עוד אני מדברת על אלוהים ופתאום…

 

מצחיק איך החיים שוזרים תמונות כמו בסרט חתוך במיומנות ביד במאי ועורך גאוני. בליל הסדר כתבתי על "יש אלוהים" והוא איתי, ומכאן התגלגלו אירועים יפואיים הולמים. לקחתי את בני ורק בעשר וחצי הצלחנו לאסוף את עצמנו ולתפוס מונית למסעדה שעליה זממתי, מסעדה ערבית ביפו. המקום כבר התחיל להתרוקן, אם כי ניכר שהמה תנועה מוקדם יותר, שולחנות שצורפו זה לזה ויצרו מעין "סדר" מאולתר ועליהם שאריות מזון, סיגריות ויין נותרו שוממים וממתינים למלצרים העייפים לפנותם. השולחן נעמס בצלוחיות קטנות של סלטים, הקולקציה הדי שגרתית של מסעדות מזרחיות למעט סלט גזר מפתיע, מתוק דוקא, שבלט בייחודיותו, לבנה סבירה, החומוס טחינה חצילים ומיני המטבוחות שאינני מבחינה ביניהן. הזמנו בשרים, והיה נחמד וטעים. בעלת המסעדה התיישבה איתנו ופטפטה על השינויים שעוברת יפו, ובכלל איך החיים פה "כבר לא מה שהיה", הכוונה בעולם כולו, או ישראל או אולי אצלה בלבד. אחרי חצות סיימנו עם קפה מתוק וקצר, והתכוננו לצעידה באויר הקר הביתה. חיטטתי בתיק להוציא את כרטיס האשראי ולחטוף את ה"שטוזה" של המחיר, ולהפתעתי סימנה לי בעלת הבית בתנועת יד מהירה להכניס את הכרטיס בחזרה "עלי, ה"סדר" הזה עלי, שיהיה לך חג שמח. ותזכרי, אלוהים לא שוכח אף אחד, גם כאשר זה נידמה לך. הוא לא שוכח." חייכתי, טפחתי על שכמה בתודה, ויצאנו לטיול הלילי. בגלידה "ויקטורי" המתה התנועה מתל אביב, מכוניות נעצרו ומשפחות קנו גלידות, וגם אני.

למחרת, יצאתי עם הכלבים לסיור התשה, ועצרתי בגינה. הכלבים מצאו חברים והתחילו להתפרע ביחד, ואני פטפטתי עם משפחה שנעצרה שם לשחק כדורגל. נקלענו לשיחה מוזרה על יפו, על השינויים, ועל המיליונרים הלא נחמדים שמציפים אותה. אי אפשר שלא לשים לב לשינוי החד שמתרחש במתחם השוק וליד הבית שלי באזור "הגשר" (רחוב יפת פינה יהודה מרגוזה). אך העזובה והלכלוך במתחם הציבורי רק החמירה. המיליונרים מגדרים לעצמם את בתי הפאר, וחרף התוספות של בינייני יוקרה לא נוסף ולו גן ציבורי אחד. רק המדרכות עמוסות יותר בכלי רכב המחפשים חניה תחת כל עץ רענן, ומספר הכלבים עלה אקספוננציאלית, מה שהוסיף להצטברות הזבל ברחובות גם ערימות של גללים לחים ומצחינים. אני עוברת קודם בסמטאות העיר העתיקה, וסוחר עתיקות דתי ממוצא איראני צועק לעברי "ישראל נהייתה מדינת כלבים", להדגים את שנאתו לכלבים ולמדינה גם יחד. הוא חי פה עשרות שנים אך מתעקש לדבר אנגלית ופרסית, ולכעוס על הישראלים מבוקר עד ערב. "אלה לא יהודים, הישראלים, זה כלבים, ועכשיו יש מדינה של כלבים."

האשה סיפרה לי לפתע שנזכרה היום באמא שלה, הטוענת שאחד מילדיה נחטף על ידי הממשלה בשנות החמישים, ומחתה דמעה. "את תימניה ?" שאלתי. "לא, עירקית, אבל היו גם כמה עירקים. היינו באותה ועדה שחקרה, אבל הרוב באמת תימנים." היא סיפרה לי בקצרה את הסיפור, וניסיתי לנחם אותה שאולי בסך הכל חטפו את הגופה ולא ילד חי, והיא ניסתה להיאחז בזה. "יכול להיות. כן, היו גם סיפורים על מכירה של גופות, שלחו לחו"ל, אולי אמריקה. הייתי ברדיו לפני שנה, סיפרתי, אולי מישהו שמע איפה האח שלי. אפילו במשרד הפנים הוא עוד רשום כחי." היא ניראית כבת חמישים לפחות, אך כאשר היא מדברת על זה, יורד עליה עצב מצמית וכבד המושך את עור פניה למטה.

"זה לא אומר שהוא חי. גם אחותי רשומה כאילו היא חיה במשרד הפנים והיא מתה לפני שלושים שנה." אני מספרת לה על אחותי שמתה בניתוח באמריקה. "אבל אולי בעצם גם אותה מכרו" אני אומרת בקול מתכתי, ומתחילה לחשוב שגם זה אפשרי. כל מה שיגידו לי, או יספרו, אני כבר לא פוסלת.

"הם היו רעים אז. כאילו "חלוצים" איזה "חלוצים", אנשים רעים…" היא אומרת ומתחילה לחייך שוב. "אולי הם פשוט סבלו, אז הם רצו שגם אחרים יסבלו כמותם", אמרתי וחיפשתי נקודת מחילה. "זה לא רק נגדכם. הם גם הונו את ניצולי שואה, ואת המשפחות שלהם, גנבו כספים של נרצחי שואה. גירשו ערבים, תראי את יפו, מסכנים הערבים פה, עדיין רואים את הבתים, נזכרים בעיר שהיתה שלהם, ולפתע נהרסה. לא שוכחים דברים כאלה, את רואה, הנה את אפילו זוכרת את הכאב של אמא שלך, שכבר לא בחיים.". שתינו שוקעות בקיטורים ומוציאות חטיפים מהתיק. הילדים משחקים בגינה, צורחים מהנאה למראה מריבות הכלבים והרעש מחריש אזניים, נביחות, יללות כלבים, צרחות שמחה והתרגשות של ילדים, אחד הכלבים חוטף את הכדורגל ורץ איתו בסיבובים ושובל ילדים נמתח אחריו….

"כן, באמת מסכנים הערבים, לא חשבתי על זה ככה, אני גדלתי פה, ופחדתי מהשינאה שלהם. את צודקת, לא שוכחים דברים כאלה, וזה עובר גם לילדים…"…

 

בערב אני יורדת שוב לפיפי לילה טוב עם הכנופיה של הנובחים, ונתקלקת בבולדוג צרפתי, הכלבים הקטנים האלה עם פרצוף של עטלף. "זכר או נקבה ?" אני שואלת כמו לוחם שזורק ססמא אוטומטית. כל בעל כלבים רגיל למשפט הראשון הזה, כדי להיערך למפגש בין הכלבים. "ווט ?" אה, לא מבין עברית. כך מתפתחת שיחה, מסתבר שהוא שוודי בכלל, שהגיע לא מזמן לאזור, כניראה ברח מאימת החוק בשוודיה, וניצל את חוק השבות המקנה לו זכויות כאן. שוודי חתיך מושלם, ויקינג בלונדיני ועוד יהודי. אנחנו שוקעים בשיחות כלבים רגילות, והוא מרגיע אותי שהכלבה שלו לא תוקפת לעולם. הכלבים מרחרחים זה את זה בעיגול, ראש לתחת, ובני אדם עושים זאת בדרך אחרת, ריקודי מילים. הוא מספר לי קצת על עצמו, ועל אמונתו החזקה באלוהים, הוא ממש רואה ומרגיש אותו בכל מקום, אפילו ברגעים אלה כאשר אנחנו משוחחים. אני תוהה אם עדיף כך מאשר סמים. הוא שואל אם אני מתפללת, ואני מסבירה לו שאני יהודיה. יהודים לא מתפללים. כן, יש לי איזה דיאלוג עם משהו שם, אני מצביעה למעלה, אבל לא תפילה מאורגנת. מצחיק אותי שאני פולטת בלי לחשוב ש"יהודים לא מתפללים", כאילו התעייפנו כבר, וגם התפילות המאורגנות, לפי הסידור, זה משהו שאומרים רק כדי לשמור על מסורת וסדר טוב.

הוא מסביר לי שלפי התוכנית של אלוהים הוא לא יכול להתערב ולעזור אם לא מתפללים, אז תתפללי, אחרת הוא מסתכל ולא יכול לעשות שום דבר. אני רוצה להגיד לו שכאשר זה בא מחתיך כמוהו, אני מוכנה לנסות להתפלל קצת פה ושם, אם הוא מבטיח לעמוד קרוב ולהסביר לי דרך העיניים היפות האלה, איפה בדיוק נמצא אלוהים.

הכלבים מתחילים להשתולל ולרדוף אחרי חתול, ואני נפרדת מהנווד החתיך, ועולה הביתה.

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יעל גגלר  On 04/04/2007 at 16:05

    לאט לאט, ובעקביות, הבלוג שלך הופך ליותר ויותר דומיננטי בשגרת הגלישה שלי (והופך לפחות ופחות הזוי בעיניי)

    (אם כי יש להודות שהוא עדיין די מוזר…)

    תענוג לקרוא,
    חג שמח

  • איריס  On 04/04/2007 at 22:54

    המציאות פשוט מתגלית כהזויה יותר ממה שנהוג לחשוב עליה.

    תודה, אני מניחה שזו היתה מחמאה
    חג שמח

  • בן לילית  On 06/04/2007 at 02:56

    אבל בחייך, לא לקחת מספר? מה קרה לך?

    את מזכירה לי את אבא שלי. מדברת עם כולם, מגיעה אל כולם ובסוף יוצאת עם מידע מפה ועד להודעה חדשה.

  • איריס  On 06/04/2007 at 07:46

    🙂
    ניראה לי שאין לו מספר טלפון משום מה, הוא היה ממש נווד אמיתי או אולי אליהו הנביא.
    אני אספנית מידע מכורח התיכנות שלי. מנסה להיגמל מהמנהג או לפחות להפוך אותו למשהו שמכניס פרנסה.
    מזכירה לך את אבא שלך ? מה יהיה ? לא מזכירה לך את ראקל וולש במקרה ?
    אוף

  • בן לילית  On 06/04/2007 at 23:33

    קצת לשבור שגרה.

    את בהחלט יכולה להפוך את זה למשהו מכניס פרנסה – חוקרת, בלשית וכדו'.
    מה קרה? יש מספיק תהילה בלהיות שרלוק הולמס.
    לא כולם צריכים לייצר איפור (זה מה שהראקל הזו עושה, נכון?).

  • איריס  On 07/04/2007 at 17:03

    שבירת שגרה עבורי היא בדיוק ההיפך. שגרה ובטחון קיומי. לנדוד עם איזה שוודי מבולבל לא בדיוק שונה ממה שעשיתי עד היום.
    התכוונתי שאני מזכירה לך אבא ולא אמא..
    מכל מקום, בישראל לא ישלמו לי על שום עבודה כיון שאני שייכת למישהו, בתור רכוש דומם, כך שכל גרוש אם ייכנס ילך לסרסור.
    אפילו ביטוח לאומי אני לא מקבלת כי הסרסור לא מרשה להם לתת, ויש סדר בישראל. עולם תחתון קודם, והשירות הציבורי מציית.
    יכולתי להיות הרבה דברים, זה לא בעיה של רעיונות לפרנסה, עניין של סטטוס. שפחות מין בישראל אינן יוצאות לחופשי לעולם, סדר, אורדנונג צרים להיות לפני הכל.
    אתה כניראה חדש בבלוג זה, ואינך מכיר את הרקע. אז ברוך הבא לגיהנום.
    ראשי פרקים – שירותי הבטחון, בן זוג לשעבר שהיה פקיד בכיר במלמ"ב העובד גם בעיתון הארץ ועכשיו בידיעות, שפחת מין של הממסד, (אני) וגזר דין מוות בקרוב. הסוד הגדול – שמערכת הבטחון והעולם התחתון ביחד (אנשים כמו ראובן גרוס וכולי) משתמשים בשפחות מין שנאלצות תחת אלימות לסחוט בכירים בממשל האמריקאי. שפרשת וענונו זה תרמית אחת גדולה (כאן מצטרף גם הקרנף אמנון זכרוני למשתיקים הפעילים, כדי שלא יחשדו בו שהוא משת"פ)
    הבלוג היחיד בעולם ממתא הנדונים למוות.
    שלוש שנים בלי הכנסה, בלי ביטוח לאומי
    כדי שהסודות הרקובים של העולם התחתון העובד גם בשירות הציבורי, יישאר מכוסים בגוויות רצוי.
    ומזוז מגרבץ
    והשוחט שחט והסוחט סחט

  • rafael!  On 08/04/2007 at 13:44

    people are beautiful whatever religion, belief,idelogy they have as long as they have one and as long as they respect their felow men…. a swedish going around with a dog in the middle of the night in yaffo is the spirit of the city.Maybe the spirit of al cities…. the problem is to find one.
    tel aviv/yaffo for israel is like newyork for the u.s. and london for england A DIFFERENT COUNTRY HAHAHAHA

  • איריס  On 08/04/2007 at 14:49

    בדיוק נפלה לי סתימה
    מה העניינים ?
    מחכים למוצרלה

  • בן לילית  On 08/04/2007 at 23:57

    ממה את חיה? כיצד את מתקיימת?
    למה לא לצאת לעיתונות אם כתבת את הדברים באינטרנט תחת שם מלא (או שמא מדובר בשם בדוי)?
    למה לא לקבל מקלט במדינה אחרת?

    אין לי דרך לדעת אם מה שאת כותבת הוא אמת או שקר, אבל במקרה ומדובר באמת (מצרך בעייתי להשגה באינטרנט) – משתתף בצערך.

  • איריס  On 09/04/2007 at 09:56

    אתה מוזמן לכתוב באימייל, האפשרות קיימת באיקון מתחת לתמונה שלי למעלה מימין.

    ב"רשימות" אפשר לכתוב רק בשם אמיתי ובזהות אמיתית לחלוטין. תודה על ההשתתפות בצער. אני בטוחה שזה בכנות ואני מתחזקת מתמיכתך.
    כל ההצעות שהצעת הן אולי אפשרויות. ניסיתי חלקית את הרעיונות הללו, אולי לא הייתי מספיק חדה ונחרצת לכן לא ממש הצלחתי בזה.
    לוקח הרבה זמן מול מי מתעסקים, וכל הזמן יש רצון להאמין שלא יתכן שזה קורה באמת, שהכל כל כך מושחת כאן במדינה. אבל צר לי לבשר שאכן זה המצב. ויש נפגעים בנפש, הרבה מאד, יותר מאשר ידוע.

Trackbacks

  • By newyork & co on 02/09/2007 at 11:08

    I saw this domain for sale, according to the appraisals, its worth over $5000.00 usd. It has just the perfect amount of keywords.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: