מדיטציה
| אז יכול להיות שבחדר כלשהו, היום בערב למשל, יושב פרקליט או פרקליטה, עוצם עיניים לקראת הנשימות והמדיטציה, מעביר נגד עיניו את התיק שבו שומה עליו לתפור הרשעה לחף מפשע, והוא מעלה על פיו חיוך בודהא כזה, ומבין ש"הכל זורם". האפשרות האחרת שעוברת נגד עיניו, התפטרות, מחאה, אולי קצת עיתונות, ואחרי כן שנים של נידוי ורדיפה מהפרקליטות, הסבה מקצועית, אולי ירידה מן הארץ, הילדים הופכים משני חמודים מטופחים לפקעת עצבים מרוטה, …את התסריט הזה הוא מוחק, מותח את רגליו לישיבת הלוטוס, אומר "שמע ישראל אדוני אלוהנו" כפי שלמד בקבוצת המדיטציה היהודית ב"חברותא", ושוקע לתוך הענן הזה, והצבעים המתחלפים… |
1. הדיווח היום על הביקור שהיה או לא היה אצל הפסיכיאטר בבית החולים "זיו", מחזיר אותי לפרשת הרצח של תאיר ראדה. מתקבל הרושם שפרקליטו של זדורוב נאלץ לשחזר בעצמו את מהלך ימי החקירה הראשונים והמעצר, ולנהל משחק "מחבואים" עם הפרקליטות. כניראה שאכן היה ביקור אצל הפסיכיאטר, ורק לאחר שהסניגור עלה על זה, מעבירה הפרקליטות את המיסמוך ועוד מתעצבנת שהוא פנה באמצעות העיתונות. מסמך כזה אמור להיות בתיק שמועבר לסניגור גם מבלי שהוא מבקש אותו.
מכל מקום, מסתבר שהפסיכיאטר העלה בפני החשוד את התיאוריה שיש לו "בלאק אאוט" לגבי האירועים של הרצח, ומכאן נפתחות הרבה אפשרויות מעניינות. פיסת מידע זו מצטרפת לתחושה הכללית שמדובר באישום פרובלמטי ולפחות בחשד של הודאת שוא מצד החשוד שמישהו הכניס לו לראש שהוא לא זוכר דברים מסויימים.
2. אני מנסה לעורר את חושי הסופרת הרדומים שבי, ולהעלות בנפשי את עולמו הפנימי של פרקליט שהוטל עליו לתפור תיק רצח לאדם חף מפשע. ודאי שאין זה המקרה הראשון והיחיד, יש כמה מקרים שכבר הפכו לנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית (ברנס, מע"צ , פחימה). אסור לבצע דמוניזציה של הפרקליט הזה, מדובר ודאי במישהו "מין הישוב" שגם הוא שותה אספרסו בארומה, ולעיתים אף מצטרף לערב תרבות של שירי משוררים או אולי קונצרט לנבל, ויש לו ילדים בגן והם דוקא משפחה נחמדה מאד, גם השכנים סבורים כך. אשתו אולי מורה ליוגה.
האם הפרקליט מזדהה עם הטיעון המפוברק, או אולי מותיר לעצמו ספק ? יש פיתוי גדול להיזקק לשפע הספרות בנוגע לעולמם הפנימי של משתפי פעולה עם המשטר הנאצי. עורכי דין, רופאים, מיטב הנוער. המלומד ליפטון שחקר את הרפואה הנאצית, כינה את התהליך "doubling", שכפול, כלומר, האדם – איש המקצוע – במקרה זה משתכפל לשני אנשים, או מתפצל אם תרצו, ומקיים הפרדה בין שני התפקודים שלו. זה שממשיך להיות אדם משפחתי ונורמטיבי, וזה שהופך לרוצח, או במקרה של פרקליטים, למוציא להורג.
נכון, אפשר לאמר שתפירת תיק קטן אינה משולה לג'נוסייד של מיליונים, אך הלך הרוח של איש מקצוע אשר הופך על פניו את מקצועו, במקום לרפא אנשים להרוג, ובמקום לעשות צדק – לבצע משפח ממוקד – צריך להיות די דומה. מומחים יגידו בודאי שגם הפרקליט הזה סובל מדחק, שכן הוא מגיב לכוחניות סמויה המופנית נגדו, וברור לו שאם לא יעמוד בציפיות "המערכת" יהפוך להיות מטרה לחיציה, והוא כבר גילה שהם יכולים לעקוץ. התהליך הזה של סוציאליזציה לתוך מערכת קטלנית, תוך שמירה חיצונית על חיים נורמטיביים, הוא די מרתק אם חושבים עליו בצורה מרוחקת ומדודה.
3. באותו אופן אני מנסה להיכנס לנבכי הנפש של פסיכולוגים, למשל, אשר הופכים את אומנותם לכלי משחית, חקירה, ועינויים. האם תהליך השחיקה הוא הדרגתי, או שמא הם מאותרים מראש על ידי המערכות האלה כ"בעלי מוסר גמיש", או אולי מאד אמביציוזיים. שוב, ספרו של ליפטון מאיר עיניים בנקודה זו וסוקר באיטיות פרטנית את תהליך המיון הקפדני במערכות כוח מושחתות, את תהליך החניכה המורכב, חלקו נעשה בצורה אינסטינקטיבית, אם אפשר לקרוא כך למערכות ארגוניות גדולות (האם יש להן אינסטינקטים ?). הציפיה היא להבין כיצד מתרחשים אירועים כאלה בגדול, ואיך אולי לצמצם אותם, אם אפשר בכלל. למעשה, אנחנו מכנים את זה "התקרנפות", היום שבו אתה זורק לעזאזל את כל הפרינציפים ואפילו את ההתייחסות שלך למילים שלך עצמך. אפשר לקרוא לזה גם תרגיל בדיטצ'מנט, לפי השיטות והתירגול הבודהיסטי. במקרה הזה מתבוננים גם במוסר, או במצפון, ממרחק כלשהו, ובהומור.
Splinters - שבבים 
תגובות
אפשר לטעון שבמקרה כזה, בו הפרקליט נקרא למעול בפרקטיקה שלו, הוא פשוט משכנע את עצמו שהנאשם באמת אשם, וששווה קצת לגלח את הפרוטוקול המקובל כדי להרשיע אותו. סביר שאם היה חושב שהנ"ל זכאי, היה אכן מתקשה לבצע את מלאכתו.
אני לא משווה הפללה לג'נוסייד אלא את התהליך של הזניה בתחום הפרופסיונאלי, ובכלל "המומחיות" הזו. או איך אנשים מזדהים עם פרופסיה או מקצוע, והאם זה בעצמו אינו סוג של "דבלינג" כלומר אני מתבוננת בתהליך המוקצן (נאצים) כדי ללמוד על הרגיל
אני בספק רב אם הפרקליט משכנע את עצמו שהאיש אשם. יש מקרים שכן, לדעתי יש הרבה מקרים שלא, האמת שהוא בכלל לא חושב על זה במונחים האלה. פרקליט עובד על הרבה תיקים במקביל, וכמו רופא מודרני הוא כבר מתייחס לחלקי עבודה ולא לאדם או אפילו לתיק. יש לו הבוקר שש תזכורות ומחר הוכחות, ומחרתיים ישיבת צוות, והעניין של הקידום, והאסיפת הורים בגן. המוטיבציה שלו היא ביורוקרטית, איך "מנצחים" היום בבוקר את הצד השני, וכולי. קשה להסביר את זה. אבל הביורוקרטיזציה או הבנאליות של הרוע, זה דבר די מדוייק, גם לא לגבי נאצים. השיפט בשימת לב מהאדם הכולל לפעולות אדמיניסטרטיביות שצריך להשלים היום עד ארבע בשילוב עם יצרי הישרדות רגילים, לנצח, להתקדם, כסף, מעמד בארגון, המשפחה וכולי. בתוך המכונה הזו, האדם שמול הפרקליט נעלם בכלל. לכן, המוטיבציות שלו שונות ממה שנהוג לייחס. זה הזכיר לי את הספר על הרפואה הנאצית רק מן המקום שהחוקר מצליח להמחיש היטב את סדר היום של הרופא הנאצי. זה סדרה של אירועים ביורוקרטיים. כמובן שההדחקה של התוצאות מופיעה בצורות שונות של התקפי זעם, התמכרויות, בעיות בזוגיות וכולי. אבל כמעט אף פעם המומחה לא מציב עצמו מול השאלה הפשוטה של ההצדקה, כלומר "למה להרוג יהודים" זה לא מגיע לזה, כיון שזה לא מתחיל ככה. ולכן כאשר בדיעבד הוא נחקר וזה עולה בפשטות הוא באמת לא מבין מה רוצים ממנו. כי זה לא עלה ככה מלכתחילה. זה תהליך ביורוקרטי וסדרה של פעולות שממילא הוא עשה, נניח מיגור מגיפות בבסיסי צבא, אלא שעכשיו המגיפה הוגדרה אחרת, האסיר היהודי הוא הוירוס משהו כזה. הוא לא הטריד את עצמו בנושא הזה. לכן אני חושבת שגם הפרקליט שהרי קורא עיתון גם כן, לא שואל אם זדורוב "אשם או לא" זה לא מה שמשלמים לו לחשוב. הוא בוחן את התהליכים המפורקים, יש כתב אישום, יש הקראה, מה עושים היום בבוקר עם הנייר הזה ! ולא עם האיש הזה.
עמוס ברנס רצח ואף אנס את רחל הלר ז"ל. העובדה שהוא שוחרר לבסוף ומקבל במה לשקרים המנוולים שלו לא מעידה במאומה על קונספירציה שנחשפה ותוקנה, אלא על טימטומם (הידוע והמוכר) של השוטרים שהיו אמונים על החקירה. יש יסוד סביר להניח שמקרה זדורוב דומה, אם כי אני לא אשבע על כך בבית משפט.
נידמה לי שהוא זוכה במשפט החוזר,מה שהופך אותו לזכאי לחלוטין
עמוס ברנס זוכה ע"י השופטים נסים ממן, חיים גלפז ויהודה אברמוביץ במה שנהוג לכנות: "זיכוי אילם", כלומר, ללא שמיעת הראיות ומבלי לקבוע אם הנאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו או לא, וזאת לאחר שהתביעה הביעה רצונה שלא לנהל משפט חוזר. הסיבות לכך היו שתיים: העובדה שהחקירה הייתה מלאת שיבושים הנובעים כאמור מטימטום השוטרים והעובדה שלאחר עשרים ושלוש שנים לא נמצאו עדים אשר יכולים מתוך זיכרון אמיתי לשפוך אור חדש או ישן על האירועים. שום דבר מהדברים האמורים לא הופך את ברנס לקורבן של עלילה מערכתית. להיפך, הוא הרוויח מהפרטאצ'יות הידועה של מערכות מהסוג הזה בארצנו הנהדרת. אגב, לא רק שהוא רצח ואנס אותה, האפס הזה, בהודאה שלו הוא גם האשים אותה בכך שהיא הביאה זאת על עצמה באופן שבו היא התנהגה.
אבל "חושי הסופר הרדומים שבי" זה בלתי אפשרי: או החושים הסופר-רדומים שבי, או חושי הסופר רדומים (בלי ניקוד עדיף חושיי).
לגבי התגובות כאן-מעליי על ברנס: דת המשפטים היא דתו של מי שחושב שהחושים שלו הם סופר-רדומים, הלא כן?
ומה שלומך חוץ מזה.
התכוונת לסופר, זה שכותב, לא לסופרבול.
חושי הסופרת
אני מתקנת
אני משערת שיש ברדק בדי הרבה חקירות משטרה ובית המשפט כלל לא מאשר משפט חוזר. כדי שבקשה כזו תתקבל צריך להראות שיש עיוות דין ממשי. אני משערת ששופטי העליון יודעים לפחות מה שאתה יודע, ובכל זאת מכל המקרים שנדחים אישרו בקשה זו ואף זיכו. אם זה לא אמין עליך, מדוע ההרשעה בערכאה ראשונה כן אמינה עליך. בזמן האחרון יש אנשים שמצד אחד כותבים כל הזמן שבית המשפט בישראל זו בדיחה ומצד שני צועקים סוב יודיצה ועומדים על זכויותיהם להישפט דוקא על ידי בית משפט. נידמה לי שגם אתה מנסה לאחוז במקל משני קצותיו. האיש זוכה, נקודה סוף. מכאן, שההרשעה היתה מוטעית, מכאן שהיתה עלילה. אתה זה שעול ההוכחה עליו להוכיח שיש קנוניה הפוכה. בינתיים לא השתכנעתי.
אם מדובר בהודאת שוא מצידו, אז מה משנה מה הוא אמר שם, כולל המשפט שאתה מזכיר לגבי אשמת הנרצחת. כניראה שכל ההודאה מופרכת ודמיונית כולל ההסברים שלו.
מה שיכול להיות, ואינני פוסלת על סף שום קונספירציה בישראל, זה שהוא אכן רצח, אבל לא בנסיבות שתוארו, ויש בידו מידע מפליל ומעניין יותר. יתכן שזה היה הדיל, אבל מכל מקום לציבור אין ספק, ואני שותפה לו, שכל הסיפור של רחל הלר זה קומבינה מפאיניקית הקבורה באיזה ארכיון.
שמאל שנקרא "אוונגארד". עפ"י משהו שסופר באחד המקומונים נדמה לי, היא עלתה על זה שביכונסקי הוא סוכן של השב"כ שנשתל בארגון. סופר על איזה איש שב"כ שמת בינתיים, שכשהיה בסכסוך עם אשתו הוא איים עליה שיחסל אותה כמו ש"חיסלתי בחורה אחת בחולות קיסריה". אדם זה הצליח להשליט כזה טרור על אשתו, ששנים אחרי מותו היא עדיין פחדה לדבר ולספר הכל, וסירבה להיחשף.
מן ההיכרות המעטה שלי עם טיפוסים מן הסוג שעבד במערכת הזאת, הסיפור נראה לי סגיל לחלוטין.
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5168&omm=47&viewmode=threaded
המכתב לאהרון ברק מרגש מאד, וגם נבואי מאד, שכן כל מה שהוא אומר שיקרה, קרה ובגדול במערכת המשפט. גם אני סבורה כמותו שזה שורש הבעיה, סוג העוולות המאורגנות כמו משפט ברנס, ונוספו לו מאז יורשים רבים, חיסל את המערכת. זה לא רק ברק, אבל הוא הגדיל לעשות בהרחבת הפער בין היומרה של מערכת המשפט לבין היכולת בפועל להתנגד לקומבינות שלטוניות. במקום לדאוג למשפטי צדק, הוא חמק לנושאים יחצ"ניים כמו חוקה, וכל מיני קמפיינים מתוקשרים ונוצצים שלא שווים את הנייר שהם כתובים עליו.
היתה לי שיחה אישית עם חיים כהן בשנת 2000 בערך בביתו שלו בירושלים
שאלתי אותו על פרשת ברנס וסיפרתי לו על תיק נוסף, להערכתי חמור באותה מידה. הוא הקשיב במיצמוצים שלו ובטיק של החיוך ואמר לי "מיידלה, התפקיד של מערכות מסויימות זה לעשות קנוניות, וזה מה שהם עושים." כלומר, הוא קיבל את התפקיד שלו בתור חותמת גומי בהכנעה או לפחות בשלוות נפש. בעיני איש כזה הוא לא שופט, הוא פוליטיקאי. וגם די גרוע.
זה לא יפתיע אותי אם במשפט ההסטוריה מה שיזכרו מחיים כהן זה את עמוס ברנס ורחל הלר, ולא את כל היחצ"נות שלו עם זכויות אדם ופסקי הדין הנמלצים בדעת מיעוט שהוא נפנף בהם. זה מעודד אותי, במובנים רבים, שעמישראל לא מטומטם ומבדיל בסופו של דבר בין עיקר לבין תפל, לפחות לטווח הארוך. מה שמאכזב הוא היעדר האומץ של מנהיגי האומה, לעמוד בפני פושעים שנמצאים בתוך שדרות השלטון. אין אומץ, זו הבעיה. ואין יכולת לשלם מחירים, ולו הקטנים ביותר, בעמידה על הצדק מול בריונות ממוסדת.
הם גם מתחילים להאמין, לדעתי, בשקרים שהם מפיצים על עצמם. כלומר, הוא באמת חושב שהספר על זכויות אדם מצליח לחפות על המציאות של העוול שרואים מול העיניים, והוא לא מבין שבן אדם, חיים של בן אדם, שווים יותר מהאימאז' שלו לטווח קצר. זה גם מה שקרה עכשיו לחשין, שמה שיזכרו ממנו זה את הבת הלא חוקית שהוא רמס ואת ההשתקה שהוא ניהל סביב החולשה הנוראה שלו ליטול אחריות למעשיו. חבל, השקיע הרבה בפסקי דין נמלצים ובסוף מה נשאר ?
מאז עברו מעט מים בירדן והטיוחים נפרמים. עכשיו יש נשיאת בית משפט עליון שבתור פרקליט מדינה אישרה להפליל אזרחים חפים מפשע כדי למנוע חשיפה של אנשי שב"כ שמקום עבודתם הוא לרגל אחרי יהודים בבר אילן. כלומר, לא מן הנמנע שהיא כבר תוצר של מערכת שחיה בשלום עשרים שנה עם פרשת ברנס. בשבילה זה כבר "הלכה פסוקה" שאפשר לרצוח אזרחים, או להפליל אחרים, כדי לחפות על מחדלים ממלכתיים. הלכת ברנס בעיני אינה המשפט החוזר אלא השנים שקדמו לזה. הלכה פסוקה של איך תופרים תיק.