מה קורה עם מערכת המשפט – 1

פוסט קצת מורכב…

 

התפתיתי הבוקר לשלוף מאזור הזעם הקדוש, פוסט המתייחס לפלוגתא הנצחית בין אוהדי מכבי חיים רמון לבין הפועל בייניש, או ההיפך. אך עד שהפכתי כה וכה הבנתי שהחמצתי את הנקודה, וכדאי להתאפק ולנסח יותר טוב את מה שניראה לי כפאנץ' ליין שיציל את העולם ממבוכתו.

 

קודם כל, מעמד האשה בישראל ושיעור התקיפות המיניות פה הוא מחפיר, וחמור מזה, הוא עומד בניגוד ובפער תמוה לפסאדה של מדינה נאורה ושואפת לשוויון מגדרי. במערכת המשפט נוצר מצב מעניין של ריבוי נשים, יחסי, בעמדות מפתח, ובכלל, ניראה שמשפטים הפך למקצוע המועדף על נשים צעירות בישראל, יותר מהייטק למשל.

כך נוצר מצג נוסף, שמערכת המשפט בישראל מובילה קו מתקדם יחסית בתחום המגדר, לעומת הממוצע הישראלי הרגיל, הן משום טיבו של המקצוע והן משום ריבוי הנשים, אך מן המציאות שמוכרת לי בענף הזה, נשים מוטרדות ונאנסות גם בקהילה הנאורה הזו. 

משום המורכבות של הנושא והמערכות המעורבות צריך לעשות קצת סדר בסדרי העדיפויות. הגישה המקצועית, כפי שמבטאה היטב אורית קמיר, מקפידה בכל מצב (!) להחזיר את הפוקוס ואת הבכורה  לטובת הנפגעת. חשוב שיש קול כזה וחשוב שיהיה ברור, צלול וחזק בדיוק כמו אורית קמיר. כל נפגעת בפוטנציה היתה רוצה לדעת שלצידה תעמוד מישהי  שאי אפשר לבלבל אותה עם שיקולים אחרים וגם לא עם שוחד בחירות למיניהו. וכך, העקביות שלה גם במשפט הרמון ראויה לשבח והיא העמדה הנכונה מבחינתה. זהו קול חיוני המחזיר לכל אשה את האמון בעצמה ובמרכזיות שלה. גם אם היו שיקולים כאלה או אחרים בפתיחת התיק, וגם אם זה פוגע בברנג'ה, חייב להיות מישהו שעומד עם הנפגעת עד הסוף. רק עמידה כזו פותחת מרווח לנשים להתלונן, במקרים שבהם צפויה התנגדות, הכפשות, וניסיונות להסיט את הדיון מן הפגיעה עצמה.

 

אז בוא נגיד כך, שאם הייתי בוחרת לי advocate בתלונה על עבירת מין או הטרדה, אורית קמיר היתה הבחירה המועדפת עלי, וכמוני, על רבות אחרות.

 

שתי קרפדות

 

לא זה המצב בקשר לשופטות בית המשפט העליון, ארבל ובייניש. כצמד שהגיע מן הפרקליטות, הללו לא רכשו מוניטין משובח באכיפת חקיקה המגנה על נשים. למעשה, שתיהן ניראות כמי שמסתדרות טוב בחברת מטרידים, מאצ'ואים ואנסים, ואוכלות נפגעות ומתלוננות לארוחת בוקר. למעשה, צמרת הנשים במשרד המשפטים מטעה מאד, כיון שהיא מורכבת מנשים שמרניות המתפקדות כ"מאדאם", כפי שכל שכבה מדוכאת מצמיחה משתפי פעולה המשמשים כשוטרים על השאר. בסך הכל לא קשה לבחון את הרקורד שלהן בתפקידים הקודמים, ואין שם הישגים. להיפך, המצב הנורא שנוצר היום בארץ, הוא תוצאה של המחדלים שלהן. מה שקורה איתן כרגע מעורר דילמה, שכן השתיים נמצאות תחת אש צולבת במסגרת המאבק הבינכנופייתי, והמאבק הרצוף יותר (של המגזר הדתי והבטחוני למשל) נגד הסמכויות של מערכת המשפט. יתכן שיש גוון מגדרי בבחירתן כמוקד המתקפה. אסטרטגיה מחוכמת בוחרת תמיד את החוליה החלשה בכל מבנה, וכנשים הן חשופות יותר לאיבה ולהסתה. בדרך כלל בשלב הזה אני מצטרפת להמונים המשולהבים, אף שהעמדה העקבית, כפי שמציגה קמיר, היא נכונה יותר.

קשה מאד לבלום את היצר האנושי של נקמה, ושמחה לאיד, במיוחד כאשר טעמה של הבגידה של נשים אלה באחיותיהן, עדיין טרי בפי, ואצל נשים אחרות. גם זה דפוס מקובל אצל "נתינים" ומדוכאים, כלומר, שהזעם על הדיכוי מנותב על הנציגים שלהם באליתות. אני חושפת פה את ההתלבטות שלי בין ההגיון והשיטה ובין הרגשות, שגם להם תפקיד חשוב, לטעמי.

כראוי לדפוס הזה, שמוכר ממאבקים אחרים, בייניש וארבל יתבצרו לפתע בענייני מגדר, כדי לגייס את התמיכה הציבורית מן הפמיניסטיות ומציבור הנשים. קול אחד בתוכי, הנמוך יותר כניראה, לועג להן ואומר "מאוחר מידי גברתי, עכשיו תטעמי את מה שנתת לי ולאחרות להרגיש, כאשר את יושבת לך במרומי הפירמידה ומרגישה שאת מוגנת, בתור "אחת מהחבר'ה". כך אמרו למשל פעילים מזרחיים רבים למשה קצב אשר הזעיק לפתע את התודעה העדתית לטובתו, איפה היית קודם, "האוס ניגר ? חשבת שאם תלקק לאשכנזים הם יתנו לך להיות חלק מהם ? תאכל אותה עכשיו לבד." הקול המתוחכם והשיטתי יותר צריך לראות בזה הזדמנות לקבל את הבנות האובדות הביתה, לחיק המהפכה, ולנצל את ההזדמנות לקטוף עוד השגים, וגם להתמיר את התודעה של הגברות הללו. הייתי רוצה להגיע למדרגה הזו, ואני בהחלט מתקשה.

ויכוחים מן הסוג הזה קיימים בכל תנועה, בקשר ל"משת"פים", ומשת"פים שהתפכחו, והיכו על חטא, ומשת"פים שאכלו אותה והתחילו ליבב בצורה לא אסתטית. זהו מצב אנושי, פוליטי, חברתי, שהוא רלוונטי מאד. לדעתי, עמדה מושכלת צריכה לבחון את התועלת בכל אחת מן האפשרויות, למאבק הכולל. אם מצטייר שתמיכה בקלגסיות האלה תקדם את ההשגים של כולנו, כלומר, תועיל לצמצום נגע הפשיעה המינית והשוביניזם האלים, אזי כדאי לבלוע את הצפרדע הזו, ולתמוך בבייניש "הצדיקה" נגד צורריה, וכך גם עם ארבל. אך יתכן שאת התמיכה הזו יש להתנות בצורה מאד קונקרטית במעשר, כלומר, בפעולות שיוכיחו שלא מדובר בניצול ציני של הלך רוח ציבורי.

בזמנים כאלה אני שמחה שלא להיות בתפקיד ציבורי כלשהו, למעט הגיגנית עם טויסט בלוגרי, שכן כובד האחריות בבחירות האלה, היה מעיק עלי מאד. שתי צפרדעות כאלה ביחד, לבלוע, בשביל האינטרס הציבורי לטווח ארוך, וואו, לא פשוט. אבל אני פתוחה לשקול את זה.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • קולבר  On 14/03/2007 at 16:10

    כל מי שעושה מוכה
    וכל מי שמוכה קורה לו אחת מהשתיים
    או שהוא מצליח להתאושש או שהוא גמור.
    כולם צפרדעים, אבל יש תמיד איזה נסיך
    לדעתי הנסיך היא המשפטנית אורית קמיר.
    עכשיו יסקלו אותי באבנים
    אני מתכוננת.

  • איריס  On 14/03/2007 at 16:37

    זה כמובן נכון, אבל אם כבר נסיכה, לא ? למה נסיך?

    הקלפטעז מבית המשפט העליון הן הרבה יותר רעילות מצפרדעים, זה היה רק בהמשך לביטוי
    לבלוע צפרדעים, אם לא הבנת.

    את הדיון המפורט בעלילות ארבל את בייניש אני דוחה לפי שעה, מכל מקום יש אחרים שעושים זאת טוב ממני. השאלה היתה אם הן ראויות לשבחים שמעניקה להם "הנסיך" קמיר.

    כמי שבקיאה בחומר, ברור לך שההתאוששות כרוכה גם ביכולת להחזיר מכה. בינתיים הגברות ארבל את בייניש מחזיקות לי את שתי הידיים מאחורי הגב קצת קשה להתאושש ככה.

    אני חייבת לציין שדילמה דומה עולה בקשר לציפי לבני הקמע הבלונדיני של
    תעשיית המין המסחרי.

  • יואב  On 14/03/2007 at 19:04

    קודם כל לא באתי לריב ….):

    שנית, נסי להפריד את בעיית המיגדר מכל החמין שלנו פה ודברים יהיו, אני חושב, הרבה יותר פשוטים.

    יש קושי לא מבוטל, אצלי לפחות, לחיות עם הטענה הבאה, גם אם די מכלילה אבל בבסיסה ולצורך הפשטות היא נכונה למדי:

    א. רוב המגזר המשפטי הן נשים, אבל התייחסות מערכת המשפט לעברייני מין גברים היא סלחנית.
    ב. רוב המגזר החינוכי הכולל אמהות, גננות ומורות, הן נשים, אבל הגבר הישראלי הוא האשם בשובינסטיות, במאצואיסטיות ובכל שאר חטאים.
    ג. נשים המגיעות לעמדות כוח הופכות להיות גברים לצורך העניין בהתנהגותן הגסה והנבזית.

    מה לעשות? אצלי כל זה לא מסתדר כל כך פשוט.

    איך כן אפשר להסביר את זה? בכך שיוצאים ממשבצת המגדר. האלימות המינית איננה אלימות כלפי נשים בהיותן נשים. היא אלימות מכוערת שיש לחסל. ה"שוביניזם" לכאורה אינו מגדרי אלא תופעה פסולה של שמור לי ואשמור לך של החברה מהיחידה או השד יודע מאיפה. מי כמוך איריס יודע את תפקידם של "החברה". גברים מתחברים לגברים ולרומנים נוח יותר עם רומנים.

    בקהילה שמרנית ופחות נאורה להיותך אחד "משלנו" יש חשיבות גבוהה ולכן לא המלחמה בשובינזם תפתור את הבעיה אלא החינוך לסובלנות, לפתיחות ולכבוד לשונה באשר הוא כזה.

    אין עתיד לחברה בה אין יחס של כבוד הדדי בין גברים לנשים ולהפך. לא שמירה על זכויות מיגדריות, אלא מלחמת חורמה על שמירת כבוד האדם וחירותו.

    בסופו של דבר, כמו שאני מבין את זה, אין לנו כמעט ויכוח על מהות אלא על הסמנטיקה. במקום נשים ומיגדריות, האדם באשר הוא אדם וכבוד לזכויות היסוד שלו ולחרותו.

  • נועה  On 14/03/2007 at 19:44

    יש הרבה עוד מה לשפר ולתקן.
    רק כמה תיקונים קטנים ברשותך:
    רוב המגזר המשפטי הוא גברי, ולא נשי
    ולכן הם סלחנים.

    רוב המגזר החינוכי מורכב מנשים ולו
    היה מורכב גם מגברים החינוך היה
    הרבה יותר נכון, המשכורות היו הרבה
    יותר גבוהות, והיחס לנשים היה הרבה יותר טוב

    נשים מעטות מאוד מגיעות לעמדות כוח, ובגלל
    מיעוטן הן נאבקות קשה ומר יותר בשדה
    של הגברים.

    מה יצא לנו מכל מה שציינת?

    שהחברה עדיין מאוד שוביניסטית, מפלה נשים
    וחושבת שאסור להן לפתוח את הפה.

  • איריס  On 14/03/2007 at 21:18

    בגדול אנחנו מסכימים, למעט על סדרי העדיפויות ברגע נתון.
    אני למשל מאלה שסבורים שלחיים רמון תפרו תיק לעילא ולעילא ושהמערכת המשפטית דפוקה עוד יותר ממה שאתה מציג אותה. אני גם חושבת וכתבתי את זה שהנשים שבראש הסולם, הביינישית וארבל הן לעיתים קרובות יותר גרועות לנשים ולנפגעות אונס מאשר גברים. נוכחתי בזה בעצמי.
    עם זאת, אין להכחיש שנשים כרגע באופן כללי זקוקות ליתר הגנה משום שהן קצת יותר למטה בשרשרת המזון בגיהנום הישראלי.
    אני מסכימה איתך שכולם דופקים את כולם ללא הבדל גזע ומין, מה שקורה במציאות של כל דאלים גבר הוא שהכי חלשים נדפקים יותר מהר והרבה.

    אני לא יכולה לקבוע לאף אחד את "השיח" אני מנסה להסתדר עם מה שיש, כפי שאתה רואה.
    נידמה לי שהפוסט הזה גלוי למדי בקשר לאופן שבו אדם צריך לקבל החלטות ערכיות בישראל.
    אין לי טיפה של הערכה או כבוד לביינישית וארבל, מצידי שיפטרו את שתיהן מחר ויתלו בככר העיר. הן לא הועילו לי בחיים, וזה היום המבחן היחידי, לא ?

  • יואב  On 14/03/2007 at 21:20

    לא רק שלא הכל מושלם, הדברים אפילו נעשים מורכבים יותר, מסובכים יותר ומעורפלים יותר. כבר אין שחור ולבן. אין נכון או לא. יש המון גוונים של אפור ולא כל כך פשוט לדעת איפה הצפון.

    בחברה שאני גדלתי בה, הכרתי רוב חיי וחי בה כיום, לנשים יש מעמד שווה ערך לזה של הגברים. רוב הכרותי עם השאלה המיגדרית מגיעה ממקום בו נשים הן נשים וגברים הם גברים. אלו לא צריכות לנהוג כגברים ואלו אינם צריכים להתחבר לצד הנשי שלהם. חיים זה בצד זה מתוך כבוד הדדי.

    תרצו תאמינו לא תרצו אל תאמינו. יחד עם זאת אני יודע היטב שלא בכל מקום זה כך. יש המון איים של גועל נפש. רק שהגועל נפש הוא כללי ולא נובע משובינזם. היכן שמתירים לסחור בזונות, גם מתירים ניצול מיני של ילדים, סמים, הון שחור ושאר מעשים טובים. היכן שמרשים אלימות נגד נשים מרשים גם אלימות נגד הומואים \ ערבים \ רוסים או כל מי שהוא לא משלנו. אפליה חברתית, להבדיל מאפרטהייד שלטוני, לא יכולה להתקיים בחברה שהרוב בה הוא נשים. היכן שיש עוולות הן לא מכוונות במיוחד נגד נשים אלא נגד מי שהוא חלש יותר: נשים, ילדים, עובדים זרים, מיעוטים או כל חלש אחר.

    אני מסכים בכל ליבי שחובה להלחם בזה אבל כל מה שאני אומר זה שהדגל המיגדרי הוא דגל פסול למאבק הזה. בלא שותפות של אמת של האדם באשר הוא כזה בן אם אישה או גבר, לא ניתן יהיה למגר על אמת את החוליים הללו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: