ארכיון חודשי: מרץ 2007

הנסיך הקטן

בלי צניעות מינימאלית או נימוס…

 

 

סנט אקזופרי

 

 

טוקבק ששלחתי להארץ בכתבה על אביעזר יערי, צונזר. הכתבה מפרטת את הביקורת של יערי, לשעבר מבקר מערכת הבטחון במבקר המדינה (וקודם לכן אלוף מודיעיני בצה"ל) על לינדנשטראוס. במקרה הזדמן לי לעבוד מול יערי, כך שאינני מתפלאה על דבריו המוטים. יערי מזמז תלונות, חייך יפה לכולם, ולא עשה כלום. פניתי אליו ביחד עם שני פרופסורים לפסיכיאטריה בתלונות חריפות מאד על הטיפול של צה"ל ואגף השיקום בנפגעי הלם קרב. הוא הקשיב עם חיוך זחוח מאד, והתקפל קצת באי נוחות כאשר הוזכרו התאבדויות של חיילים (בגלל נגיעה אישית שלו). כתבנו שוב, נדנדנו, חיכינו לביקורת השנתית, גורנישט מיט גורנישט.

אחרי כן, פניה נוספת בתלונה על סדרה של מעשי אונס והתעללות מינית על ידי בכיר במערכת הבטחון. יערי רשם את השמות על צטעלה, בחיי, ושם בכספת כולו ממתיק סוד ועוצמה שקטה. אך בסוף הפגישה יצא המרצע מהשק "צריך שניים לטנגו" הוא אמר על האונס, כל אונס כניראה.  אם זה קרה לך, רצית את זה. נכון מידלע ?

אז לא מפתיע שלינדנשטראוס מעצבן אותו. במיוחד שבלי הדאווין של קצין בכיר, הוא נכנס במערכת הבטחון כמו שיערי לא היה עושה בחיים שלו, כי יש לו פנסיה לקבל וחברים במקומות הנכונים. אז שישב בשקט.

 

 

ציפי לבני מטקבקת גם כן ?

 

 

היום פירסמו עיתוני העולם, וביניהם "הארץ" פרט נוסף מן המאבק הדיפלומטי הממושך שבין ארצות הברית לבין ממשלת יפאן, בכל הקשור לפשעי המלחמה של יפאן במלחמת העולם השניה. למעשה, העמדה האמריקאית בנושא זה התחלפה עם האינטרסים והשנים, כפי שקרה עם גרמניה. לאחר המלחמה, העדיפה ארצות הברית להעלים עין, באופן כללי, מהנושא, כדי להשתמש ביפאן נגד הסובייטים. עתה, כאשר הקרב הזה נגמר בוודאות, צצים שוב הנושאים הללו, וארצות הברית מתעקשת על חשיפה ומיצוי הליכים, גם אם מאוחר.

מתקבל הרושם שחירחור האיבה שוב בין סין לבין יפאן, ופתיחת הפצעים הוא אינטרס אמריקאי (כלכלי כניראה). בשבוע האחרון, אם כן, שמענו על שני מקרים, האחד נוגע לניסויים רפואיים מפלצתיים שבוצעו על ידי יפאנים נגד שבויים בעיקר סינים, ועניין השפחות של אנשי הצבא. בענין הראשון, נחשף קיומו של מחנה דומה לאושוויץ, כלומר, ה"בלוק הרפואי" ושורה של ניסויים מחרידים ואכזרים. עוד נאמר שצבא ארצות הברית השתיק את כל הפרשה תמורת גישה למידע שהופק מן הניסויים. כך יצא, שפושעי המלחמה הללו לא רק שלא נענשו, אלא הגיעו לעמדות מפתח ביפאן שאחרי המלחמה. חשיפה זו אמנם מביכה את היפאנים אך לטעמי מפלילה את האמריקאים לא פחות. האינטרס האמריקאי ללבות שם את הסכסוכים עולה מן התמיכה האדירה, לעיתים מוגזמת, שמקבלים אמריקאים ממוצא סיני, לחטט בזכרונות ובפצעים, ולפרסם אותם ברבים. שום דבר אינו מקרי, וגם לא פרץ ה"נוסטלגיה" הזה…

בעניין שפחות המין, ארצות הברית תובעת הודאה פומבית ומלאה, התנצלות ואולי פיצויים. יפאן מסרבת והמשחק ממשיך. הכנסתי טוקבק מריר השואל, רטורית, מתי תודה ממשלת ישראל בקיומן של יחידות שפחות המין של מערכת הבטחון, ובנוהג שקיבל היתר (בייניש שוב ?) לסחור בנשים גם לטובת פרויקטים מפוקפקים של "חברים בוושינגטון", וקיבלתי תגובה שהיא לפי דעתי מציפי לבני, לפי התיאור בגוף הטוקבק, שנכתב על ידי "סוזי הלוהטת".

 

אם לבעל של עדנה ארבל מותר, למה לא ציפי שלנו ?

—————–

שם השולח: סוזי הלוהטת
עיר:
כתובת דוא"ל:
כותרת התגובה: למגיבה 2 (אירית) שש…ש…ש…
אל תקלקלי לי את העסק. דעי לך שבמשהב"ט הפקידים לא מרוויחים מי יודע מה והם לא יכולים לשלם לי אתנן גבוה כמו שמגיע לי על השירותים המצוינים שאני נותנת להם. אז פתרתי להם את הבעיה בכך שאני מקבלת מהם פריטי נשק במקום כסף. יש לי בבית כבר שני טנקי "מרכבה" ומטוס "סופה" אחד. מוכנה להחליף טנק תמורת הקטנוע שלך (שיהיה נקי, כן!)

נ.ב. כ-"נערה עובדת משהב"ט" אני גם מקבלת קביעות ופנסיה תקציבית על חשבונך. תאכלי את הלב.

קצת המלצות, ספרים סרטים גברים

 

 

שבע חרבות

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סרטים (די.וי.די)

 

בשש השנים האחרונות לא מזדמן לי לצאת לקולנוע לצערי, הן מטעמים כלכליים והן מטעמי בייביסיטר (שזה נגזרת של כלכלי). גם הדי.וי.די הוחרם לטובת יורש העצר, וכשהוא כבר ישן אני הרוסה מידי. בכל זאת, הצלחתי להגניב צפיות בשלושה סרטים, כולם מומלצים (אבל, אולי משום שאלה השלושה היחידים שראיתי).

 

1. שבע חרבות – סרט סיני מדהים, גם מרהיב וגם נוגע בכל הנקודות המענינות. זילות חיי אדם בסין הקיסרית, משל למציאות הקיימת, כאשר מלחמה על רקע אידיאולוגי כביכול, הופכת לטבח שמניעיו כלכליים. לעזרת המצב מגיעות שבע חרבות קסומות, מאסטר חכם, ולוחמים שלומדים על עצמם תוך כדי המאבק. הרבה דם ואיברים קטועים וקטעי ברוס-לי-איש הזעם למביני דבר.

 

2. בבל – כתבו הרבה. שווה מאד. השחורים תמיד נדפקים, זו המסקנה.

3. חייל מצטיין, (BUFFALO SOLDIER) סרט לא חדש אבל משובב לב. בסיס צבאי אמריקאי בגרמניה, ערב נפיילת החומה. משהו שבין מילכוד 22 ובין פארודיה על סרטי וייטנם. ובסוף האהבה מנצחת. צפיה בסרט מזכירה לי שבעוד עשר שנים יפיקו סרטים מעולים על עיראק.

 

 

קונסואלה דה סיינט אקזופרי סובלת

ספרים

 

כנ"ל (לגבי למה לא קראתי כלום שבע שנים…)..  בכל זאת הגנבתי, את רמטכ"ל של רם אורן לצרכי עבודה, "זכרונות הורד" של קונסואלה סנט אקזופרי, אשתו של מחבר הנסיך הקטן וראשוני הטייסים בעלי היהלום בשפיץ.

ספר מקסים, ואף חובה לכל מי שהתאהבה בטייס קרבי אי פעם (ומתכחשת לזה), וספרות מקצועית לנשות אמנים אגוצנטרים שדורשים חופש אמנותי ומיני בשם ההשראה. הכל בשפה אנינה ומדוייקת ביותר, אשה מקסימה, על רקע מלחמת העולם השניה. תיאורים ופנינים מחיי הזוג הבוהמי הזה במרוקו, עוד לפני שהמציאו את הפוליטיקלי קורקט. כולל תיאור של הגיבורה כאשר היא מגלה שנדבקה בצרעת, לא פחות. התחשבנות לא מאד נשכנית עם אנדרה ז'יד שלא אהב אותה, ותיאורים של הפיכות גנרלים בדרום אמריקה מפרספקטיבה אחרת.

הוצאת כרמל.

 

 

 

קוראת את התנ"ך כל הזמן, כי הוא מונח  וזמין, תמיד יש שם משהו מעניין שלא ראיתי קודם.

 

ציטוט נבחר

 

"And it seems to me perfectly in the cards that there will be within the next generation or so a pharmacological method of making people love their servitude, and producing … a kind of painless concentration camp for entire societies, so that people will in fact have their liberties taken away from them but will rather enjoy it, because they will be distracted from any desire to rebel by propaganda, brainwashing, or brainwashing enhanced by pharmacological methods."
Aldous Huxley, 1959  

גברים או

ברצות אלוהים אפילו מטאטא יורה

 

כנ"ל (לגבי השש וחצי שנים בלי…). הגבר האחרון היה אבא של בני באקט הקובע. אחרי כן היו שלושה זיונים לצרכי עבודה, זכר לשעבוד מצרים, ועבור השב"כ או הכור האטומי, אלוהים יודע, הייתי מסוממת מידי. ואז…דממת אלחוט. הדלאי למה אישר לי חיי נזירות בסן פרנסיסקו באופן אישי, לא אכנס לסיפור.

ובכל זאת, זוקפת לזכותם של שלושה גברים מן העת האחרונה את תחיית המתים. בחדרי כבר תליתי איקון של מריה ובנה הקטן, לזכר הבתולה שלא היה לה כסף לבייביסיטר. ואז הגיע יוסף א, להעיר את הגוף, ויוסף, יותר נכון יוסוף ב, כדי להעיר את הלב והנשמה, ולבסוף היה מעשה ההזרעה המלאכותית והנפתלת שהוביל אותי לפתוח ספר וממש לקרוא. זה הגיע עם שליח, התעכב ובסוף, נאלצתי להתחיל לקרוא, בין אם רציתי או לא.

אי אפשר איתם, וגם בלי, אי אפשר.

 מייד התאהבתי ביוסוף דרך האינטרנט, ובמזריע הספרים המלאכותי דרך הטלפון. אין המלצות בשלב זה. בתיאוריה לפחות, אני מזדיינת עם ערבים. 

אינטרנט

צימוקים נחמדים. פרשת הטוקבקיסט של השבוע, האם הבעל של עדנה ארבל גולש בבלוגוספירה ומדליף ומקסח ? ואם כן, האם חשיפת זהותו חיסלה את האנונימיות ברשת בלי התערבות של "חוק חסון" ? הכל התחיל ברוטר נט, ועוד לא הסתיים.

 

 אוכלת אותה בנוהל שכן לבייניש

—————————————————————————————————————–

תרבות

הלהיט של העשור – אני !

 

 

.

 

 

כמה זה עולה

 

 

בזמן האחרון אני די מופתעת לגלות שמאחורי הרבה אנשים שמוכרים חזות של מחאה ושמאל וכוססאמו המדינה והציונים האלה, עומדים בגאון אנשי ממסד. תיאוריות קונספירציה על סוכנים שתולים התחלפה בהכרה וודאית שמדובר פשוט בכסף. תן חתיכת עוגה, תקבל תמורה אידיאולוגית, זה ה"דיל" שהולך היום בעידן ההפרטה של הכל. הרעיון העומד מאחורי זה הוא השרדותי ופשוט ונפלא. אם אתה עני, או לא נולדת עם כפית של שרי אריסון בפה, אין תשפר את מעמדך ? אה…אז הנה רעיון ממולח.

תתחיל לתקוף את המדינה, נאצים, כיבוש, מושחתים..אבל תשאיר פתח, פתח מכובד, שאם יכללו אותך בממסד של הנאצים הכיבוש והמושחתים, כלומר, לא רק פירורים אלא ממש עוגיות בראוניז, אתה תנצל את מעמדך כנביא זעם שמאלני מניאק כדי לסייע ל"אינטרסים החיוניים", אבל באמת, רק החיוניים באמת, רבאק.

יש בוטים יותר בז'אנר הזה אשר כבר באותו מניפסט השמצה כוללים בוקסה קטנה בצד עם הדרישות הצודקות שלהם, ה"חלום" שלהם, בין אם זה להיות סופר מכובד, או בעל בית מלון צמחוני, איש איש וחלומו שלא הוגשם בגלל עוול נורא.

כדי להצליח באיגוף המתוחכם הזה של "הון מהבית, קשרים או כשרון" על ידי איום קל וסולם ירידה ממנו, צריך לעקוב בדקדקנות אחר דרכי הפעולה של אלה שכבר חרשו את הנתיב הזה ליציאה מהעשירון התחתון שמיועד להריסה, ועליה למקום טוב באמצע, עם אופציה להגירה מכובדת או לא.

אני מוצאת שזה מדהים ומקורי. הרי מי שלמשל שירת בצבא או בממסד הבטחוני עושה אותו דבר, מאיים לבגוד למעשה (מסלול הפוך) על ידי חשיפת סודות, אלא אם כן יתנו לו מעמד של "מפעל מאושר" במדען הראשי, או זכיון בלעדי לכריית פחמים בקזחסטן. ומה יעשה מי שלא היה בממסד ? ובכל זאת רוצה גם משהו בחיים? יבנה לעצמו הייפ כלשהו, ילמד כמה תיאוריות שמעצבנות את משרד החוץ מאד (להלן – הציונות היא ענף של הנאציזם. הגזזת היא ניסויים אמריקאים במרוקאים. הכיבוש זה מחנה ריכוז לקראת טרנספר. למעשה היו פה חמישים מיליון ערבים לפני שהציונות באו עם צוללות גרעיניות של הוורמכט. היה טבח ב….רצחו שבויים ב….בזזו ספרים כש…ולמהדרין, אם כלו הקיצין אפשר לעיין באתרים סטורמפרונט או זונדל. נט או אצל אירווינג (הנה, נתתי לכם את הטיפים, נא להעביר אחוזים) כדי לראות מה העיצבון האחרון ומקסימום להרביץ ערב בדיחות דחקות על השואה.).

אך יש להקפיד, אם אין רוצים לסיים בכלא או בלי ביטוח לאומי למשך שנה, להכניס תמיד איזה מפתח למו"מ, סימן הרגעה. נאמר, הציונים נאצים אבל החרדים אחלה, או הנכבה זה טיהור אתני השקול לטבח הארמני ואף יותר, אך אני מוכן לסייע בחטיפת הגנרל האיראני למען העקרון של החזרת שבויים, או להפציץ את דמשק זה כן בסדר, כי הם מדכאים הומואים. וגם להסביר שזה לא אשמתך, אלא באשמתו של איזה צרפתי גאון שכולם חייבים לקרוא בגילמן ולצטט. "מה אני יכול לעשות ? זה פוסטמודרניזם, וזהו". ומייד אחרי ההרגעה, להביא את הרשימה ובלי בושה את הפירוט המלא –

1. וילה ביפו, אבל לא על אדמה ערבית כבושה וגם לא הפקעה ממזרחים ממרוקו, רוצה טאבו מנפוליון.

2. ג'יפ, אבל עם פילטר נגד זיהום הסטרוטוספירה ועם תו ירוק שיוצר ללא עינויים של בעלי חיים.

3. משרה משובחת באוניברסיטה, מסלול קביעות בלימודי מגדר, פוסט קולוניאליזם וקולנוע.

4. ו/או ספר בהוצאה מכובדת על התיאוריה האחרונה שלי שתרגמתי מצרפתית.

5. בית ספר לאמנויות בתל אביב לשני הילדים גם אם אין מקום והם נכשלים בבחינות מיון.

6. קיצור התור לדרכון פולני על בסיס מוצאה של סבתא של אשתי, ולכל הילדים דרכון צרפתי

על יסוד הזכויות של האבא שלי שנולד באלגיר ואם היה מהגר אז לצרפת היום אני הייתי דרידה

ודרידה היה בטח נזקק סעד משדרות.

7. שדרור משעני יפרסם אותי לפחות בשני גיליונות, ואחד אצל ציפר.

8. לפנסיה אני רוצה מלונית בהר כמונים.

9. דרישה חובה – שהמניאק המתחזה הכאילו שמאלני המכוער והשטחי שהשמיץ אותי פעם במדור התרבות

של כתב העת הנידח שכבר לא יוצא לאור, יפוטר לאלתר, יוכפש בריש גלי ויאלץ לברוח מן הארץ לדרפור. אני דורש שיוצהר עלי שאני זה שהכי הרבה התנכלו לו מהממסד, השב"כ האשכנזים, ובכל זאת הצלחתי להתגבר.

 

 

אחרי כל זה, אולי ורק אולי, אני אסכים לאמר שמבחינה חוקתית זה לא תקין להדיח את קצב במוקדמות. אחרת אני לא יודע מה אני יעשה, תחזיקו אותי.

אנחת רווחה

 

 

היטב מתאר אשרי, מבקר הטלויזיה של "הארץ" (הפופולארי ביותר בין הקוראים שאין להם טלויזיה בכלל, כמוני) את התיפלות האופפת כל דיון רציני בישראל. הפעם, המאבק הוא בין כנופיית לינדנשטראוס וכנופיית אולמרט. בהיעדר כל קנה מידה לדעת באמת מה קורה, נתונים הצופים לגחמות היח"צנות, ומתבוננים בהיאבקות כמו קהל צופים בתחרות טניס. הראש נע מצד לצד אחרי הכדור, שעובר ממחנה אחד לשני.

האינסטינקט דוחף לכיוון תמיכה בכנופיית לינדנשטראוס, ולו מתחושת המיאוס מהפוליטיקאים ובראשם החלקלק אולמרט. אך, לאחר שגילינו כבר שנבחרי כנופיית החוק אינם נופלים מבכירי הפוליטיקה בשחיתות אישית וציבורית, באמת קשה לגבש דעה. בנוסף לזה, ללינדנשטראוס הודבקה איזה שמץ נגיעה בשד ביבי נתניהו (זה שעומד מאחורי כל עץ וקנוניה), מה שגורע מן ההתלהבות, בדיוק כמו עם ירון זליכה. משום מה, מסעי צלב טהרנים לא מסתדרים טוב עם האתוס של ביבי, שהוא בתמצית ה"קוד האתי" של ארגוני הפשע בסיציליה בשילוב עם עקרוני האתיקה של רון הבארד (הבטח לאנשים חירות מוחלטת ותבטיח לעצמך את עבדותם).

אכן קשה מאד, ומזכיר את הסטיקרים הותיקים "אין לנו על לסמוך אלא על הקב"ה" שכיכבו על מכוניות לפני עשר שנים לערך. אבל גם זה מחזיר אותנו לקרב כנופיות אחר. בין צבא השם ובין והציוניסטים.

ההבטחה והתקווה הטמונים במצב גרוע זה עולים מעקרונות הזן. אחד מן התרגילים הקשים והמוכרים בפיתוח תודעה גבוהה ונרוונה הוא ניסיון לפצח פירכה פנימית, או לאחוז בניגודים. יש לקוות שלאחר אימון ארוך מספיק ביכולת להחזיק בשני שקרים מנוגדים, חלק מאיתנו יזכו להארה רוחנית ויצאו מישראל.

—-

יוסי שריד מרגיש היום צורך לתחוב את ראשו בין האילנות הגבוהים אולמרט ולינדנשטראוס וממתיק פוסט מלא סודות ורזים. שריד מציע לאפשר לאולמרט ארכה לשיתוף פעולה עם הדו"ח, וממשיל לנו דבר הרגעה שבחודש מרץ לא צפויה מלחמה, אולי אחרי כן. הנה רמז קבליסטי לסבטקסט החוצה את המחנות בכנופיה זו או אחרת. יתכן שתמיכה באחד מהניצים משמעותה בעצם התנגדות למתקפה בסוריה, או לבנון, מי יודע, ומה באמת הקשר בין הדו"ח למוכנות העורף למהלומה צבאית נוספת (על תושבי ישראל העייפים). יתכבדו יודעי הח"ן וידליפו לציבור הפסיבי של צופים בטלויזיה מה פשר הקשר, כדי שנוכל לפחות להצביע נכון בטלסקר הבא. אך מה פתאום, לברווזים יושבים יש כניראה תפקיד אחד בלבד והוא להניע ראש מצד לצד בצפיה במסך הטלויזיה, ולספוג באהבה טילים במועד "שייקבע".

 

עוד על צבא

 

 פורסם ב"טיימאאוט", 1-3-07

 

 

לא טעית, זה אליטה

**

"רמטכ"ל", רב המכר של רם אורן, הגיע לפתח ביתי במבצע סבוך המזכיר בהחלט את אחד מפרקי עלילתו. הסיבות הטכניות לתקלות הרבות לא ממש רלוונטיות לענייננו, אבל נראה שלשמו הדרמטי של הספר יש איזה כוח קרמתי מקולל שיכול להטיל כישוף על כל מי שבא איתו במגע שליחים על טוסטוס או אלופים על מדים. מוסף "ספרים" של עיתון "הארץ" אף הקדים וייחס לרומן המי_כבר_סופר של אורן את החשיבות לה הוא ראוי, כאשר הקדיש לו רשימת סקירה פרטנית ביום בו התפטר הרמטכ"ל לשעבר, דן חלוץ. למרות שהדברים לא נאמרו במפורש, עוררה הביקורת תהיות שמא אורן ניחן בחוש נבואי צרוף או בזריזות ידיים.

כצפוי מרב מכר היסטרי, "רמטכ"ל" הוא רומן היסטורי קריא מאוד שנבלע במהירות כמו טוקבק ארוך ומוצלח. בהחלט עסקה סבירה למי שצריכים להעביר כמה שעות בהמתנה, בלי לאמץ יותר מדי את התאים האפורים. העלילה פשוטה ונעה כולה סביב מלחמת לבנון האחרונה. גיבוריה הם הרמטכ"ל, הכלאה משוכנזת של דן חלוץ עם נועם שליט, אביו של החייל החטוף גלעד שליט; בתו השמאלנית לייט; ובנו שנופל בשבי החיזבאללה, בחטיפה שגורמת לפרוץ המלחמה. סביב המשפחה מתאספות דמויות נוספות: שר ביטחון מזרחי, מעין פרץ לעניים; אוליגרך רוסי, מעין הכלאה בין גאידמק לנבזלין; ראש ממשלה תואם אולמרט. רק לנסראללה, שמופיע בשמו ובדמותו, אין שום איש פעלולים.

העלילה משתמשת במוטיב הנדוש של "רומן רומנטי בצל המלחמה": נפילתו של הגבר המוקשח ממגרעה מוסרית כזו או אחרת (במקרה זה, חטא היוהרה והאטימות) מובילה למסע גאולה שמחזיר אותו למוטב ולחיק משפחתו. כמו אחד מן המלכים בטרגדיות של שייקספיר, מגלה רב אלוף נועם עינב ששני ילדיו "נחטפו" על ידי האויב. הבת המורדת התאהבה בפלסטיני גולה בלונדון ומפגינה לצדו נגד ישראל, ואילו הבן המילואימניק נחטף ממש על ידי לוחמי חיזבאללה, שביניהם נמצא, איך לא, אחיו של המאהב המקסים מלונדון. רעיית הרמטכ"ל, אותו סמרטוט דהוי וחסר רצונות משלו, משקיעה את כל מאודה ותסכוליה בטיפוח ילד מפגר הנקרא בהומור דק עמי (עמישראל? עמי איילון?). גם הוא, כמו בעלה, מצריך הרבה טיפול מכמה וכמה נשים מסורות, אבל לא ממש יודע להכיר תודה. אין מה לומר, לרם אורן יש הומור וזה בהחלט הופך את הקריאה ב"רמטכ"ל" למנחמת.

לא אקלקל את המתח למי שמתכוון להתוודע בכל זאת אל מסע הגאולה של הבן החטוף והפטריארך השוקע, רק אגלה שהפתרון לתסבוכת נופל לבסוף לתוך תבניות צפויות ודביקות: הבת חוזרת לחיק השבט ומכירה בכך שכל הערבים הם מחבלים; הבן עומד בעינויים, לא נשבר ויוצא לחופשי; המשפחה מתאחדת סביב עמי המפגר, שמתחיל לגלות סימנים כלשהם של שיפור בתחום התקשורת; והרמטכ"ל? הוא מתפטר, מכה על חטא ההזנחה של משפחתו, ומתקן את פגמיו ברוח סרטי אימה בעלי מוטיבים נוצריים.

מאחר שרם אורן בחר להכניס את הכישלון במלחמת לבנון השנייה לתוך פרדיגמה מגדרית כלומר, המלחמה נבעה מכך שגבר לא הקשיב לקול הנשי והגיב בתוקפנות עיוורת הרי שמוטיב הסקס מחייב מבט שני. ואכן, תיאורי המין בספר נאמנים למקור הישראלי: הסקס הוא נואש ונצלני, בין אם מדובר בשימוש בזונות או בנאפופים זולים בעבודה, ובין אם מדובר בפריג'ידיות של גברים נורמטיביים דוגמת בנו של הרמטכ"ל. דווקא הערבים הם דמויות שלמות במיניותם, אך המיניות שלהם מוצגת כלוחמה פסיכולוגית או כ"פיתוי אסור" שמאחוריהם אסטרטגיה מלחמתית החלשת הציונים והריגתם. כלומר, גם לתיקון האופי שאורן מוכן להודות בנחיצותו יש גבולות ברורים, והם מתוחמים היטב בקונסנזוס הפטריארכלי. בשורה התחתונה, כדי שהאשה העברייה תוכל לחזור לשבט, עליה לוותר על חלומותיה לסקס מעמדת שוויון ושיתוף אינטלקטואלי ולקבל על עצמה את התפקיד המסורתי של חיילת מתנדבת.

נקודות הומור מאירות פה ושם את חשיכת האתוס ב"רמטכ"ל", אבל הן נמצאות בשוליים. מעבר לקריצות, הספר מחניף לאליטה הציונית_אשכנזית, שהפגיעה באגו הלאומי שלה רק השביחה אותה, אליבא דאורן: המזרחי התורן לומד להפנים סוף סוף את עליונותם של האשכנזים בעלי הממון; האוליגרך הרוסי, מין בן דוד אובד מהשטעטל שמפגין תיאבון בריא לשחיתות ולזנות, לומד בסוף לעשות כבוד למי שהגיע לפניו; והערבי לא לומד כלום, רק ממשיך להיות מובס.

אנקדוטה קטנה צדה את עיני לקראת הסיום: במהלך המלחמה מספרים גיבורי החיל על מבצע מוצלח שניהלו לתפיסת ולחיסול מחבל בכיר בלבנון. השייטת, כך כתוב, גילתה שהמחבל "מכור לזונות", ועל כן "דרש" המפקד מזונה אחת לעבוד בסמוך למגוריו, עד שהתפתה לה, נלכד וחוסל. עלילת משנה זו מקפלת בתוכה את הגלעין של העלילה הרחבה של "רמטכ"ל". זוהי גרסה בוטה אך תמציתית וטהורה של האתוס השבטי ע"פ רם אורן. החזון הוא מלחמה באויב גברי שמציע לנשים יותר ממה שהגבר הציוני יכול להציע. בבסיס יחסי האישות של השבט הציוני_אשכנזי נמצא מודל של סחר בבני אדם לצורכי מין, והוא גם הנשק הסודי של השבט נגד האויב. לאור זאת, יחסים שוויוניים ושאיפות חיוביות (כמו שלום) מהווים את האיום הגדול ביותר על השבט. כדי לנטרל אותם, על הגברים לשכנע את הנשים שהשלום והשיוויון הם מקסם שווא. האמת הזו מבצבצת בתמונת הסיום, מתחת לתפרים הגסים של המעשייה, כשבהאפי_אנד המתבקש של אורן נישאים שני ילדיו של הרמטכ"ל בחתונה כפולה וציונית למהדרין.

רם אורן בונה סיפור מיתולוגיה עממי על הטראומה של מלחמת לבנון, ומחזיר את תחושת השליטה לידי הקהילה החבולה והמבולבלת. כאגדת עם עדכנית, הוא מפיק סיפור לא רע, וזאת בהנחה שמימדי החטא והעונש הם אכן בסדר הגודל שמשרטט אורן רק מכה קטנה בזנב ההיסטוריה הצבאית המפוארת. אין ספק שכך הוא היה רוצה שהמציאות תהיה. // איריס יער_אדלבאום

 

"הרמטכ"ל", רם אורן, קשת, 317 עמ'

גהלן, לוץ ופואד…סודות מן הנילוס

ישעיהו לייבוביץ היה מתהפך בקברו

 

מחמת חרם טלויזיה לא יכולתי לצפות בסרטו של רן אדליסט על סיירת שקד. ביום למחרת, הביקורות היו רוויות אכזבה מ"יחסי הציבור" של הסיירת בסגנון החבר'ה. אך כניראה שבין השיטין הוטמה פצצה אמיתית, אשר מתפתחת היום למשבר דיפולמטי עם מצרים, ויוצרת פתח תקווה ש"פואד" יעוף בבושת פנים מן הזירה הפוליטית בישראל. העדויות בסרט סיפרו, כך אומרים, על טבח של 250 שבויים חסרי הגנה, בידי פקודיו של פואד בסיירת.

פרק הזמן השגרתי, במסלול המקוצר, לחשיפת תיבות פנדורה ממוצעות בישראל הוא באמת ארבעה עשורים. זה כבר לא עוזר לנפגעים או למשפחותיהם, אבל לפעמים די בזה כדי לחשוף את פרצופם הצדקני של כמה פוליטיקאים או בכירים אחרים. יתכן שזה המקרה של פואד.

האשליה של "שמאלניות" כביכול, או מתינות, בקרב תומכי מפלגת העבודה (לעומת הרצחנות הגלויה של אנשים כמו ליברמן או פייגלין) ראויה לפיצוץ יסודי יותר. מהכרות אישית עם החומר האנושי המכונה בארץ בטעות "מלח הארץ", זן לוחמי הסיירת של ההתיישבות העובדת, מדובר בנמוכי מצח וסמוקי עורף, שכוחם העיקרי הוא על חלשים, אך הם עוטפים את עצמם בהילת גיבורים חשאית.

הזן המשודרג הוא הענף המשכיל של אותה חונטה, אנשי ההיי טק בעלי המשקפיים והדרכון האמריקאי הכפול. אלה עושים רושם נאור בטעות, אך בארוחות הערב האינטימיות בחוג המשפחה הלוחמת תמצאו אותם מצהירים ש"כמה שיותר להרוג בישמעאלים יותר טוב", בדיוק כמו הדוברמן והטרטרינה. שנאתם לימין אינה איפה על רקע של פערים אידיאולוגים בשום מובן, אלא זלזול של לוחם המחזיק במאות קרקפות בשתיקה, לעומת עובד רס"ר שצועק בטריבונה היידה ביבי. עניין של מקצוענות.

גנרל ריינהרד גהלן, המשיך את העבודה

מן הנילוס מגיע עוד סרחון קטן, אולי גדול. הבן של "מרגל השמפניה", באיחור של חצי מאה, חושף את מה שאינו מפתיע בכלל. אבא שלו היה מופעל מנוצל מושתן כמו אחרון המשת"פים ברצועת הבטחון בלבנון, שמת כמו כלב, כדי שהיח"צ של המוסד הכושל לא ייפגע. תמוה מאד שבגירסה הרשמית, מוצג גנרל גהלן, שהוא נאצי מדופלם, כ"שומרוני הטוב" שנזעק לחלץ את ישראל ממבוכה דיפלומטית. הגיוני יותר שהוא הפעיל את לוץ ותיחמן את המוסד, שלא ידע מה לעשות עם זה. בכלל, כל הסיפור מוזר, גהלן הרי היה בראש הארגון שקיבל היתר אמריקאי להפעיל ולהגן על מדענים נאצים, כמותו בעצם. מה בדיוק היה האינטרס שלו לסייע לממשלת ישראל לחסל את אותם המדענים. סביר יותר, שעבור גהלן והאמריקאים, חשיבות הזירה היתה במניעת העברתם של המדענים הללו לגוש המזרחי (ברית המועצות). הלוקש שטבע בן גוריון, על אדנאואר הצדיק ו"גרמניה האחרת" הצליח לתפוס בישראל מעל למשוער. כך אכל הציבור את ההסבר שגרמניה עוזרת לישראל (באמצעות ארגון נאצי) להלחם בנאצים שעוזרים למצרים. מאד הגיוני.

מצד שני, קראנו לפני הבחירות מרפי איתן, שהוא ופרס (הנשיא הבא) נסעו לאדנאואר במסע שתדלנות, שישקם ויעשה ריהביליציה למדענים הנאצים, רק כדי שלא יישארו במצרים. מאד הגיוני. זה ניראה יותר כמו ירייית סחיטה של רפי, ש"אם לא יתנו לי להיות שר מייד", אני הולך לספר על הנאצים שקלטנו כאן בקופת חולים ובצבא, תחת כיסוי.

מהיכרות כלשהי עם המערכות הללו, אשר כידוע טובות בלהרוג שבויים כפותים, נשים חסרות ישע וקטינים, הן מלאות יראת כבוד מקצועית לנאצים שטבחו מליוני יהודים (מה שמעלה את קרנם כ"מקצוענים" לעילא). יש להניח שלא במקרה לוץ סיים כפי שסיים, ומשפחתו התרסקה לכל עבר. הרעיה המרומה, אמו של הבן הזועם, עבדה בתור מרכזנית ב"הארץ" לאורך השנים, אנקדוטה שלא חמקה מעיני, יתכן שמערכת שוקן היא מעין סניף של "המשקם" בעצם. כל מי שנבחר להיזרק לגוב האריות – המשולש הגרמני אמריקאי יהודי – מסיים בתור רב מכר עם שם קליט (שמפניה ?), וגוויתו היא מאכל לעופות. המנהג שהתגבש, שאחד הילדים או שניים, זוכים לחיים חדשים באמריקה, רחוק מהתקשורת הישראלית ומועדות חקירה מעצבנות.

 

פון בראון, מקצוען

מן הראיון של הבן עולה תמונה עגומה ומציאותית של המוסד ודרכי פעולתו, כניראה מראשית הדרך ועד היום. שיתוף הפעולה בין המוסד לבין ארגון גהלן מצטרף לעדויות נוספות (כמו של רפי איתן), שהן יותר בבחינת סחיטה והסרחה מאשר חשיפה. עושה רושם שהמוסד, כמו קסטנר למשל, נותר עדיין שבוי בתסמונת הערצת התליין, ויתכן שיש לבצע בדיקה פלילית על עסקאות מעוקמות שנעשו עם המדענים הגרמנים ממצרים ומקומות אחרים (דרום אמריקה ?). בעוד התיכוניסטים ופרחי הטיס נאלצים לבלות שבוע דביק בבתי זונות ליד אושוויץ בפולין, המוסד הישראלי המהולל מופעל בידי אנשי מודיעין נאצים ומי יודע כמה מבין המפלצות הללו קיבלו אכסניה של ממש בבית הלאומי של העם היהודי לדורותיו. לפי התוצאות בשטח, מדובר ביותר מאשר אנקדוטה לספרי מד"ב (להלן "היודאונאצים"). הסודות והפרשות המוזרות מאותה תקופה, גהלן, רפי איתן, אייכמן קסטנר ושות, כל אלה מעלים אי נוחות קשה. אין ספק שבסדר העדיפויות הישראלי, נאצים נמצאים הרבה יותר גבוה מיהודים מן השורה. קורט בכר, גהלן, העוזרים של אייכמן, קסטנר, פון בראון מפרוייקט הטילים, ממש שואה שתיים לעניים. מאחר שהלחץ במקרה הזה הופעל ועדיין מופעל על ידי האמריקאים, ראוי לזכור שאפשר תמיד לסחוט אזרחות נחשקת זו, בתמורה להמשך השתיקה. קוזי פן טוטי.

 

 

המלאכית של צ'רלי

תחפושת פורים

 

שיירים

 

"הי, למה את מתחפשת השנה ?" שאל הבלוגר החתיך.

בשירות המוסד – מלכת אסתר וביבי נתניהו

-"לא מתחפשת" סימסתי בלקוניות.

-"חבל, תתחפשי לסוכנת מוסד. שימי משקפי שמש ותעשי פרצוף של אידיוטית."

-"רעיון לא רע" חייכתי בהוקרה.

-"זה גם יבלבל את האויב" הוסיף בנדיבות אמפתית.

-"כן, אולי יבלבל עד כדי כך שישלמו סופסוף פיצויים לשפני הניסוי" הוספתי במרירות.

-"הכסף בדואר", המשיך להצחיק בתחכום.

-"לא צריך להגזים" רחמתי על עצמי.

-"על זה אמר הרב שך אוכלי שפנים וחזירים לתיאבון" המשיך להבריק.

-"פרשנות יפה. לא חשבתי על זה. תודה".

 

—-

שיחה שגרתית במדינת ישראל, 2007.

 

 

 

Bunny

A male or female that enjoys having sex multiple times a day.

Damn! Taylor was a fucking bunny yesterday

שפן ניסוי בשיקום