקל תקל מנה ופרסין…

  • קורא  On 24/08/2007 at 20:49

    איריס, אני קורא בלוג זה במשך שנים
    ולא זכור לי שום פירוט אודות הסיבות לעזיבת המקצוע. חוץ מזה, בכל מקצוע ניתן
    למצוא דבר מה בלתי-מוסרי או לראות את
    פרי עמלו של העובד נאכל על-ידי אחרים.
    וצריך להתפרנס ממשהו..

  • איריס  On 24/08/2007 at 21:58

    אה, פליטת המרירות הקטנה לעיל, אינה הסיבה. זה רק פרפראות תוספת למען הדורות הבאית.

    זה פשוט לא מה שאני רוצה לעשות בחיים. פשוט וקליל. פרנסה, אם אצטט את אחינו הדוסים, באה מאלוהים. אין לי כוונות לחזור למקצוע הזה, כך שאני לא בוחנת את זה כאלטרנטיבה פרנסתית כפי שאני לא עונה למודעות היי טק או מסג'ים אינטימיים.

    שוב, רק למען הדורות הבאים, הבעיה אינה במקצוע, עבדתי קצת בחו"ל שזה היה בסדר גמור יחסית. המערכת בארץ היא "ממלכת אופל" ולא מערכת משפט. זה לא דומה לשום דבר שראיתי בחו"ל, וגם שם זה לא גן עדן. נידמה לי שהציבור לא מבין את עומק המחלה של המערכת הזו, אולי מן הזעזוע המתרחש עכשיו, יצאו קצת דברים. רקוב מן היסוד, והבוררויות של העולם התחתון הן יותר הגונות ממה שקורה במערכת המשפט הישראלי. יש גם מערכת של משפט בדואי שבטי, שבוחנים את כנות הנאשם או העד לפי הכוויה בפה מגחלים בוערות, גם זה יותר הגיוני מהמערכת הישראלית. אבל שוב, זה לא היה מונע ממני להתפרנס, אלא שזה פשוט לא המקצוע שלי.
    אם כבר בתחום הזה, אז באקדמיה יכולתי, אבל בוא לא ניכנס לשיחה על מצב האקדמיה ובפרט הפקולטות למשפטים, פן יגבר עלי יצרי.

    לסיום, כניראה לא קראת בעיון את הבלוג. כתבתי כמה פעמים על "החזרת הציוד" שבצעתי, וגם על הנסיבות בהן הגעתי למקצוע הזה. שווה סיפור של גרישם. מכל מקום, גם בגיהנום פורחים פורחים (להלן כותבת הבלוג) ואני שבעת רצון ממעט ההשגים שלי שם.

  • קורא  On 24/08/2007 at 22:22

    "וגם על הנסיבות בהן הגעתי למקצוע הזה. שווה סיפור של גרישם."
    אז מה הבעיה? תישבי ותכתבי אותו. אנו הקוראים נשמח.

  • איריס  On 24/08/2007 at 23:05

    ניראה לי שעברנו מזמן לשרשור פרטי אבל זה בסדר. כתבתי לסירוגין ובקיטועין את הנסיבות האלה, נכון שלא בצורה שיטתית ומסודרת. לשבת לכתוב את זה, שקלתי והפכתי בעניין, לא בראש שלי. אני יודעת שזה לא תירוץ מקובל בימינו, אבל אני כניראה גם לא סופרת-כותבת או וכיוצב', ממקצוע שחשבתי עליו פה ושם. אם היינו באמריקע זה היה שוה את המאמץ בגלל הסיכוי לתגמול כספי אדיר על סקופים אקטואלים הכתובים בצורה של קוד דה וינצי. אבל פה לא עושים כסף מספר אחד, אפילו רב מכר, לא שווה המאמץ ועוגמת הנפש.
    זה נתפס אצלי כעוד השקעה מיותרת בלא תגמול, אפרופו החוויה שלי במקצוע הקודם , כלומר ניכוסים וניצולים וגניבות רוחניות למכביר.
    שיכתבו אחרים את הממוארז שלהם.

  • קורא  On 25/08/2007 at 00:19

    אכן עברנו לשיחה פרטית, אבל אני מקווה שהפרטיות שלך לא נפגעה בשום צורה. לגבי התגמולים הכספיים האדירים באמריקה אל תהיי באשליות. התפוצה הממוצעת של ספר באנגלית בימינו היא 700 עותקים.

    ליל מנוחה ושבת שקטה.

  • איריס  On 25/08/2007 at 06:26

    ולכן אני לא כותבת שום ספר זכרונות לא בעברית ולא באנגלית. אני משערת עם זאת שבחו"ל אפשר היה להוציא מקדמה על סקופים הנוגעים לכביסה המלוכלכת של ישראל ואמריקה גם יחד. מכל מקום, לא בדקתי וזה לא יושב על סדר היום שלי.
    לגבי הפרטיות שלי, אם התכוונת למאמר ההוא, נהפוך הוא, אני מאד גאה בזה, ומודה לך שמצאת את המאמר, זה הזכיר לי שתכננתי פעם להקליד לתוך האתר כאן את כל יצירותי המודפסות, התחלתי והתייאשתי מאחר שיש המון (בעיקר ביקורות ספרים ממעריב). שנית, אם לא שמת לב אני אדם שאין לו פרטיות, ולא היתה לי מעולם פרטיות כלשהי, ותגובתי לכך, בבלוג זה היתה להפוך את זה על פניו. אם אין פרטיות אז לפחות להתענג על האורגיה האקסהיביציוניסטית.

    אני מגדירה את המצב שלי בישראל כאדם שנולד מראש לתוך גיהנום, במובן זה שיועדתי לבצע משימות שיוכחשו, ומכאן שקיומי היה מצוי באזור דמדומים של הגיהנום, שאין בו ממשות ואין בו זמן ואין בו אנושיות כלל. מדינת ישראל אינה מסוגלת להתמודד עם הפרות סדרי שלטון ומשפט מן הסוג הזה אלא בצורה היחידה המוכרת לה, וזה גיוס ההסכמה בדיעבד של הקורבן לעוולות שהיא ביצעה נגדו. כלומר, המשך הביזוי והכפיה, במעין שיטות מפא"י. ודי לנו לעיין בזכרונות משה שרת על תקופתו, ועסקי הביש למיניהם, כדי להבין שדבר לא השתנה, למעט שאותם פסיכופטים גדלו והקימו לעצמם ממלכות וחצרות עינויים בהן מדלים אנשים מילדות עד הקבר כדי לממש את הפנטזיות הפרועות של אותם עריצים קטנים.

    אנחנו, הגדולים, סולחים לנערים האלה, המשחקים בחיי אדם, ומשקיפים על כך כיום בנייטרליות.
    אך עם זאת אין לאפשר המשך התעלולים כאשר מדובר בעזבונות. היום כל מה שאני יכולה להתעסק איתו זה הנצחה. ואני מאד גאה בעצמי שבתוך הגיהנום התפניתי ואף הצלחתי להפיק יופי ושלמות, שאינם נגועים בזוועות. זה מוכיח שאפשר להרוג אדם טוב, אבל לא את שמו. הוא יצוץ בסוף, גם מן הקבר בכל הדרו וזיוו ויתפשט בעצמו גם שנים רבות אחרי כן.

    בקיצור, לא דבר שגרתי הוא שאדם מזדמן לו להשקיף על עצמו אחרי מותו, בעודו בחיים מבחינות מסויימות. מצב מעניין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: