כשאת אומרת לא

 

 

1. בעשר השנים האחרונות ניהלתי איזה "פלירט" עם המקטע הדתי של הזהות היהודית. בתור מי שגדלה וסבלה תחת המגף הציוני-חילוני-פשיסטי (עד נאצי), וכמו כל ישראלי הלכוד בחינוך שטחי ומגמתי, חיפשתי בריכות עמוקות וצלולות יותר מהן לשאוב את עולמי הערכי והרוחני. בדלית ברירה, הגעתי ל…דוסים, הממתינים בפינה בשקט לצאן הטועה מקרב החילונים.

 

פתחתי את ההכרות בלוס אנג'לס, במסגרת קבוצה מדיטטיווית-בודהיסטית-ניו אייג' יהודית, לאינטלקטואלים עם בעיות נפשיות, ומשם המשכתי בצעד תימני אחורה וקדימה לעבר החריידים החדשים, חצרות "רטנגנים" למיניהן, יהדות מתחדשת קרליבך, רפורמים, מסורתיים וכל שפע השגעונות שממלאים את ירושלים.  סיימתי את ההרפתקאה בחזרה למקום ממנו התחלתי, אבל עם מימדים אחרים ל"בעיה היהודית", כלומר, ממקום של אחת שכבר יודעת איך ניראה סידור, מהן הלכות שבת וכשרות, קצת ש"ס ופוסקים, הרבה מידי קבלה (מה שהיום "אין" מאד) ובכלל – כופרת שיודעת מה להשיב לדתיים.

 

אפשר לסכם את הטיול הזה כבזבוז זמן מוחלט,למעט הידע שנרכש, ואותו אפשר היה לנחול בדרך שלווה וסדורה,

הספליט האופנתי החדש

 

במניין ההתפצלויות האלימות אפשר לכלול לאחרונה את האופנתית מביניהן, והיא האבחנה בין מזרחים לבין אשכנזים (או אשכנואויצים). האבחנה של מזרחיות יכולה לתת "דרך שלישית" או מוצא של כבוד מין הספליט המתואר בפוסט, בין חילונים לדתיים, שכן הוא מיוחס לאשכנאצים בלבד. אך המנגנונים הפסיכוסוציאליים של ישראל גוברים על כל כוונה טובה, ומורידים אותה לרמה המוכרת של קרבות תרנגולים. כך יוצא שהדרך השלישית הזו, המזרחיות, גם היא הפכה למותג פלקאטי הפוטר את בעליו מהתבוננות פנימה ומאפשר השלכה פראית על "האחר" אשר מביחנתו שמח ושש אלי קרב. כך יוצא שהרעיון החיובי כלשעצמו להציע סינתיזה ומזור לספליט האשכנזי, נרמס לכדי קציצה מדממת ושטחית בידי ה"שיח"…הקוצני, הוא הדיסקורס. זוהי הכפפה הדקה של תרבות שלא מצליחה להסתיר את הדחפים הליבידינאלים שמניעים את הדיון המזרחי-אשכנזי.

ניראה אם כן שבלי דיון בצורך של הישראלי וה"שיח" שלו להתפצל מייד בתוך עצמו לשני חלקים ניצים, ההורגים את זה זה כמלחמת יעקוב במלאך, כל התכנים שנכניס לקטיגוריות המתחלפות, לא יועילו. לי עולה בראש מייד אסוציאציה מקויאווליסטית של "הפרד ומשול" או מורשת האחאות של קין והבל, אבל יתכן שיש בזה רבדים נוספים. בכל מקרה, הקונסטרוקציה הזו -כדרך חיים של הלנו אתה או לצרינו- דוחה אותי מאד. מדובר בשיטת עינוי או מבחן אמריקאי עם שתי תוצאות לא נכונות המוכרעות בדרך של רולטה רוסית.

בבית הספר או באוניברסיטה. חבל מאד שיהודים לא לומדים קצת יהדות במדינתם החדשה, אבל זה עניין למחנכים ולא לי לענות בו. מה שגיליתי הוא שהתפלצת הציונית כפתה מעין דיכוטומיה מלאכותית בין שני חלקי זהות, ששניהם מלאכותיים ודי חולים. האחד, הזהות הציונית הלהכעיס, זו ששורשיה אכן בתנועתו של הרצל לקראת הפיכת היהדות ללאום "ככל הלאומים" (מה שהתברר כפיקציה ברבות הזמן, כיון שמושג הלאום אף הוא כפוף לפגעי הזמן מסתבר), והשני – שומרי מצוות, שתולים את יהבם ברבנים החל בהחלטה מתי לשתות חלב ועד להחלטה הקצת יותר גורלית, מה לחשוב היום בבוקר. בחו"ל נקראים הדוסים, בצדק, שומרי מצוות observing, לציין את אורח חייהם המיושן קצת המקדיש את כל כולו לשימור העבר, משהו כמו האיימיש אבל עם הרבה יותר כסף ומהלכים.

בישראל, אם צריך לאפיין אותה בכל זאת, מקובל לחמוק מיצירת עולם פנימי חיובי על ידי הסתפקות בהנגדת העצמי מול איזה "אחר" דמוני, והסכמה במשתמע לכך שגם ,האחר יהיה פטור מלכוון את חייו באופן יצירתי ויזום, בכך שיוכל להשליך את כל השלילי עליך. זה עומד בלב הסכסוך הפלשתינאי-ישראלי, וגם בלב הסכסוך המדומה בין "חילונים" לבין "דתיים", ובפופ פסיכולוגיה זה ניקרא קו-דיפנדנס, כלומר ברית לא בריאה בין שניים לתת היתר זה לזה לא לגדול על ידי ריקוד אינסופי וילדותי של השלכות ומאבקי סרק נוירוטים.

אני שמה לב שבכל פעם שאני מתפנה לפתח את המרכיב היהודי בזהות לי, עטים עלי שומרי מצוות כמוצאי שלל רב, הנה פוטנציאל לקצת ניצול, בבחינת שימוש בנוהל "שכן" להכפשת היריב, החילוני. כמובן, יחסי הנגדה שעיקר ההסכם שבהם הוא להתיר לשני הצדדים הניצים פטור מהתבגרות, מוליך לפרקטיקות של "חטיפת שבויים", פיתוי תינוקות שנשבו, התגאות בקרקפות של אנשים שעברו למחנה שלי מהמחנה שלך, וככלל התייחסות תועלתית לבני אדם כאלו הם מדליות או אמצעי הפקה בקמפיין של הסברה. סכסוך שכזה אינו לשם שמיים אלא ההיפך.

אני תמיד אומרת לא בנימוס להזמנות האלה להצטרף לכנסים, דיונים, והסתחבקות "יהודית דתית" כאילו היא המענה הסופי לפליטי הציונות הפשיסטית. לא, כי העולם גדול משני ניצים מפגרים, וכמובן, היות יהודי, תודה לאל, גדול ממחלוקות בין שני מחנות לא אטרקטיווים במיוחד, וגם פאנאטיים מאד. זה שאתה דוחה מחנה אחד בתור שטחי ואלים, לא אומר שהשני אינו לוקה באותן מגבלות מצערות. זה שאני אומרת לא, לחיבוק הדוב היהודי-שומר מצוות, אומר שאני מתכוונת לזה. המבנה הבסיסי, או המטא-קונסטרוקציה החברתית של שני המחנות שנוצרו במעבר לישראל הוא זהה, במובן זה שהוא משמר היררכיה המבוססת על הגמוניה זכרית, ועל הטלת אימה כדרך לעיצוב התודעה.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון  On 04/02/2007 at 12:01

    מהיכן נובע הפחד לכתוב באופן ברור ומוחלט שהמדינה הזו היא היורשת הלגיטימית של הרייך השלישי ?

  • איריס  On 04/02/2007 at 12:26

    אני יכולה לכתוב רק על מה שאני מכירה. וכמו שאמר פעם מישהו ארסי, אולי הזדיינת עם חצי תל אביב אבל תל אביב זה לא ניו יורק.
    גם את הרייך השלישי לא הזדמן לי להכיר אישית או משפחתית. אני רק התרשמתי מאד מהעובדה שקורט בכר מת עשיר מסחר עם מדינת ישראל, ולי אין כסף לאוכל. יש בזה משום ראיה עקיפה לטענה שלך, אבל זה לא הוכחה.

  • הצועד בנעליו  On 04/02/2007 at 15:55

    חילונים/דתיים, אשכנזים/מזרחיים, יהודים/ערבים, עניים/עשירים ועוד הזרוע נטויה. ומהאימה ההדדית מרוויח מי שאין רואים (ובגלל שאין רואים, מטיחים באחר שרואים).

  • איריס  On 04/02/2007 at 16:49

    נשמע מיסתורי המאד

  • גרי אפשטיין  On 04/02/2007 at 17:04

    למה את מתכוונת?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: