מחזירה אהבות ישנות ואבודות

 

השנה אני מחזירה אהבות אבודות וישנות לבעליהן. בחיפוש שלי אחרי ה"בית" שאבד, לא מצאתי כלום, חוץ מתעתועים, נפגשתי במקרה או שלא במקרה עם כל מושאי הגעגוע, אותם זכרונות של משהו שהיה נכון, לפני שהכל התקלקל, ולא מצאתי שם כלום. אולי עדיין לא הגעתי. בינתיים אני כניראה סוחבת את ה"אנרגיה" הזו, אם מישהו מאמין ב"אנרגיות" בכלל. וכך יוצא, במהלך הסיור לאחור במנהרת הזמן, שאני בתוך ה"רשת" הזו, רשת החוזרים לאחור במסלול האהבות האבודות.

 

רשת ההליכה לאחור במסלול היוגה

בחירה

 

פגשתי בשבוע שעבר את הגרוש של החברה הכי טובה שלי מהתיכון. לפני כמה חודשים נפגשנו במקרה עם הילדים בגינה, והתברר שהוא נישא שוב, התגרש שוב, ויש לו זוגיית תאומים חצי חצי במשמורת משותפת. לקחתי טלפון, ושכחתי. לפני שבוע צלצלתי ובאתי אליו, סתם להחליף דיבורים. קשקשנו על יוגה, אנגליה, החיים. הוא ניסה לעזור ונתן טלפונים, אחד מהם של חבר, ש"מבין ביוגה וקשקושים כאלה". לקחתי את המספר עם השם, אולי יזדמן פעם. התברר שיש לו אותו שם, ואותו מקצוע צבאי, כמו החבר הראשון שלי, שאותו הכירה לי בתיכון, גרושתו של הבחור (שהפכה, מסתבר, ליוגיסטית). אני לא אוהבת צירופי מקרים כאלה, זה מביא לי הרפס.

אחרי כמה ימים, ניהלתי שיחת חצר עם אמא של אחד הילדים מן הגן, אשה נחמדה, אלמנה של אמן די ידוע, סגרה מעגל חיים אחד, ולא יודעת אם ללכת קדימה או אחורה. הכל תלוי באהבה, ככה זה אצלנו, נשים. השיחה גלשה ליוגה, גם היא עשתה, קצת למדה, אבל לא אבל כן, נתנה מספר טלפון של המורה לשעבר שלה. "מקסימה, תנסי". לפתע הרגשתי כורח מיסטי, לאו בר כיבוש, לשאול אותה אם היא מכירה את ההוא, שקיבלתי את הטלפון שלו בקשר ליוגה מהגרוש של החברה לשעבר, שיש לו אותו שם ואותו מקצוע צבאי כמו החבר הראשון. "את מכירה את איקס…?"…שתיקה. הסמקה. מבוכה.

"למה את שואלת ?" פלטה במבוכה.

"לא יודעת" אמרתי בכנות.

"כן, אני מכירה דוקא. היה לנו סטוצ, זיונימצ'יקים בזמן הצבא, לפני מאה שנה. מענין…" בינגו.

"חשבתי שאת מכירה אותו, לא יודעת למה. אני לא מכירה אותו, רק קיבלתי את הטלפון שלו ממישהו שאני גם כן בקושי מכירה, כלומר, מכירה טוב, אבל לפני מאה שנה."

"הוא היה נחמד, דוקא היה נחמד. מענין מה איתו."

"אני יודעת שהוא גרוש, ולא מוצא את עצמו, היה בחו"ל חזר, יו נו….רוצה את המספר ?"

"לא יודעת. זה מבלבל. ניראה."

—————-

 

מו

כאשר אשה איבדה את הכיוון, היא צריכה לחזור הביתה

 

אישה, כמו פרה, עונדת פעמון על הצואר, אם תלך לאיבוד. ככה, לחזור לדיר, שימצאו אותה, עד שהכיוון יחזור. כך אומרת, בספרדית א-לה טלנובלה, הגיבורה של "פרח הסוד שלי". (תודה לאביבה)

 

אני מאמינה שאנשים נולדים באשכולות, מאותו שורש. אדם יכול ללכת בחיים על מסלול מסוים, ולפגוש מאה פעמים את בן זוגו לבוש בלבושים שונים, אך מאותו שורש. זה מעליב לחשוב שאנחנו כמו מוצר על סרט נע, עם אותו בלופרינט, פחות או יותר. באים למצוא את הזיווג, מפספסים, הולכים במסלול אחר, פוגשים אותו שוב. את החיבורים בין המסלולים והחוטים עושה "הדרך". לכל אחד דרך. היוגה מחזירה לאשכול מסוים, ומחברת על בסיס מסויים. רבי נחמן מברסלב כמובן, מזווג כל הזמן, על הציר שלו. ויש עוד. ויש גם מהשטן. הכל שאלה של בחירת הדרך. וזו הבחירה היחידה שיש, כי הרי כל התסריט, האנשים, אפילו השמות – זהים וכתובים מראש. הכל כתוב והרשות נתונה. אוף.

 

דינג דונג בפעמון….

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אביבה  On 08/01/2007 at 12:40

    אני מניחה שראית את "פרח הסוד שלי"? (הציטוט על הפעמון מופיע שם).

  • איריס  On 08/01/2007 at 12:46

    כל מה שזכרתי זה אשה דראמטית בסרט דובר ספרדית. התביישתי לכתוב את זה, ועכשיו תיקנתי בהתאם, עם קרדיט לך.
    אגב, אחרי ששמתי את הפוסט, שהוא לא שגרתי אצלי, שמתי לב שהוא נלכד בין אביבה ובין אבי, בפוסטים על נושאים דומים. אני במצב רוח של מפרשת סימנים היום. זה יעבור אחרי הקפה השביעי.
    יום טוב

  • ערס פואטי  On 08/01/2007 at 16:16

    .

  • איריס  On 09/01/2007 at 06:44

    ל

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: