שרמוטה שרמוטה

הומאז' לעליבות האנושית

 

יש סיכוי שהקליפ על הכלוב בחברון, עם המתנחלת המסננת בסדיזם "שרמוטה…שרמוטה…" יהפוך לקאלט, גם זה סוג של זכרון, עדיף על העלטה שבדרך כלל עוטפת את איזורי הדמדומים האלה. אני זוכרת, לפני שלוש שנים, הזדמן לי לצפות בסרט על "ילדים באזורי מלחמה", הפקה קנדית של אחד מארגוני הסיוע. הסרט כלל ארבעה פרקים, אחד מהם, היה בדיוק על אזור חברון, הילדים המשוטטים בסמטאות, השינאה, הדיבורים, המפגשים. בכיתי שם, במיוחד כאשר הראו במקביל את הילדים היהודים נשבעים על התנ"ך ש"זה שלנו", והילדים המוסלמים נשבעים על הקוראן, שבדיוק הפוך. ילדים שהם כלי זין במלחמה לא להם. קטנים כאלה וחמודים.

פעם נסעתי באחת מן ההסעות המאורגנות שיוצאות מירושלים ל"קברי האבות", עם אוטובוס שעליו הודבקו מאות סטיקרים של "חברון מאז ולתמיד", לקחתי מדבקה אחת ושמתי על הרכב שלי, בתור הגנה מהשכנים שלי ב"נחלאות". היו אלה ימים סוערים של ביבי בככרות. אינני זוכרת הרבה, למעט התחושה הסוראליסטית לחלוטין של המקום. חיילים, מתחמים סגורים בסרטים צהובים ומחסומים, המבקרים שיכורים מן ההכנות לבקר את ה"אבות", אשר בשבילם נושאים ממשות חיה ממש. הפלשתינאים נסתרים, הפקה כזו כאילו הם לא שם בכלל, למעט בקבר עצמו שיש בו חלוקה פולחנית כלשהי. אני זוכרת את העלייה במדרגות האבן החוצה, עם נרות בכל מקום, הקרירות. זה לא מקום שמישהו רוצה לחזור אליו שוב, או לצלם אותו. כמו מאורת חשפניות, והתיירים היפאנים עם המצלמות, מתרגשים את הריגוש הלא נכון, יוצאים ושוכחים. שוכחים את החיים של החשפנית.

הוידאו היה מוצלח במיוחד כיון שנכנסו אליו אלמנטים סדיסטיים וקצת ארוטיים. שתי הנשים, המילה "זונה", החייל הפסיבי שעדותו ונוכחותו הן חלק מהמחזה. כלוב. הומאז' לאבו גרייב.

—————————

האמת העצובה היא ששתי הנשים הן קורבנות של ההיררכיה הפטריארכלית שמזינה את "הסכסוך", ולכן הסצינה עצובה יותר. זה מזכיר לי את הסרט המזעזע "אהבה נושכת", שנע ברגישות בין הכלבים שמאולפים לקרוע זה את זה לגזרים (תחרויות למען כסף), ובין האנשים, המטפלים בהם. הרוצח השכיר, האחים השותפים שגונבים זה מזה, וההבנה בסוף, שאתה, הרוצח השכיר, אינך אלא קורבן, אתה רק עושה מה שאמרו לך כמו הרוטווילר שטורף את כל הכלבים בביתו החדש, והולך גאה לבעליו, מצפה לטפיחת עידוד  .

 

המצב האנושי

פעמי משיח…

 

מזה שנתיים כמעט (קשה להאמין, לא ניכו שליש, אלא הוסיפו חצי) אני מתגוררת באותה דירה מעופשת ביפו, על רחוב יהודה ימית הרועש והמפוייח. הדירה היא שליש מן היחידה המקורית, דירה ערבית מדהימה של 200 מ"ר ותקרות גבוהות, עם הרבה כיווני אויר, ונוף אחורי לכנסיה סנט אנתוני, והחורשה המקיפה אותה. לצערי, בעל הבית חילק את הנכס ללא כל השראה, והדירה שלי פרוסה לרוחב, עם כיוון אויר אחד, על הרחוב הסואן, וללא כל חלון או פתח אויר בצד השני, החשוב יותר לאוורור, כיון שיש בו מטבח ושירותים-אמבטיה. את ה"חצי הטוב" – דירה דומה הממוקמת אל העורף, שכר בחור נחמד, כך הוא ניראה לפחות. במשך שנתיים אנחנו מתקוטטים מידי פעם בגלל שהוא אינו יכול לשאת את שקיות הזבל שאני משאירה לפעמים במבואה המשותפת. מידי פעם השאיר לי פתקים זועמים, וכאשר הזדמן לו, צעק עלי ממש שהוא לא מוכן לזה, שבאים אליו אנשים, וזה נורא. במשך שנתיים תהיתי איך בחור כזה אינו רואה שפשוט אין לי כוח לסחוב את השקיות, ובמקום להציע עזרה הוא עוד מתקוטט כאילו מדובר בצפון תל אביב ולא ביפו. הוא הרי רואה שאני גרה לבד, בקושי זזה, סוחבת סלים מהמכולת, הוא אף פעם לא הציע עזרה, וכאשר אני זקוקה לסיוע בהובלה הביתה אני תמיד מבקשת מ"הבני דודים" מהמכולת, והם משום מה לא שואלים שאלות, באים לוקחים, עוזרים, ולא מחכים לתודה אפילו. ככה כניראה צמחה האנטישמיות, למראה הגברים היהודים הבריאים, שאינם עוזרים לנשים קשות יום.

היום, התרחשה פריצת דרך – השקולה, לטעמי, לנחיתה הראשונה של האדם על הירח. עשיתי ניקוי יסודי ונפטרתי מצעצועים שבורים, ניירות וציורים, בגדים ישנים, רהיטים בלויים, וערמתי הכל בתוך ארגז קרטון ענק ושקית ניילון ענקית. את שניהם דחפתי, כרגיל למבואה, בתקווה שהישועה תגיע איכשהו ואמצא עזרה להוריד אותם לרחוב. בדיוק כאשר יצאתי מהדירה לכיוון קופת חולים, מדדה בחצי נכות, יצא השכן כולו רותח וזועם. "אני לא מוכן שזה יקרה שוב. באים אלי אנשים, זה גועל נפש…." המשיך והמשיך, ואני שותקת. בינתיים, מן השליש השלישי של דירת הפאר (דירת חדר קטנה) יצא בחור צעיר, מלווה בחבר צעיר נוסף, ושניהם..סוחבים רהיטים. התעלמתי מהצעקות של המטיף וניגשתי לצעירים "אפשר להציע לכם 25 ש"ח להוריד את המטלטלין האלה ?" הצבעתי לעבר הקופסא והשקית המלאים במבואה. השניים התנצלו והסבירו שהיו שמחים לעשות זאת, אך הם ממהרים למשאית שמחכה למטה, אולי פעם אחרת.

 לפתע, זה קרה.

השכן הצועק השתתק, ואמר "את לא צריכה לשלם. מה פתאום. לא הבנתי שאת זקוקה לעזרה. אני אעזור לך. בואי נעשה את זה יחד." הוא לקח את השקית, ואני דחפתי את הקרטון במדרגות. כאשר הגענו למטה, אמר ברכות "אם את צריכה עזרה, תגידי. פשוט תדפקי בדלת, אני אעזור לך עם כל מה שאת צריכה." נו, ומה חשבת עד עכשיו, שאני פשוט נהנית מזה ?

וגר זאב עם כבש…

 

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • סנדי ש.  On 11/01/2007 at 22:40

    יפה.
    לפעמים פשוט צריך להסביר את עצמך ולא להפוך מישהו לרשע בשתיקה שלך .

  • גולש  On 12/01/2007 at 00:06

    לפעמים זה לא שתיקה מרשיעה, אלא פשוט בושה.

  • אורית  On 12/01/2007 at 02:10

    לחלק את הזבל לשקיות קטנות וקלות יותר שיאפשרו לך לסחוב אותו למטה בכל פעם שאת יורדת.

  • תראזימאכוס  On 12/01/2007 at 07:36

    אבל בניגוד למה שאת אומרת בשניה שהוא "תפס" שאת מתקשה הוא הציע לך את עזרתו המוחלטת, כלומר אולי ניתן לפרש את ההתנהגות שלך כ"התקרבנות" ? קצת אכזרי מצידי, אבל אולי היה לך נח לחשוב שהוא מתייחס אלייך פחות טוב מאשר לשכנה. בכל מקרה, באמת תמיד עדיף לדבר ולא לשמור בבטן.

    איך זה לגור בשכונה הזו? ממליצה ?

  • סנדי ש.  On 12/01/2007 at 07:36

    זה גם נכון.
    אנשים יותר רגישים הרי צריכים להבין בלי שיגידו להם.
    אבל אם הם לא ממש רואים מעבר לעצמם אפשר לנסות להגיד (לנסות לא להתבייש)

  • ביטוח לאומי  On 12/01/2007 at 08:23

    מאיפה יש לך 25 ש"ח?

  • איריס  On 12/01/2007 at 08:38

    הרבה בריאות, עושר ואושר
    מאחלת לך מכל הלב. היית הטוקבקיסט הכי רלוונטי השנה. הבלוג ישמח לארח אותך גם השנה.
    מכל מלמדי השכלתי

  • ברודי  On 12/01/2007 at 08:51

    "קורבנות של ההיררכיה הפטריארכלית"? מה יהיה איתך? אולי תחליפי צד של התקליט?

  • איריס  On 12/01/2007 at 09:02

    סנדי אהלן, ושמחה על הביקור, גם של תראזימכוס, תבורכו. מצטערת שמחקתי תגובה שלי, שאליה הגבתם.
    כן, יש מקום לשיפור בתקשורת מהצד שלי, לוקחת אחריות בהחלט, אם כי ניראה שהתוקפנות של "שכנים" פולניים היא עובדה קיימת בתל אביב ועכשיו גם ביפו, עם נדידת היאפיז לכאן.
    תרזימכוס, כן, יפו עדיפה בעיני על תל אביב, אבל אם כולנו, פליטי הפולניות הזקנות ממרכז תל אביב נגיע הנה, זה כבר לא יהיה יפו. כך שאני בדילמה.
    ברודי, יש הרבה תקליטים בעיר, את/ה יכול/ה להאזין לאחרים, ולא לתקליט שמרגיז אותך.

  • איריס  On 12/01/2007 at 09:10

    תודה על ההערות המחכימות. ניראה לי שניסיתי לתאר סיטואציה של כשל בתקשורת, שיש לי בו חלק במיוחד כיון שהוא ארך שנתיים בלי שיפור. אבל בבסיס הדברים ישנה איזו אטימות מצד השכן, שהופכת את החיים לא נעימים. ביפו למדתי מהפלשתינאים את מושג ה"שכנות" במובן המזרחי הטוב. ברגע שיש קודים ליחסים האלה, הם יכולים להיות מקור לעוצמה בקהילה, כרגע זה מקור לסכסוכים רבים, ואנשים סובלים אחד מן השניה.
    כאשר גדלתי, לפני מיליון שנה, עדיין היה בתוקף "שכן" כמושג, כמקור תמיכה קהילתי חזק מאד. בתל אביב למדתי לשייך ל"שכן" קונוטציה שלילית לצערי. היתה לי שכנה שטענה שאני צוחקת כדי לעצבן אותה והיתה מזמינה משטרה כאשר היה נידמה לה שאני נהנית מידי. בחיי. שכנה אחרת, בככר המדינה כמובן, הזמינה משטרה כל שעה בגלל סכסוך חניה עם בעל הבית שלי. פה בבניין, אפשר לבקש סוכר רק משכנים ערבים, פעם צלצלתי בדלת של שכנה לידי, רווקה דוקא (כך שאין תירוצים של ילדים ועומס) כי אבד לי המפתח והייתי צריכה לצלצל למנעולן. היית צריכה לראות מה חטפתי ממנה. היה עשר וחצי בערב, ואני עם ילד קטן בחוץ. פעם היא גם פינצרה לי את האופניים כי קשרתי אותם בכניסה של כולם. אחרי כן באו לכאן דיירים נוספים עם אופניים, היא עשתה להם תרגיל, אז הם שברו לה את המגב ברכב, ומאז היא נרגעה קצת. לא ממש. למה ? למה ? למה ?
    סתם לענות אחד את השני. על הרקע הזה בחנתי את ההתנהגות של השכן הזה. הרי הוא יכול היה להשיג אותה מטרה בצורה אחרת, אבל הוא יצר אצלי עוינות.

  • איריס  On 12/01/2007 at 09:17

    נידמה לי שאתה היית די פעיל בבלוג של רפונזל בתקופה הטרגית ההיא. אני עקבתי מבחוץ, וחשבתי שאתה כותב לעניין ובאומץ. לצערי, ומתוך אי הבנה (לדעתי) את יחסי הכוחות בינה ובין הקהל הקדוש שהיא נאבקה בו, לא היתה מספיק תבונה של הקוראים, ואחרים, למנוע את הלינץ' המיותר הזה.
    זה קצת מזכיר לי אמנם בקטן את הסיטואציה עם הזבל. הבחור תופס עצמו כקורבן (של הזבל, במקרה הזה, מבחינה אסתטית) ופותח במלחמה כוללת, במקום לראות את ההקשר הרחב של המטרד הזה, מי ניצב לידו, מה בעצם נדרש ממנו בסיטואציה הכוללת כשכן שלי, וכולי. הוא רואה באותו רגע את הצרכים שלו, את הפגיעה בהם, וזהו. כניראה זו סיטואציה אנושית, אבל אני תוהה מאיפה השבריריות של אנשים שבעצם ניראים או משדרים עוצמה, ומדוע היא לא באה לידי ביטוי בגדלות נפש כלשהי, אלא בתוקפנות (תוקפנות היא סימן לחולשה, בפרט אם היא מופנית נגד בעל כוח נחות).

  • זו ש  On 12/01/2007 at 12:51

    בצפיה חוזרת בוידאו, החייל אינו פאסיבי לגמרי, בתחילת ההסרטה הוא משתף פעולה עם המתנחלת.

    לגבי הזבל והשכן – אולי את משדרת יותר עוצמה, כלפי חוץ, ממה שנדמה לך? אולי לפיכך לא עלה על דעתו שזה לא עניין של אי רצון אלא של אי יכולת?

    אבל כן, אני חושבת שכהכללה, העם היושב בציון הוא אטום. הוא חייב להיות כזה, הרי מי שאינו אטום מתקשה לחיות כאן, עם המודעות התמידית לדיכוי, להשפלה, להרעבה, לריקבון העמוק של המערכת. האטימות היא תגובת נגד שמגבירה בסופו של דבר את האפקט הראשוני בגינו הופעלה. במידה רבה, צריכים להיות קהי חושים כדי להצליח לשרוד כאן.

  • איריס  On 12/01/2007 at 21:27

    כל תגובה קנטרנית לא עניינית תימחק.

  • טלי  On 18/01/2007 at 20:16

    קצת באיחור – רשימה נפלאה.
    תודה

  • איריס  On 19/01/2007 at 04:05

    אני קוראת אותך קבוע, ועוקבת בעניין אחרי התהליכים שמתועדים. העם איתך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: