טוב למות בעד ארצנו – סיפור אהבה

 

אהבה או צבא ? אמת או חובה ?

 

פוסט אחר ברשימות, המטפל בצל"שים, הזכיר לי את נעורי וילדותי. הפוסט מזכיר את עובד לדיז'ינסקי, לוחם צעיר יליד כפר ביל"ו שקפץ בעוז אל מותו כדי להגן על חבריו הלוחמים. אני נזכרת בטקס השנתי, של יום הזכרון, אליו נסעה משפחתי ברוב חגיגיות בכל שנה, קצת לפני הצפירה. אני זוכרת את הריגוש האירוטי, אין מילה אחרת, שהיה מתלווה לאירוע, ההתלבשות, הבישום וההתכוננות, וכמובן ההתרגשות הנעימה לפני הריטואל שמחכה. ההתרגשות, אם אפשר לאפיין אותה, היתה כשל משתתפים בפולחן שבטי עתיק, העומדים לקבל מנה של גאווה וחיזוק שבטי. בלב המושב עמדה הרחבה של הטקסים, אשר קושטה ברוב הדר, והמונים נהרו, מכל הארץ, לטקס זה שבו נחגג ההישג המרכזי של כפר ביל"ו, הרבה מתים, ואפילו קדוש מעונה אחד, עובד.

 

אין ספק השרושם נחרת היטב בתודעתי, והוא ששיא השיאים של המצופה ממני הוא להעניק להורי, ולשבט כולו, אותה גאווה וסמרמרות הבשר, כאשר הם ילחצו ידיים של מבקרים ומשתתפים "חשובים" שיבואו לטקס. המסר הזה התלווה לכך שאמי פיתחה פולחן מתים קטן משלה, בביתנו, סביב אחותי הצעירה שנפטרה באיבה ממחלת לב. הבית היה מלא תמונות, והיא ציינה שזו היתה ביתה האהובה, ולעיתים הוסיפה שהיא מצטערת שזה לא אני, במקומה. לכך הצטרפה חברת נפש שלה, ש"איבדה" בן במלחמת יום הכיפורים, שגם היא נהגה להסביר לבן שנותר, ש"חבל…", כיון שאמירי שלה, היה יותר טוב, ואחרי מותו, שום דבר לא ינחם אותה, בודאי לא האח העלוב שנותר. וכך ישבו השתיים, בין מספרה לבין קנית בגדים, וספק ביכו ספק חגגו את השכול. חברתה היתה נשואה לאיזה אגרונום נפוח, שככל הניראה בתור פרס ניחומים על בנו הבכור, ייצג את משרד החוץ כמה שנים בלונדון, כדי שהייאוש הנוח, יטיב עם רעיתו המעורערת.

 

את עובד השני מכפר ביל"ו הכרתי ממש רק בגיל הנעורים, כאשר הורשיתי מידי פעם להצטרף ל"גדולים" כלומר חבריה של אחותי הבכורה. עובד היה אף מבוגר ממנה, ומרשים מאד. הוא נקרא עובד ע"ש עובד לדיזי'נסקי השהיד המקורי, בתקווה כניראה שילך בדרכיו. עובד ואחותי "יצאו" כמה זמן כזוג, אך נידמה לי שאחותי לבסוף ניתקה את הקשר, אינני זוכרת מדוע. סבו וסבתו של עובד היו שכנים ממש של סבי וסבתי במושב, שני בתים הצופים ישר לתוך פסל המתים ברחבה המרכזית, והראשונים להגיע לתפוס מקום טוב באזכרות.

אמו של עובד נישאה לא עלינו למזרחי, ועובד הפך ל"מזרחי המקצועי" הראשון שהכרתי, אך למעשה הוא נשכר לשרת את מלחמותיו של אביו נגד האויב האשכנזי, ועל ידי אמו כדי להלחם את המלחמות שלה עם אחיותיה על ירושות ומקום במשפחה. וכך, כבר מילדות עובד נלחם עבור אחרים, והצדיק את שמו. לימים, התגייס לצה"ל, ובחר בחיל הים, והפך כמובן למפקד סט"יל במהלך הקריירה. מאז הצבא, עובד התמסר לתפקידו כבורג מיותר במערכת מיותרת, אך היה גאה בזה, כפי שציווהו שמו וייעודו, להיות בשר תותחים של כל העולם.

לימים הוא גם התחתן עם "המערכת", בחורה בינונית ותפלה, שסיפרה בגאווה איך חיפשה בן זוג ש"חונק ערבים בידיים". אני לא יודעת אם עובד חנק ערבים בידיים, אבל הוא ניסה לעמוד בציפיות, גם שלה. משם, ובדחיפת המפעילה שלה נישא, (מעין חצי פרענקית חצי אשכנזיה עם תסביכים ממותנים, שיכולה להתאים למשפחה מעורבת ומסוכסכת כמו שלו), הגיע להרוורד, למשרת מרצה כלכלה, ומשם ישר לקבר בגיל די צעיר, כניראה לאחר שהשיג את כל המטרות של כל האחרים, כולל בטחון כלכלי לאשתו וליתומים.

רצה הגורל המיסתורי, ועובד נפטר באותו שבוע שבו אחותי נפטרה (שיום הזכרון שלהם יתרחש השבוע). ממש כמוהו, גם אחותי התחתנה עם המערכת,  סדרה של רופאים מפוקפקים מחיל הים שגם הובילו אותה מהר יחסית לקבר. לנוכח מותם בסמיכות תהיתי אם לא היו בעצם "נשמות תאומות" שהופרדו על ידי "דרישות המערכת" . הנטיה הרומנטית שלי הובילה אותי לחשוב כך, ואני מקווה ששני "החילים של כפר ביל"ו" – נופלי חיל הים לדורותיהם – נפגשו לפחות למעלה, כדי לפטפט ולהנות, בעולם הבא, מעל הפסל המגוחך ברחבת טקסי הזכרון של כפר ביל"ו. ואם כן, שלפחות שם הם משוחררים מחיל הים, ומ"טוב למות בעד ארצנו".

 

מנשרים קלו, מאריות גברו….

 

 

 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: