זיקר

אמונה בדרך אהבה

מפגש אינטנסיבי מאד עם רוע אפל במיוחד (שואה, התעללויות, מלחמה) פוגע לפעמים ברבדים העמוקים והמשמעותיים ביותר של האנושיות. למעשה, עצם הטראומה "הורגת" כבר את מה שאנחנו מכנים בשלומיאליות "נשמה" (בהעדר הבנה ברורה של אותו גלעין), ונותרת רק קליפה חיה, לכאורית, מעין "זומבי" מהלך. מצב כזה מתואר בלי התחכום המודרני בסיפור של ישראל ועמלק, כאשר מצבו של העם היה "עייף ויגע ולא ירא את אלוהים", כלומר, מעין תשישות הנשמה הנובעת מחשיפה להיעדר חסד והשגחה. אלה עלולים לרוקן את האמונה בחיים, במשמעות החיים, וכמובן לנתק את הקשר החיוני בין החלק הרוחני בתוכנו ובין המקור שלו (אלוהים, הטבע, היקום, כל אחד לשיטתו).

זהו גם במידה מסויימת מפלס הקיום היהודי לאחר השואה, ואף לפניה, ובמיוחד בישראל שאליה רוכזו יהודים פליטים, והיא סוגרת עצמה מרצון לתוך גטו של ייאוש.


אני חיפשתי (ועודני) זמן רב שביל לחידוש הנביעה הזו, של חיים, שחלק גדול ממנה כרוך במה שמכונה "אמונה", ואין מדובר דוקא באמונה דתית כהלכתה כמובן. בין יתר הפרקטיקות נמשכתי גם למדיטציות שונות, והכרתי גם את הפרקטיקה של "זיקר", שהוא פולחן-תפילה סופי-מוסלמי, המשלב תנועות גוף קבוצתיות, מעין ריקוד, וחילופי תפקידים, ותפילה-שירה בקול רם, בשילוב קולות רקע וסולו. ה"זיקר" מפעיל את כל החושים, הגוף, השירה, השמיעה, וגם אינטראקציה קבוצתית, שבה מתחלף מקומו של היחיד המוביל. מבנה כזה קיים גם ב"שמונה עשרה", וברעיון המניין, אך השילוב של הגוף ב"עמידה" הוא מינימאלי, קצת כיפופים והזזת כפות הרגליים, אך הכל בתוך סד ה"שורה" בבית הכנסת". גם בתפילה היהודית יש משחק שבין הרקע הקבוצתי ובין רוטאציה בתפקיד הסולו, המוזמנים לקרוא את ההפטרה למשל, מתחלפים כל פעם.

 

מי שאוהב את עומר פרוק טיקבילק יכול לזהות את מקורות ההשראה שלו ביצירות האלה.

תמצית ההבדל בין הפרקטיקות לטעמי היה נעוץ בהרחבת התנועתיות, כולל למשל ההשתטחות אפיים ארצה שמבצע המתפלל המוסלמי, תנועה המשחררת את הצורך ב"התבטלות", ובהגנה כמו עוברית, בכך שהיא מעצימה את ההתמסרות לחוסר האונים ולצורך להיעטף על ידי ישות כל יכולה ומגוננת, שאליה מוסרים את הבטחון כולו, הבטחון הקיומי, בידיעה ש"הכל יהיה בסדר" כך או כך. תנועות הגוף וההכנעה פועלות היטב לשחרור לפיתת "השליטה" של נפגעי טראומה, שאף פעם לא נחים אלא נותרים על משמרתם עד תשישות מוחלטת.

ברמה הכללית הרגשתי שהמפגש עם התרבות המוסלמית, ובעיקר עם הדבקות הסופית, יכול לתת הזדמנות כללית יותר לריפוי הקשר בין הקהילה (והפרטים) בישראל, היהודים כלומר, ובין יסוד "האמונה" וויתור על שליטה מוחלטת בבטחון הקיומי. הדפוס של "האמונה" המסטיקית שמשווקים למשל חוגים יהודים קיצוניים (ימניים) היא ההיפך הגמור ממה שנחוץ שכן היא מחייבת אקטיביזם של "הבה נתחכמה" עוד יותר מאשר העמדה החילונית הכופרת. הדבקות החרדית קרובה יותר לאותו הלך רוח, אך גם שם ניכרים אותות הגלות והשואה, הצורך לטכס תחבולות כל הזמן נגד אויבים אמיתיים ומדומים, וחוסר יכולת TO LET GO ובאמת לחיות, כדוגמא, את מה שמטיפים לו (אמונה מוחלטת).

אני מתעלמת לצורך הדיון מהתכנים האינטלקטואליים והתיאולוגיים ומתרכזת בפרקטיקה הפיזית-רוחנית, כאשר התמליל מהווה בעיקר פעולה "שירית-קולית", אילהה אללה, וכולי, אך יש חשיבות לעובדה שהתואר המרכזי של האלוהות הוא "אכבר" כלומר, יש לו כוח, הוא יעזור, בדומה ל"בעזרת השם" אף כי באחרון יש תמיד ניגון של ספק, בבחינת, אם הוא יעזור, לא בטוח, ואם לא, אז לא אוכל לקיים את הבטחתי. משהו כזה.

היתרון באימוץ חלקי של פולחנים זרים הוא בעיקר לנשים. ביהדות המטען המיסוגני מפריע, ואילו בדת אחרת, עצם הזרות שלי, והמערביות, מאפשרת לי להתעלם מהרקע הזה, כפי שקורה היום באימוץ התועלתי והבורגני של הבודהיזם וההינדואיזם (יוגה ויפאסנה וכולי) על ידי נשים מן המעמד הבינוני במערב. 

הזיקר הוא גם טקס אבלות המאפשר להתבונן בזוועות ממקום של הגנה, כאילו המתפלל עטוף במים, ואכן הזיקר אמור להשפיע על המים, המרכיבים את עיקר גופנו. הטענת מים בברכה היא מנהג קיים בכל הדתות (הטבלה, "מים קדושים" וכולי). טקסי זיקר מתקיימים לאבל לאומי, כמו בצ'צ'ניה ובעירק. עיקרה של דרך הסופי היא הכשרתו לקראת המוות בחיים של נסגפנות והתנזרות, ועל כך במובן מסויים זו דרך – זמנית – המתאימה למצבי אבלות עמוקים שניתן להשוותם למוות בעודך בחיים, או חורבנות של עולמות שלמים. אין זו המלצה לחיים, אלא שימוש בפולחנים שמצליחים לגעת ברבדים העמוקים ביותר של משמעות החיים, כמעט עד רמת האהבה לחלקיקי האטום, והמולקולות, המרכיבים את העולם.

אחת האזהרות מדרך זו, כמו שיטות נוקשות אחרות, היא המבנה ההיררכי והציות המוחלט ל"מורה", כלומר שיטות שבהן דרך הלימוד היא בציות וחיקוי (דיסייפלשיפ), אלה שיטות שאינן מתאימות לנשים, כך מצאתי מניסיוני, אך אין צורך לאמץ את כל השיטה כדי לקחת את התרופה.

הרמב"ם בעצמו, ובעיקר בנו, נמשכו לייסד מעין "סופיזם יהודי", ונידמה לי שהוציאו כמה ספרים בנושא הזה והקימו אגודה במצרים, וגם כיום יש בארץ קבוצות (יהודיות) העוסקות בפולחן הסופי.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נשיקה  On 06/07/2007 at 15:07

    מרשים , מעניין, מחדש ומיוחד.
    תודה איריס.

  • איריס  On 06/07/2007 at 16:20

    גם היוזרניים שלך לא שגרתי
    אלה מחשבות לא מגובשות ויש כבר חלק ב'

  • Michael  On 07/07/2007 at 08:18

    Welcome back🙂

    Gurdjieff created dances called the Movements which some believe stem from the Sufi tradition, or at least influenced by his research into it

    See here http://www.gurdjieff-movements.net/movements/european_art.htm

    I believe there is a teacher who comes to Israel regularly called Jivan

  • פינוזה  On 07/07/2007 at 23:29

    הרשימה הזו מלמדת על משיכה לדת כלשהי אך כמו בכניסה למסעדה חדשה קודם לוקחים טעימות

  • איריס  On 08/07/2007 at 00:12

    אני חושבת שהמשיכה הזו היתה קיימת וכוח המניע של כתבי שפינוזה גם כן. דת במובן הרגיל שלה דוחה אותי, הסופים הם לא דת אלא מעין כת שקדמה לאסלאם בוודאות, ורואה עצמה אוניברסלית ולא "דתית" במובן הרגיל.
    ניסיתי להגדיר בלי הצלחה את הסוג של הקשר ליסוד חיוני בנפש, שהוא מעין "רוחני" שנפגע מאד עקב מפגשים רצופים ואפלים עם הרוע האנושי בהתגלמותו, וחוויות של חוסר אונים ממושכות.
    אבל כן, זה בהחלט תפריט טעימות.
    החיים בסביבה המעוצבת של תרבות פוליטית של הדת היהודית אינם נוחים לי, ולהרבה אנשים בעיקר נשים, אני מניחה שיש חיפוש טבעי אחרי אפשרויות אחרות, על משקל הדשא הירוק, וציינתי שהתעלמתי ממה שלא מוצא חן בעיני, לצורך העניין.

    לעניין גורודייף
    הערה לטובת הקוראים, לא מומלץ לנהות אחרי גורודייף ויש הרבה תלונות של שורדי כתות מסוכנות בקשר לקבוצות שנוצרו לעבודה לפי שיטתו. ההבדל בין הסופים לבין גורודייף, ובכלל בין שיטה שיש בה ממש לבין פולחן אישיות, הוא בהקשר הכללי. עדיף לסמוך יותר על מסגרות שיש להן התייחסויות אתיות ותרבותיות רחבות, ולא על כריזמה של יחיד ששעבד אנשים באמצעות שיטות המחזקות דיסוציאציה בין בכוונה ובין בלא כוונת זדון.

  • Michael  On 09/07/2007 at 03:17

    yet – tocho achal, klipato zarak
    🙂

  • איריס  On 09/07/2007 at 07:45

    אינני מכירה את תוכו או קליפתו מייקל, אבל ידוע לי משורדי התעללות ממשלתית (ניסויים וטראומטיזציה מכוונת) שיש קשרים אישיים יותר ממקריים בין מבצעים ובין כתות של גורודייף. כלומר, רבים מן העוסקים במיינד קונטרול וסחר בעבדים, הם תלמידים של שיטות גורודייף. כמובן זהו רק קשר אנקדוטלי, אבל ראוי להזכירו למען הקוראים השוקלים להצטרף לקבוצות עבודה.

  • Michael  On 10/07/2007 at 04:53

    Thanks- I did not realise that

    I read 'meeting with remarkable men' and other bits and bobs, and through previous 'life' of practicing physical therapies knew about the dances – at least in Australia, they were mentioned in context with Zikar

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: