החינוך, שירות לאומי ויהדות

יולי טמיר מנסה "לעשות קצת סדר" במשרד החינוך, וזו כבר שאיפה נעלה שצריך לתמוך בה. לאחר ניסיון לא מוצלח שלי עם המערכת (בתור אמא), אני מתרשמת שעיקר העיסוק בבתי הספר והגנים הוא "כיבוי שריפות" ועמידה בכל מיני לחצים, מצד ההורים, המערכת, וכמובן המצב הבלתי אפשרי של מספר התלמידים בכיתה פר מורה או גננת. זו הבעיה המרכזית, אך יש עוד כמה. כמו למשל בנושא התוכן, ובעיקר "זהות לאומית" על כל הפולמוס הנובע ממנה.

כללית, משרד החינוך הוא כר ניסוי לכל פרוייקטור עם קצת קשרים במקומות הנכונים, ומותקף חדשות לבקרים ביוזמות אופנתיות שאף אחד לא בחן אותן לאורך זמן. את הניסוי עושים על התלמידים. הצד הבולט ביותר במערכת החינוך, במה שאין בה, הוא קו הגיוני ועמוק בנוגע לזהות הלאומית. גן ממלכתי רגיל מתאפיין בריקנות אפולוגטית בכל הנוגע לשאלה "למה התכנסנו כאן" (בפלשתינה-א"י), ומה יחסנו למרכיב ה"יהודי" ו"הדמוקרטי" בססמא הידועה שהחליפה את המונח "ציונות".

אף אחד מן ההורים או הצוות לא ממש רוצה להיכנס לזה, כיון שבכל מערכת ניכר הפוטנציאל למחלוקות, ימנים מול שמאלנים, בין דתיים לחילונים, ציונים ולא ציונים, מזרחים ואשכנזים ומה לא. המערכת עובדת בדרך כלל בשיטת האלימינציה, כלומר, לדלג מעל שדות מוקשים, ולכן מעדיפים כלום, על פני מחלוקת.

אף שאני מעוכרי ישראל המקצועיים וגם לא שוחרת ממסדים דתיים, מצאתי שהחלל בנושא "יהדות" מצער למדי ומותיר סימן שאלה שמבלבל את הילדים. הרי חוגגים את חגי ישראל, עושים קבלת שבת, אבל אז טורחים גם להזכיר ש"הדוסים" הם בעיה, בכל מיני צורות המסר הזה עובר, ובעיקר משום שזו סביבה חילונית, תל אביבית.
המקומות היחידים שזוכים לאיזו "משנה ערכית" הם בתי הספר הייחודיים יוקרתיים שמתמקדים בתחום מסויים, נאמר "דמוקרטיה" או "אמנות" או אנתרופוסופיה, ורותמים את הילדים לנושא הזה, שמהווה ציר מרכזי שסביבו אפשר לדון בכל דבר אחר. יש להניח שגם בתי הספר הדתיים, מתברכים בקוהרנטיות הזו, מן הצד שלהם. מי שנופל חלל בין הכסאות, בריק הגדול, זה המערכת הממלכתית הרגילה.

יולי טמיר מציעה להוציא את "בנות השירות הלאומי הדתיות" ממערך החינוך היהודי, וזה בכל מקרה דבר טוב, כיון שגם הוא טלאי מוטלא באקראיות. כמו כן, "לימודי הדת" הללו, מקבעים את הריקנות של המערכת הממלכתית, וכביכול מאשרים את התשקיף של "עגלה מלאה מול עגלה ריקה". יהדות, לפי מדינת ישראל לפחות, אינה "לימודי דת", אלא מרכיב לאומי. לכן, צריך לתת לזה משמעות כלשהי.

כאן הבעיה מסתבכת קצת, כיון שלוגית, המשנה הציונית (המוחלפת לאחרונה בצימוד היהודית-דמוקרטית) עומדת על כרעי תרנגולת, וקשה קצת לצפות ממורה מצוי  שיצליח למצע את הניגודים או לרבע את המעגל, משימה שגדולים וטובים כשלו בה. אין ספק שכל ורסיה יהודית שתאומץ (חסידית הומניסטית, או בודהיסטית רפורמית) תתפרש כסקטוריאלית או שנויה במחלוקת עמוקה. שוב, הדבר האחרון שמשרד החינוך צריך בכיתות זה עוד מחלוקות.

אני הייתי מציעה ליולי טמיר לאמץ מודל של "שאלה פתוחה" על המרכיב היהודי בזהות, ולא להתעלם ממנו. עולה בדעתי שאפשר להרכיב ערכה המבוססת על ניסוח השאלה בצורה כנה וישירה, כולל שאלות של אמונה, אלוהים, דת, חילוניות, לאומיות. במסגרת ערכה כזו, אפשר להדגים שיטות שונות, כולל את כל המגוון הרחב של דנומינציות בדת היהודית (מן החרדים ועד לדה-קונסטרקשיוניסט, עובר דרך הסברי החלוקה בין אשכנזים לספרדים, ומכאן לזהות המזרחית). המסר צריך להיות שאלה פתוחה, ולא הסוואת אי הבטחון של המערכת בפסקנות מדומה של כזה ראה וקדש.

המפלס הרוחני והערכי שמקבלים היום הילדים במערכת הממלכתית הוא מי אפסיים רדודים ומעופשים. רוב המורים מן הדור הקודם חונכו על ססמאות ציוניות שאבד עליהן הכלח, והן מבוססות בעיקר על שלילת הדתיים (אפילו לא שלילת הדת בצורה מנומקת ומכובדת), ועל נהנתנות המשולבת בפאשיזם צבאי שאין לו בהכרח קשר לזהות אלא לשינאת "האחר" וכוחניות. ועל הכל, ניצב עגל הזהב "אמריקע", בתור לוחות הברית שירדו עכשיו מהר סיני. אמריקה לא בתור מה שהיא, אלא מחוז חפץ המזוהה עם תוכניות טלויזיה רדודות (ספיידרמן ושות), מותגים נחשבים, וגדג'טים.

 

אני מצאתי עצמי בעמדה בלתי אפשרית בגן, כאשר בתור עוכרת ישראל דחקתי בצוות ובהורים לתת לילדים איזה שהיא מסגרת להבנת המסורת היהודית בקשר לאירועים הנחגגים בגן (בעיקר חגים ושבת). אך הרפלקס הציוני ממלכתי הוא להעוות פנים לנוכח שאלות כאלה, כאילו די בהתעלמות כדי להעביר מסר שולל וחלופי לילדים. מה שקולטים הילדים הוא שיש כאן "דיבור כפול" ורווי באמוציות שליליות, דבר שרחוק ממסר חינוכי ככל שניתן. המסר היחידי שהילדים קולטים הוא שינאה ופחד. ציר הזהות כמובן, מתמקד סביב יום השואה (הקריאו לילדים סיפור אימים על רכבות וקלגסים, מה שנצמד אצלהם בלב למונח "יהודי), ויום הזכרון-עצמאות, אותה הילולה חסרת שחר סביב חיילים שאתרע מזלם להיהרג.

 

לי לקח יותר מחצי החיים למצוא את כף הזכות ונקודת הגאווה  בתוית "יהודי", חרף המכבש הציוני ממלכתי. אם אני הצלחתי, כל אחד יכול למצוא את השושלת הרוחנית שלו בתוך האוקיינוס העצום של היהדות, כולל שפינוזה וויטגנשטיין, ומרקס. הנוירוזה של משרד החינוך בכל הקשור ללימודי יהדות צריכה להתחלף בגישה טיפולית, מכילה, שפורשת בפני הדור הבא את הבלגאן שהורישו לו אבותיו המייסדים בכל הנושא של זהות. את העיסה הדיסוציאטיבית, שהפכה את ההיסטוריה של עם ישראל למקוטעת, ונטולת הקשר רחב ומשמעות, צריך להחליף בנאראטיב מאחה, המחזיר את התמונה השלמה. התעלמות ותקיעת הראש בחול (תופעה המיוחסת דוקא לחרדים), אינה תחליף למשימה של משרד החינוך, להתמודד עם המצב הקיים בישראל, במונחים שילדים מבינים ויכולים לעבד, גם אם המצב הזה הוא קשה מאד.

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • חייש  ביום 22/08/2007 בשעה 11:03

    חבל שזה בחיים לא יקרה. את מדברת פה על הרחבה של שעות שעכשיו לרוב מכונות "אזרחות", עם טאץ' של מסורת יהודית בראי דיאלקטי. המגמה כיום היא הפוכה – לצמצם כל נושא עמום ולשים במקומו משהו שהילדים באמת צריכים, כמו טריגונומטריה.

    אגב, תחליפי את כל הטמיר בתמיר.

  • הצועד בנעליו  ביום 22/08/2007 בשעה 11:13

    בבתי הספר ה"מפאי"ניקים", לא השתנו הרבה דברים.
    ובקשר לפוסט הקודם – האם את באמת מאמינה ששירות לאומי יכסה רטרואקטיבית ועתידית את כל אותם "נידובים" שמבצעים כוחות החושך?

  • איריס  ביום 22/08/2007 בשעה 11:32

    חייש, כניראה יצא לי טמיר מרוב המיסתורין האופף את התוכניות של יולי. דוקא אהבתי את הפליטה ואשאיר אותה לנצח 🙂
    באשר לנושא, לדעתי "לא בשמיים היא". מאחר שציינתי בתחילת הפוסט שמשרד החינוך פועל על פי גחמות הקשורות לזכיינים מקושרים, יש סיכוי להכניס גם ניסים לתוכנית הלימודים, תלוי מי יגיש את ההצעה וכולי וכוי ואידך זיל גמור. אני מוכנה לעבוד על פרוייקט כזה. בעבר הייתי ממייסדי ויועצת של ערכה בתחום האזרחות שעסקה בהנחלת ערכי דמוקרטיה, ואף קיבלתי פרס על זה.
    אפשר להתלבש על נושא הזה, אם כי אין לי מושג אם ליולי תמיר יש גם אפשרות להקצות תקציבים למקורבים שלה P-)
    ומי הם המקורבים שלה. לי ניראה שהיא בעצמה לוקה בחד צדדיות בנושא כך שהגייסות שלה יעוררו רק מדנים ומחלוקות מהגיהד הדתי וחוזר חלילה. עדיף טריגונומטריה.

  • איריס  ביום 22/08/2007 בשעה 11:34

    אני לא ממש תמימה, רק קצת. אבל לדעתי כן, זה יכול למלכד את המערכת בבוא היום. אפילו צד"ל יכולים להיתלות בזה. יש אגב בחדרי חדרים כבר די הרבה תביעות של "מנודבים" ממינים שונים ומשונים, זה נסגר בחושך. אם יהיה חוק, אפשר יהיה להתחיל לבחון מצבים גם באור.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: