ארכיון חודשי: דצמבר 2006

בשולי החדשות, ועידת טהרן

 

 

מוטי שלם, חוקר שואה ומחנך, כותב אתמול בוויינט על ההשפעות המסתברות של "ועידת טהרן" על דעת הקהל העולמית. בצדק הוא מציין שהכחשת השואה היא עיסוק איזוטרי גווע, ואין בועידה זו כדי לשנות את היחס בעולם להנצחת השואה והעיסוק בה, עובדה שהתבססה זה מכבר בתודעה העולמית. ואולם, חשש אחר עולה ומתבסס, והוא לזיהוי של הציונות עם נאציזם, ומכאן לשלילת ישראל דוקא על רקע זכרון השואה.

 

שלם מנתח בקצרה את המגמות באירופה, ומגיע למסקנה נכונה לטעמי, שהמשוואה היא כבר עובדה קיימת ונותרה רק שאלה עד כמה "תתפוס" את התודעה של הציבור הרחב. עד כאן, אני בהחלט מסכימה עם שלם, אך מכאן ואילך, אני נפרדת ממסקנותיו, ותוהה על הגיונן.

שלם רואה בשלילת הציונות מעין המשך לאנטישמיות שהובילה לשואה, ומתעלם לחלוטין מחלקה של ישראל בעידוד התופעה, בדיוק באופן שבו הוא נוהג במאמר שלו. הטענות נגד הציונות מבוססות או נשענות בחלקן על מעשים ידועים של המשטר הציוני, בעיקר….נגד יהודים, כמו ניצולי השואה, כמו מחדלי היישוב בזמן השואה, אך בעיקר כיום, כאשר כה רבים בתוך ישראל (שלא למנות את המבקרים היהודים מחוץ לישראל) מעלים בעצם טענות דומות נגד הממסד, ותוך שימוש בדיוק בהשוואה הזו. שלם, כמו רבים בישראל, מאתרים את התופעה אך אין להם בעצם הצעות לפתרון (למעט מה ? למחוק את טהרן, ופריז ולונדון ?), כיון שהם יעשו הכל כדי לא לטפל בתופעות הקשות שמאפיינות היום את ישראל, עושק, דיכוי, אכזריות גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ. בעוד מדינות אחרות שהיה להם הרבה פחות ענין מאשר ישראל, ערכו מידי פעם בדק בית ביחס לשיתופי פעולה עם הנאצים, רק בישראל מוטל חיסיון מלא על התופעה, למן קסטנר ועד "מבצעי המוסד" בעניין המדענים הנאצים, והעסקאות עם ממשל אדנאואר.

אין ספק שלו ישראל היתה מדינה משגשגת בעלת אוכלוסיה מרוצה ומטופחת, לא היה כלל מקום לאותם "עוכרי ישראל" להעלות את המשוואה המזעזעת "ציונות-נאציזם", אך מוטי שלם, הנהנה אף הוא מן  "הסידור", לא מעז להציע לממסד לאוורר ולנקות את המחנה מגילויים קשים של לאומנות, אכזריות וגעזנות שאכן מהווים אות היכר למשטר הציוני לדורותיו. כל זה, מבלי להיכנס כלל לשאלה של דיכוי העם הפלשתינאי, אלא אך ורק מרקם היחסים בתוך העם היהודי, שחלקו יושב בישראל, ברוב המקרים מכורח.

 

חשוב לשים לב למנהגו של עולם להיגעל באופן מיוחד ממשטרים המדכאים את בני עמם שלהם, הרבה יותר ממנת הגינוי למדינות התוקפות ומחרבות שכנים ואויבים מבחוץ. הסיבה לכך נעוצה ברפלקס אנושי נכון, ומוסרי בעיקרו, להרתע מגילויים של עיוות אנושי בסיסי. כך, החברה מתעבת יותר אנשים הפוגעים בשארי בשרם, וסלחנית כלפי מי שהגזים באלימות כלפי "זר" ו"אחר" מבחינתו. השבוע מת העריץ פינושה, והוא מהווה דוגמא מצויינת לכך שהעולם אינו סלחני כלפי מדכאי עמם. לעומת זאת, אומות כמו בריטניה, ואפילו ידידתנו ארצות הברית, זוכות בדרך כלל לאהדה וסלחנות בינלאומית, גם אם פגעו באומות אחרות באכזריות, משום שהן נודעות בשלטון מיטיב וסובלני בדרך כלל לבני עמם שלהם. ברית המועצות הפכה לדראון עולם משום העריצות כלפי פנים, ארגוני בטחון פנים נודעו לשמצה בשל האכזריות שנקטו כלפי בני העם עצמו, וזאת לעומת כתרי הערצה הנקשרים לארגונים מקבילים הממגרים אויבים מבחוץ.

 

ישראל נבחנת על יחסה ליהודים, כפי שהנאצים זכו לגינוי מיוחד עקב התנכלותם לקבוצות הנתונות לשליטתם.

בעוד שבארץ מוטלת צנזורה קשה, חלקה הגדול מרצון, על הדיון בעוולות קשות מאד הנעשות על ידי הממסד והחברה כלפי קבוצות ויחידים בתוך החברה היהודית -ישראלית (כבר מימי השואה…), הרי בעולם הרחב הדברים ידועים ונדונים, לא תמיד בתקשורת (שמתחשבת ביחסי החוץ) אך בודאי ברחוב ובקהילה. הדם הרב שנשפך בישראל, והפרקטיקות הנלוזות של הממסד, כולל ובעיקר האלימות הכרוכה בכיסוי והשתקת האירועים הללו, היא שתכריע לבסוף אם הטרנד האופנתי הזה (ציונות-נאציזם) יחלוף לבסוף כאפיזודה או ידליק את הדמיון של העולם הרחב, כאש בשדה קוצים ויהווה תירוץ ל"הקרבת" ישראל על מזבח היחסים בין המערב לבין המשטרים המוסלמיםבמזרח התיכון.

 

באחד הטוקבקים, בשרשור של מוטי שלם בווינט, אומר לו הכותב בפשטות, שגם הוא – הכותב המומחה – הרי ניזון מכספי השואה ביזנס, כספים שהיו צריכים ללכת לניצולים. ואכן, בתור מחנך וחוקר ב"יד ושם" טוב היה עושה שלם לו הפנה את כל מרצו לשיקום ניצולים בשר וחי, במקום להתעסק כמו כולם, מנהגי המוניות ועד אולמרט, ב"שאלות הגדולות" תוך נקיטה בפופוליזם זול.

 

בעל ברית ומודל לממסד הציוני…? אוגוסטו פינושה

שלום מור (לבקשת הקהל)

(קליפ מדהים של שלום מור עם עמיר לב ( המתראיין ב"הארץ")

 

 

גילוי נאות, מכירה אישית. אוהבת מאד את הקול שלו, את המוסיקה שבעיני מזכירה טרובדור ים תיכוני, אוהבת את

 

 

מדור חדש

 

תמיד כיף, במיוחד אם בנושא כל כך חיובי. מוסיקה היא בעצמה מידת הרחמים, והנחמה הקטנה ששלח לנו מי ששלח, על הקיום הדי קשה במימד הפיזי. התקשיתי לכתוב על מוסיקה משום תחושת ההחמצה האישית שלי, בתחום הזה. פעם כשיזדמן אולי אכתוב על תחילת הקריירה המוסיקלית שלי, בגיל 4, וסופה בטרם עת. אם יכולתי לבחור שוב את החיים, הייתי בהחלט חוזרת לאותה צומת, וצועדת בבטחה לעבר המוסיקה. בשנים האחרונות לא נגעתי בפסנתר, ובקושי האזנתי למוסיקה, מתוך איזו אי השלמה עם "מה שיכול היה…", עד שהבנתי שהסובלת היחידה מהמרי היא אני. מכל מקום, מדור חדש, תגליות, המלצות, אהבות ישנות וחדשות.

 

הקליפ, ואת ה"כוכב הקטן" שמתגלה בו. לוקאלי מאד וגם אוניברסלי, מבחינת המלודיה וגם המילים, נשאר ב"אישי", ואני מחכה בקוצר רוח לתקליטור הראשון (יש כבר "סינגל" וביקורות מצויינות !), ובעצם לתקליטור העשירי, זה שבו הוא כבר ירשה לעצמו לתת את הכל. סבלנות יש.

 

ובינתיים – "שיר על רוח" שלום מור

 

חימוש הנפש

 

 

מאמר מעניין, מטעם המכון לחקר המודיעין בוושינגטון, מנסה להוכיח ולטעון שטכנולוגיה אמריקאית עומדת מאחורי תופעת המחבלים המתאבדים והטרור האסלאמי. לדעת המחבר, הטכנולוגיה של פרוייקט ארטישוק (נצר לפרוייקט מ.ק. אולטרה, אשר ניסה ליצור את "השליח המנצ'ורי", כלומר מתנקש שטוף מוח) זלגה או הועברה לידי המשטרים הערביים, ואלה יצרו את הטרוריסטים המתאבדים. הכותב קושר את התופעה לכת "החשישים", אשר פעלה באופן דומה בעולם הערבי בעבר.

אף שמדובר במאמר הזה בטרור מוסלמי, יש לתהות אם גם הנפש הישראלית מחומשת בידי אותן טכנולוגיות אפלות, ואם כן, בידי מי ולאיזו מטרה.

 

avoid this difficulty, the hypnotist uses a variety of techniques upon the subject/victims. One of these is the alteration of self-image described above; but a more powerful technique is known as “permissioning.” To do so, the hypnotist questions the subject/victim intensively as to why he believes that killing is wrong, and tries to find exceptions. Extensive research demonstrated that in most cases the inhibition against killing is traceable to the influence of the subject/victim’s mother during his most formative stage; and to overcome this the hypnotist might present killing in certain circumstances as exceptions that the subject/victim’s mother would approve of; or perhaps even impersonate the subject/victim’s mother, to falsely assure him that the taking of life under specified circumstances would be permissible after all. Once this inhibition has been overcome, excepted, or rationalized through hypnotic deceit, all that remains to be done is to install additional “reinforcers” in the subject/victim’s mind, assign to him his particular task and, if necessary, schedule a follow-up “appointment.” Thus the subject/victim may be instructed that each time he saw a telephone pole he was to reaccept and reaffirm as right, proper and true all that occurred while in the hypnotic state; and to re-accept and re-affirm his mission.

 

אמא יש גם אחת, וגם אחרת…"דין רודף" כהתנייה היפנוטית

נשים, צבא, שלום – הרהור על בית הלחמי

 

 

רשימה מעניינת של חנה בית הלחמי ב"העוקץ" וב"הגדה השמאלית" (אותה רשימה) מובילה לויכוחים הנצחיים בשאלת השוויון והפמיניזם, בהקשר לשירות צבאי. בית הלחמי מייצגת את העמדה הקלאסית הטוענת לשוויון נשים בצבא והעמדה הפוסט פמיניסטית וחלק מהתנועות הפציפיסטיות טוענות שנשים צריכות להציב אלטרנטיבה למיליטיריזם ולצבא, לא להלחם על שוויון בתחום הזה, אלא להוביל מהלך "נשי" בעד השלום.

 

זו דילמה מעניינת לתנועה הפמיניסטית המחלצת תמיד התבטאויות קשות ולוחמניות משני הצדדים לעימות. כמו במקרים רבים שני הצדדים צודקים במידת מה. אם בודקים את המאבק בישראל, היתה כתבה לפני זמן מה על אליס מילר (נידמה לי, ואם לא, אז עותרת בבג"צ דומה), העותרת בעניין קורס טיס, בג"צ שהיווה אבן דרך במאבק הפמיניסטי הישראלי. לימים, התנערה אליס מן המוטיבציה המקורית שלה, ואף הרגישה מתומרנת קצת. בחייה האישיים היא בחרה בבן זוג לא יהודי, כמדומני הודי, ולא הבינה מה הניע אותה בעבר. המאבק שלה באי השוויון הפך למעשה לאקט של בחירה בבן זוג שלדעתה אינו מיליטריסטי כמו הישראלים, והוליך אותה להערכה עצמית של עצמה כאשה, מתוך החויה האישית.

 

במידה מסויימת זו ההתפתחות המתבקשת לרגש הטבעי שחשה כל נערה ישראלית בת דעת, נוכח המיליטריזם והשוביניזם הישראלי. בהתחלה, מתוך המוגבלות של החוויה החברתית, היא רוצה "להיות כמו הבנים", כיון שבתוך החברה שלה, הם המודל לחיקוי, החזקים, והיא – מוחלת על תפקיד הקורבן ובוחרת בתפקיד המקרבן. לאחר מכן, היא מבינה שרצונה אינו להידמות לאלה, אלא למצוא מודל אחר לחלוטין, מודל שבו הערכים החברתיים שונים באופן מהותי ועמוק ממה שהכירה סביבה. היא אינה רוצה להיות מאצ'ו ישראלי, אינה רוצה להיות בת זוג של מאצ'ו ישראלי (קורבן) אלא רוצה להיות אשה שלמה, עם גבר שמכבד אותה ואת עצמו.

 

קשה להמליץ על הצעד הזה כחלק ממאבק של תנועה (מצאי לך בעל לא יהודי, שמכבד נשים ועדיף שתהגרי איתו לארצו), אך אפשר ללמוד ממנו כמה דברים על האפקטיביות של מאבקים. אליס מילר העותרת צדקה כמובן בתביעתה, אך גילתה למעשה שזהו בזבוז זמן.

 

באשר לגברים. אלה מצדיקים לעצמם כביכול את המאצ'ואיזם בצורך החברתי והבטחוני להגן על…הנשים והילדים בחברה שלהם מפני אויבים חיצוניים. אך בעצם מתברר, עם הזמן, שההגנה העיקרית שנשים מחפשות באמת היא בדרך כלל מאמא שלהן, משימה פשוטה (צבאית) וסבוכה (מנטאלית) יותר מאשר חיסול מחבלים אמיתיים ודמיוניים.

 

התמורה היא פנימית, איפוא, ואינה באה לידי ביטוי דוקא בפסקי דין או בפעולה כפוייה. לעומת זה, לפי כוחות השוק, ככל שנשים מפותחות יותר יבחרו בדרך "מחדל" בגברים אחרים, המציבים בעצם אישיותם מודל אחר, הרי היצר התחרותי והברירה הטבעית יובילו גברים מיליטריסטים לאבד את חינם, ומכאן להשתנות.

 

בינתיים, שתי העמדות בשמאל הן לגיטימיות. הן המאבק הפורמאלי לשויון, בסגנון בג"צ מילר, והן העמדה הנוגדת שטוענת נגד המהלך, מן הטעם שהוא מקדש את המיליטריזם ומחנך נשים לרצות להיות בעצמן חלק ממנו. תהליכי שינוי עמוקים מתרחשים באופנים רבים, בו זמנית, ומה שניראה מבחוץ כמיותר וסותר את עצמו, הוא לעיתים אבן דרך חיונית, או שלב, בהבנה עצמית וחברתית של התמורה הנדרשת.

 

 

כל אחד פתאום שייך לאיזו כת

 

 

בזמן האחרון אני מגלה עוד ועוד אנשים, ביניהם כאלה שהכרתי ולא ידעתי שהם כאלה, השייכים ל"כת" ושואבים את קשריהם החברתיים, המקצועיים, ואת שלוות נפשם מן ה"כת".

 

המונח "כת" קיבל תיוג שלילי בעשורים האחרונים, לאחר שהתבררו נזקי ההשתייכות, וכן נערך איפיון מקצועי של קבוצה "כיתתית" לעומת סתם קבוצת התייחסות, איגוד מקצועי, או "חבורה" של ידידים בעלי אינטרסים משותפים וחיבה הדדית. מתוך הידע המקצועי החלה להתבהר קטיגוריה נוספת והיא "כת מסוכנת", כלומר, כת הגורמת נזקים מעצם טיבה, לחברים בה, למעט קבוצת עלית, או לעיתים איש אחד, העומד בראשה וניזון מן השאר.

 

בארץ מקובל להשתמש במונח רק ביחס לגופים תמוהים בעלי משנה אזוטרית מובהקת שאינה שגרתית, כמו ה"מוניז", הארי קרישנא, ושלל האשרמים מן המזרח על גורואיהם השונים והמשונים. אך בפועל, תחת הקטיגוריה הזו קיימת כתות נוספות, אשר משום מה התקבלו בישראל כלגיטימיות או כחלק מן החיים. חב"ד-לובביץ, מרכז הקבלה, והסיינטולוגיה למשל, אף שהיא עוררה דיונים כלשהם (בעיקר בעקבות הפעילות שלה נגד תרופות וריטאלין בפרט), אך לא סביב הפרקטיקות הכיתתיות אלא יותר סביב העמדות לגופם של נושאים "חמים".

 

האתר של ריק רוס, מומחה הכתות האמריקאי מונה ברשימה טובה את הקבוצות הנחשבות לכת, מפרט לגבי כל אחת מהן, וגם מאפיין כתות מסוכנות ומונה אותן לפי עדויות שהתקבלו אצלו ובמקומות אחרים. עיון ברשימה מלמד שהתופעה נפוצה ומסוכנת, ובישראל במיוחד, יש נציגות לרוב הכתות, ובהתחשב במספר התושבים, באמת ניתן לחשוב שכמעט כולם שייכים למשהו כזה.

 

כתות עוסקות בארגון מחדש של חוויות לפי מונחים המקובלים בכת. זו עיקר פעולתם, ביחד עם "דחיפת אג'נדה", דתית, פוליטית, רוחנית, ערכית, או כלכלית. מידת המסוכנות של הכת תלויה בעוצמה של כפיית המונחים על החוויה, עד כדי יצירת thought reform, כלומר, עד שהחבר מקבל על עצמו את המונחים האלה, ומתאר את עצמו ואת מה שעובר עליו, תוך שימוש והפנמה של הקטיגוריות הללו.

 

במידה מסוימת, החיים החברתיים הם תופעה כיתתית, כך שצריך להזהר מאופנות אמריקאיות לתייג כל דבר כאילו היה סימפטום חולני. תרבות וחברה הן בדיוק מציאת מונחים משותפים שדרכם רואים ובוחנים את המציאות, אם יש דבר כזה מציאות. אך אם אדם רוצה לדעת אם הוא מסר את כוחו לכת, במובן השלילי של זה, עליו לבחון עד כמה נוקשה השימוש בקטיגוריות הממיינות את החוויה האישית שלו, עד כמה השימוש הזה הוא כפייתי תוך שימוש בלחץ חברתי ובמניפולציה.

has been termed 'mind control' operates by taking such aspects of social influence and exaggerating them to the extent that people's thoughts, feelings and behaviour are manipulated to the greater gain of the manipulator, at the expense of the person being influenced (Zimbardo and Anderson, 1993). Clearly, most human interaction consists of attempts to influence the cognitions and behaviour of others, while interaction within a positive reference group is inherently inclined to encourage the development of shared norms and behaviours (Turner, 1991). However, cults are characterised by attempts to close down choice, restrict information flow, discourage the expression of dissent, focus group norms along narrowly prescribed lines, exaggerate participants' sense of commitment by extracting public statements of loyalty (often after participation in faintly humiliating rituals) and dominate the normal thinking process of affected individuals (Hassan, 1988). Conway and Siegelman (1992) describe the communication techniques of American cult leaders as follows:

"Most rely on the use-and abuse- of information: on deceptive and distorted language, artfully designed suggestion and intense emotional experience, crippling tactics aggravated by physical exhaustion and isolation." (p.86).

מתוך האתר

אייכמן בישראל, האמנם ?

 

 

מחקתי פוסט קודם שדן בבלוג של סבר פלוצקר על סלבוי ז'יז'ק, בין היתר משום שהתעוררה התנגחות מן הסוג הלא פרודוקטיבי ביני ובין אחד הקוראים המכובדים במיוחד. אחד הנושאים שעלה מן הפוסט, ואשר מעורר תמיד רגשות עזים מכל הצדדים, הוא שאלת ההתנהלות של היישוב הציוני בזמן השואה. לא אחדש אם אומר שזהו אחד מן הנושאים הנפיצים ביותר בישראל, שכל נגיעה בו מחייבת משנה זהירות.

 

בקצרה, אני פותחת את התגובות לכל התבטאות בנושא הזה, ומבטיחה לרסן גם את עצמי.

 

השאלה היתה, בתמצית, אם טענתו של ז'יז'ק נכונה ואם כן מה משמעותה. הוא טען לשותפות מסויימת בין הרעיון הנאצי ובין הציונות, והשתמש כאחת ההמחשות בעובדה שאייכמן הוזמן לבקר בישראל והפגש עם מנהיגים ציונים, לבסוף התרחשה הפגישה במצרים כניראה. אין לעובדה זו אישוש, אך היא שבה ועולה בצורות שונות פה ושם.

 

מעבר לצימוק זה, אם היה או לא, ישנן הטענות הכלליות יותר בקשר להתנהלות היישוב, ישנו משפט קסטנר המפורסם שלא סגר כלום אלא פתח והותיר פצע גדול יותר (עקב רציחתו המיסתורית); ישנן הטענות של רודולף ורבה שנפטר בשנה שעברה אך תמצית טענותיו הובאה ברהיטות על ידי פרופסור רות לין מחיפה, והויכוח שנוצר בינה ובין יהודה באואר; ישנו לאחר מכן משפט אייכמן, והביקורת של ארנדט. ושורה נוספת של טענות ומענות מניצולים, חוקרי היסטוריה(חדשים יותר ופחות) וההשגות של החרדים.

 

הנקודה שלי היתה פחות או יותר, שעצם העמימות שהוטלה על הנושא, והשאלות שנותרו ללא מענה, וההיסטריה בתגובות של הממסד הציוני, יש בהם "סימני אשמה", כלשון המשפטנים. מעבר לכך, ניצולים רבים טוענים שמשנת 43, יכול היה היישוב לעשות יותר, ולא עשה. הוספתי גם שמשפט אייכמן, מעבר לביקורת הענינית של ארנדט, מעורר שאלות נוספות, והן בקשר למבצע ציד הנאצים שניהל המוסד (רפי איתן במניינם) בשנות החמישים המאוחרות וראשית הששים, בדרום אמריקה. גם בנושא זה, חסרות עובדות, ולכן הרושם שיש מה להסתיר, גובר.

 

האם אפשר להסיק מכך משהו לגבי הציונות ? זו שאלה נפרדת, בעיני. כלומר, קודם כל צריך לדון בעובדות עד תומן, ואחרי כן אפשר להתפנות ולשאול מה ההשפעה של העובדות לאשורן, על האידיאולוגיה והמסקנות הציבוריות. בשאלה השניה, יש מקום לכל דעה, ובלבד שהיא מנומקת.

 

 

הרומאים חוזרים

 

ידיעה חדשותית באתר של הכנסיה הקתולית מספרת על הקמת כוח משימה חדש במשטרת רומא ללוחמה בכתות השטן בעיר. ההחלטה התקבלה בעקבות חשד שכתות השטן המרובות מעודדות ומעורבות בעבירות קשות כמו סחר בסמים, עבירות מין  ועוד. כוח המשימה כולל גם פסיכולוגים ומוחים לכתות, ובלשים מן השורה. לאחרונה, פנתה משטרת רומא לותיקן לבקש צירופם של אנשי דת המתמחים בנושא.

 

טוקבקיסטים מחו"ל הגיבו לידיעה בשאלה האם ההחלטה קשורה לידיעה אחרת, והיא – מינויו של קיסינג'ר כיועץ מיוחד לענייני מדיניות של האפיפיור. השאלה נכתבה באירוניה, תוך השתמעות כאילו קיסינג'ר בעצמו חבר בכת מסוכנת…

 

——————————————-

 

הקשרים בין רומא לישראל בתחום הזה נזכרים בבלוגוספירה האזוטרית, כאילו משפיעה רומא, באמצעות מסדריה האזוטריים (בין היתר הבונים החופשיים, אך לא רק) על ירושלים. מקריאת החומרים הללו נוצר רושם כאילו הרומאים טרם הפסיקו את שלטונם בציון, חרף חורבן הבית.

 

————————————————-

לפני מספר שנים נפגשתי עם כמה בעלי מקצוע מתחומים שונים לדון בתופעת הכתות, השטניזם ובעיית אכיפת החוק בתחום הזה. אחת הבעיות המרכזיות היא חוסר מודעות לתופעה, ושיוכה בטעות לתחום הדתי, בעוד שהיא שייכת יותר לתחום העברייני המשתמש במוטיבים מיתיים וארכיטיפליים לקידום שליטתה בבני אדם. בעיה אחרת היא חדירה של אלמנטים כיתתיים כאלה לכל שדרות השלטון ובעיקר לתחומים רגישים לאכיפת החוק. משטרה, בטחון פנים וחוץ, תקשורת, ושירותי רווחה למשל העוסקים בטיפול במשפחה ובילדים.

 

למיטב ידיעתי, מאז דו"ח הכנסת בראשות תעסה גלזר לא נעשתה עבודה רצינית בתחום הזה. גם תעסה גלזר הדגישה יותר מידי את הצד הדתי (כתות מסיון למשל) לעומת הפן העברייני, שוב, מתוך הטעות הרווחת, גם בארץ וגם בחו"ל. בארצות הברית, עקב טיפול כושל של התקשורת בנושא, ניתן דגש רב מידי לארגונים דתיים קיצוניים, כמו הנוצרים הפונדמנטליסטים, אשר ניסו לעורר בהלת "מכשפות ושטן" בקרב הציבור, וגרמו יותר נזק מתועלת, כיון שהם הטביעו את הנושא במונחים דתיים שדוחים את רוב הציבור החילוני ואף את הציבור המאמין המתון.

יחד עם זאת, קבוצות דתיות, בכל הדתות, מתמודדות עם סיוע למי שנמלט מצפרני הכתות הללו, כמו למשל "יד לאחים" המטפל ביוצאי הסיינטולוגיה וכולי.

 

הבעיה בתחום זה היא היעדר מסגרת התייחסות חילונית חברתית לתופעה זו המבלבלת רבים מן העוסקים בה, בין כמטפלים בתחום בריאות הנפש, בין כאוכפי חוק או כנפגעים אפילו. מאחר שהסוגסטיות (ראה קישור שהבאתי בעניין תעסה גלזר, העמוד הרלוונטי) המתקבעות במוחו של חבר הכת, או קורבנה, הן בעלות תכנים דתיים, נוצרת מאליה התייחסות של הנפגע ואחרים, לרמת התוכן. בעוד שלמעשה, עיקר הבעיה נעוצה בעצם השימוש בהיפנוזה וסוגסטיה ללא הסכמה ורצון. כלומר, במקום להתיחס לתכני הסוגסטיות (ה"אמונות" של הכת, ברמה המופשטת) יש להתייחס לשיטות ולפרקטיקות של השאה, ולהתייחס לתכנים כסוגים שונים של הפחדה, שליטה, הטרדה, המובילים כולם להעצמת האליטה בכת, ששואבת את כוחה מניצולם של השאר.

 

האו"מ עוסק בנושא הזה כבר כמה שנים, בניסיון לנסח קונספציה משפטית ליצירת עבירות חדשות העונות בדיוק לבעיה, ובצדק קושר את הדיון בכתות האלה לועדות העוסקות בחטיפה וניצול ילדים לתעשיית המין, ולסחר בנשים, כיון שאלה היעדים המרכזיים של הכתות, גם אם הן מתכסות במלל גבוה ונשגב. כמובן, המבנה הכיתתי מאפשר ומעודד עבירות מאורגנות נוספות, סחר בנשק, בסמים, ואף השחתה של מערכות ציבוריות למטרות כספיות.

 

אחד מן הנושאים המרכזיים בדיוני האו"מ הוא ניסוח מדויק של העבירה, או אגד העבירות נגד הקורבנות, כאשר הנטיה כיום היא לכלול זאת תחת המונח הטעון "עינויים", אף שהמונח הזה יוחד בעבר לסוג של פגיעה בהקשר פוליטי, כלומר, בהקשר של זכויות אדם (שלטון נגד פרט מטעמים פוליטיים או בטחוניים). הניסיון לפתח עבירות פליליות הולמות, וגם להכניס את הדיון למסגרת של "זכויות אדם" ומשפט בינלאומי, הוא במטרה להפעיל לחץ כבד על המדינות החברות להגביר את המודעות ואכיפת החוק בתחום זה. זאת עושים, בהעלאת מודעות, קיבוץ ביחד של נפגעים רבים, חיבור בין אנשי מקצוע בעולם כולו כדי ליצור גוף ידע משוכלל, ועוד.

 

האם ישראל נוטלת חלק בפעילות הזו ? למיטב ידיעתי, מעיון באתרים ובפיסות של חדשות, לא.

 

 

 

 

טור אישי חדש

דרשה בשישים שניות – משתלב עם הפרסומות

 

סניגור בכיר שלם מתאבד, אחרי רצח שופט. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון מכה שנית. זה הוליך למחשבה רפואית מסויימת, איך אפשר להסיר עם לייזר, ללא כאבים ולכלוך את הבלוטה במוח שאחראית על מצפון. הנה, זרקתי לכם רעיון= הרי אף אחד לא מאמין להסבר הרשמי של הרצח ושל ההתאבדות, גם אני לא. לדעתי, זה כנופיית הפתולוגים מאבו כביר, מחפשת מוחות של "מצפונאים" כדי לחקור איזה חלק צריך לנטרל בדיוק, כדי ליצור אזרחים ממושמעים, וחיילים שלא סובלים מרגישות מצפונית יתרה. הם גם לא יתאבדו ככה, סתם, וייצרו מבוכה ודרמה. האמת, גם לי היו מחשבות אובדניות פה ושם מידי יום כל החיים, אבל עכשיו נגמלתי מזה. כותרות ליום אחד, לא שווה את המאמץ. כאשר ימצאו את הבלוטה שאחראית למצפון, יוכל כל אחד ל"אבד את עצמו לדעת" בלי למות באמת. כמוסה אחת, או זריקה חודשית במרפאה השכונתית, ואתה מת לעניין המצפון. שווה, לא ? מקרים מסובכים במיוחד כמו הסניגור, השופט ז"ל ולוחמי צדק אחרים, יצריכו התערבות כירורגית קצרה, לייזר או משהו כזה שיכלל כמובן ב"סל התרופות".

 (האם רק לי נידמה שלכל בכירי משרד המשפטים יש צלקת קטנה וורודה ברקה ? אמממממ).
 

קן אדצ'י

קן אדצ'י היה גיבור לאומי
בין היפאנים בקנדה
שמחה על קיפוח
קהילתו
בזמן מלחמת העולם
השניה קן אדצ'י כתב וכתב

קיבל פרסים

והתאבד
 
00
 
קן אדצ'י היה אחד המודלים
הראשונים ממרילנד
של דיסידנט מתוכנת
ובעל מנגנון השמדה עצמית
 
קן אדצ'י התוכנה
פתח עכשיו אתר אינטרנט
אמריקאי לסיפורי קונספירציה
מסמרי שער
ביניהם ייצור רובוטים אנושיים
מתוכנתים לקידום
השאיפות האימפריאליות של
ארצו
 
קן אדצ'י הפך שם דבר
במרתפי הסי.אי.איי
להצלחה מסחררת
במערכה להשמדת העולם החופשי
 
התעוררתי היום בבוקר עם סיוט
חדש
שאולי אני מפס הייצור של
קן אדצ'י גם
 
  
כל הזכויות שמורות למחברת @, יפו 9/2004
 

סקירת ספר: אן מארי מקדונלד

תמיד מפתיע לגלות כמה אנחנו באמת "כפר עולמי" די קטן, כמו פגישה עם שכן בשייט קאנו בנהר נידח ביבשת רחוקה, כך הרגשתי כאשר נפל לידי הספר The Way the Crow Flies מאת אן מארי מקדונלד, בהוצאת רנדום.הקישור לספר

עסוקה בחיפוש ההקשר הרחב לחיים שלי, ביקשתי "מן היקום" איזה אות וסיוע חירום, והתשובה כתמיד לא אחרה לבוא, ובצורה של ספר המחזיק כשבע מאות עמודים צפופי אנגלית. זוהי גם מעין אוטוביוגרפיה, או "בילדונגסרומן" של היוצרת האהובה והנערצת שהחלה לפלס את דרכה למקום של כבוד בין הכותבים בצפון אמריקה ובעולם כולו. הספר מעביר בצורה חיה ורגישה את קורות חייה של ילדה הנולדת לתוך משפחתו של טייס בצבא קנדה, מייד לאחר מלחמת העולם השניה. האב, לוקח איתו את משפחתו האהובה לבסיסים השונים בהם נקרא לשרת, כולל בגרמניה הכבושה על ידי בנות הברית. האם, בת למיעוט הצרפתי וקתולית מאמינה ממלאה את תפקיד רעיית הטייס בנאמנות, מטפחת את הבית, ומנסה להשרות אוירה נעימה ואסתטית בכל מקום אליה מגיעה המשפחה. עיקר הסיפור מתרחש בבסיס במרכז קנדה אליו נשלח האב לתפקיד הדרכה. למשפחה הצעירה והאופטימית שני ילדים, בן בכור ובת, שהיא בת דמותה של הסופרת. פראית, מקורית ומרדנית, מבקשת הילדה הצעירה להבין את העולם המשתנה שהיא נחשפת אליו במעברים הרבים, וביחסים שבין התרבויות השונות של קנדה שמיוצגים בזוגיות היפה של הוריה.

בבסיס ההדרכה נחשף האב השאפתן ל"עלילת ריגול" בינלאומית, כאשר הוא מתבקש באופן פורמלי למחצה לסייע למבצע סודי של המודיעין הבריטי והאמריקאי. מוחמא מן האמון שרוכשים לו אלה, מבצע האב את כל ההוראות, ולאט לאט מגלה כיצד תביעת הסודיות מכרסמת ברקמת חייו המשפחתיים והמוסריים. השקר והחשאיות, מובילים אותו למרכזה של עלילה אפלה. ה"מבצע" אינו אלא הברחתו של מדען עריק מרוסיה, המתגלה כנאצי לשעבר. בדיוק באותו זמן, נחשפת הבת באותו הזמן לאפילה אחרת, כאשר המורה של הכיתה שלה מתחיל להתעלל מינית ונפשית בה ובמספר נוסף של חברות. מקדונלד מתארת ברגישות חדה את האופן שבו נערך "מבצע האונס" של הבנות התמימות, במקביל בדיוק ל"מבצע המודיעין" הסודי ועורכת השוואה ביניהם. הסצינה החזקה ביותר, לדעתי, היא היום שבו אמור האב לבוא ולפגוש את המורה האנס, ואולי סוף סוף "לתפוס אותו על חם" ולהציל את ביתו, אך עקב ההסחפות אחר ריגושי משחק הריגול, הוא שוכח לבוא, ומנחם את עצמו בכך שהוא פועל בעצם להגנת ביתו. "עכשיו היא בטוחה" הוא חושב לעצמו, בדיוק כאשר היא הופכת לחיית מחמד מינית בידיו של המורה החמדן. בכך מעמידה מקדונלד למבחן את מושג "הביטחון" כפי שהוא מתפרש ומיושם בחברה שלנו בערכים גבריים צבאיים, ומהו בכלל "בטחון" שבשמו נעשים כל כך הרבה דברים חשובים. האב שלמעשה מפקיר את בתו לציפורניו של המורה, עסוק באיזה משחק אוילי של "ג'יימס בונד". לבסוף, מתברר שאותו מדען עריק, שאמור להציל את העולם מן האיום הסובייטי באמצעות הידע שלו על טילים, אינו אלא נאצי סדיסט שעינה והרג אסירים במתקן המפורסם "דורה". הסיפור מסתבך כאשר ניצול שואה יהודי המתגורר אף הוא באותו מיקרוקוסמוס (בסיס חיל האויר) מזהה את הנאצי מן המתקן שבו היה שבוי ועונה. מאחר שהוא מתעקש, הוא נרצח לבסוף בצורה אכזרית על ידי סוכנות הביון האמריקאית, שהיא האחראית על הפרוייקט. עוד תוצאת לואי של "מבצע הריגול" היא הפללת השוא של בנו של היהודי, ברצח ילדה קטנה המתרחש אף הוא בבסיס. הילדה היא ביתו המלאכית של טייס אמריקאי המתאמן בבסיס, ולומדת עם המספרת באותה כיתה. גם היא אחת מקורבנות האונס של המורה הסוטה. בעקיפין, אחראי אביה של המספרת להפללת הנער התמים, כיון שהוא היחיד שיכול לאשר את האליבי שלו. הוא אינו עושה זאת רק משום שכך ייחשף חלקו במבצע הסודי.

סופו של דבר, עלילות הריגול הזוהר מתבררות כהברחה נפשעת של נאצים אל נאס"א, שבמהלכה הורס האב את משפחתו, ואת משפחת היהודי המתגורר בבסיס. המחברת יוצרת הקבלה בין תפקידו של האב לבין תפקידה של קנדה במבצע "פייפר קליפ" המפורסם, שבו הבריחה ארצות הברית את המדענים הנאצים ונתנה להם משרות רבות עוצמה ויוקרה. השוואה נוספת שעורכת המחברת היא בין השאיפות והאתוס של נאס"א (כיבוש החלל) ובין האידיאולוגיה הנאצית. זו גם זו נושאות עיניהן לעבר כיבושים רחוקים וזוהרים על חשבון החיים עצמם. הספר דן גם בשאלות מעניינות של זהות מינית, הקשר האפשרי בין אונס בילדות ובין נטיה מינית לסבית, ובשאלות של דת, זהות לאומית בקנדה, ויחסי קנדה ארצות הברית.

לקורא הישראלי מזמן הספר חוויה עמוקה במיוחד בתחום הזהות היהודית והפוליטיקה העולמית. הספר יוצר בפירוש מעין סטראוטיפ יהודי, המציב מוסר גבוה יותר מזה של ה"נאצי", מוסר שמתנגד לעבדות ושעבוד, כל זה מפיו של הניצול היהודי שהפך למורה בבסיס צבאי קנדי, ואימץ ביחד עם רעייתו היהודיה יתומים קשי יום, נכה אחת, וכמה כלבים, והפך את ביתו למעין "מקלט לנידחי העולם". האידיאולגיה הנאצית, לפי מקדונלד, עוברת וממשיכה לצמוח במסגרת נאס"א והפרוייקטים הצבאיים האמריקנים. היהודי שוב עולה כקורבן וילדיו מופללים ומושלכים לכל עבר. ואולם, ישראל מציבה סימן שאלה גדול ביחס לבחירות הזהות שלה. היהודי כבר אינו ניצול, ובודאי שאינו מיצג אתיקה ועזרה לזולת. יתר על כן, לנוכח הברית הבלתי מסוייגת בין צבא ארצות הברית וישראל, נשאלת השאלה האם מבקש הקורבן להצטרף לתליין, בבחינת "אם אינך יכול לו, היה הוא".

בסך הכל, הספר הוא חוויה ספרותית מסעירה, מרתקת, ויכול להיקרא גם כמותחן מעולה של סיפור רצח בבסיס צבאי שקט, המערב פרשת ריגול בינלאומית. והוא יכול גם להיקרא כרומן היסטורי מדוייק המשחזר אירועים בקנדה שלאחר מלחמת העולם השניה. סיפרה הראשון של מק דונלד עסק בניפוץ הפרות הקדושות של החינוך הקתולי בקנדה וזיכה אותה בפרסים ובאהדה רבה. הסופרת מתגוררת בטורונטו, קנדה.

קישור לספר

 

 

על פסיכוזות, פמיניזם ותאגידי הענק

על הצעת החוק לפטור מאחריות בפלילים אישה שפעלה תחת "פסיכוזה לאחר לידה". 

 

                                                             אישה טובעת
 
הפמיניסטיות נמצאות בדילמה פוליטית לאורך כל ימי התנועה: האם על התנועה לתבוע שוויון או האם עליה לשנות ערכים "גבריים". במישורים רבים הדילמה אינה קיימת: כך, נשים תובעות השתתפות שווה בדמוקרטיה הייצוגית ואינן מבקשות לכונן שיטת משטר חלופית. ואולם, בנושאים אחרים הדעות חלוקות מאד. שירות צבאי למשל. האם נשים צריכות לתבוע שוויון הזדמנויות, או אולי לפעול למיגור המלחמה מכל וכל וביטול הצבאות באשר הם ? ולכל שאלה כזו תת שאלות וענפים משתלשלים כיד הדמיון והתבונה של כל פלג ואסכולה בתנועה. נזכרתי בנושא זה כאשר קראתי על הצעת החוק לפטור מאחריות פלילית אישה שביצעה עבירה תחת "פסיכוזה שלאחר לידה". הרי נשים הזדעקו על ה"הכשר" הניתן לגברים לבצע עבירות אלימות בשם "אי השפיות" הזמנית או הצמיתה, או בשם הפגיעה בכבודם. לאחר מכן, ביקשו הפמיניסטיות להכניס אל המשפט מיני הגנות שונות המתבססות על תסמונת האשה המוכה, הגנה המשולבת במרכיב נפשי עם מרכיב של "הגנה עצמית". ועכשיו, הגיעו ימים טובים, גם הנשים רוצות את ליטרת הבשר שלהן, גם להן מותר לרצוח פה ושם, תחת איזו השפעה הורמונאלית אופנתית. העיקר שכולם מרוצים, במיוחד חברות התרופות.

אני רוצה להביע כאן דיעה לא פופולארית בקשר לחוק הזה, ובכלל לכל הענף של "הגנת אי השפיות". 
תלמידי שנה ראשונה במשפטים זוכרים את  "כללי מקנוטן" המפורסמים, אותה התפתחות במשפט האנגלי (המשפט המקובל) שניסחה לראשונה את ההגנה לאדם שמחמת מחלת נפש אינו אחראי למעשיו, וכן אדם שמחמת מחלת נפש אינו כשיר לעמוד למשפט. רפורמה זו נחשבת ל"מודרנית", מעין ניסיון של מערכת המשפט להתאים עצמה לחידושי הרפואה, המדע והחברה. ואולם, האם במבט לאחור יצא שכרו של תיקון זה בהפסד החברה ? לדעתי, כן. התוספת לרשימת ההגנות הפליליות ביקשה לצמצם את כוחו של השלטון להרשיע נאשמים, ובעיקרון היא נוספה כהגנה על הפרט כנאשם. ואולם, בפטור מאחריות פלילית נפתחה הדלת הרחבה לתהליך מסוכן של דה-פרסונליזציה של אדם המוגדר מניה וביה כ"חולה נפש". שכן, אדם שאינו אחראי למעשיו הרי הוא אינו "אדם" במלוא מובן המילה. הפטור שקיבל, הטיל עליו עול כבד מנשוא, האפשרות לשלול ממנו את החירות בכל עת וללא הליך ראוי (אשפוז בכפיה), לסמם אותו בכפיה, לשלול ממנו את הזכות לקבל החלטות על גופו, רכושו ונפשו (מינוי אפוטרופוס) ועוד כהנה וכהנה פגיעות אנושות בזכויות האדם. הצוהר שפתח המחוקק – שמטרתו המוצהרת היתה להיטיב עם הנאשם, האזרח, על יסוד מצבו נפשי רעוע, הסתיים ביצירתה של מערכת ביורוקרטית ענקית ואימתנית שהפכה לרעה חולה בתחום זכויות האדם. יתר על כן, בעוד שאת ההגנה של "אי שפיות" מקבל בעיקרון שופט מוסמך, הרי את ההחלטה הראשונית בדבר היותו של אדם "חולה נפש", וגם ההחלטה המשנית לשלול ממנו את חירותו, מתקבלת כיום על ידי פקיד, שהוא רופא, ללא כל הליך משפטי. (קרי, הוצאת צוי הסתכלות ואשפוז כפויים). יתכן שכללי מקנוטן הובילו לשחרורם של כמה מסכנים מכליאה בבית סוהר, אך בסופו של חשבון הם אפשרו כליאה מסיבית, וחדירה פולשנית אל הגוף והנפש של מאות אלפי אזרחים ברחבי העולם. כללי מקנוטן פתחו גם את השער לכניסתו של מוסד הפסיכיאטריה לתוך קודש הקודשים המשפטי, כאשר החלטתו של רופא זה (שהדיסציפלינה שלו היא דוקא מן הפחות מדעיות או מדוייקות שבענפי הרפואה) עוקפת למעשה את הדיון המשפטי הרגיל בחפותו ואשמתו של הנאשם. את הז'רגון המשפטי המקובל במשפט פלילי (מחשבה פלילית, סימולטניות וכיוצב') החליפו שורה עלומה ומשתנה לבקרים של מונחים פסאודו רפואיים, שהיכולת להסכים על פירושם או להגיע להסכמה עליהם היא כמעט מקרית. מהתנסותי בתחום משפטי זה למדתי שנדיר המקרה בו יסכימו שני פסיכיאטרים, שלא לדבר על עשרה, בדבר ההבחנה של אדם. לקוח שביקש דמי נכות אובחן פעם אחת כמתחזה, פעם שניה כסכיזופרן כרוני, ופעם שלישית כלוקה בדכאון זמני ותגובתי, ועוד היד נטויה. גם הטיפול הפסיכיאטרי הוא בוקה ומבולקה של כדורים וחומרים הניתנים ל"חולה" בשיטת הניסוי והטעיה. למעשה, עם ביטול האפליה בחוק (למשל הקטיגוריה הנפרדת לנשים, שחורי עור או עבדים) נותרו רק "חולי הנפש" כקטיגוריה ביולוגית המבחינה בן "אדם" ובין "לא אדם" כישות משפטית. הפמיניסטיות אשר בצדק התרעמו על ההטייה הזכרית במערכת המשפט, והצביעו על ההתאמה בין ההגנות הפליליות ובין המבנה הפסיכוסוציאלי של גברים – במקום פתרון רדיקלי יותר – תבעו את חלקן בהגנות הנפשיות ובכך חיזקו את המנגנון הביורוקרטי המסוכן של הפסיכיאטריה המשפטית הכופה. עתה יוכלו פסיכיאטרים פקידים לקבוע מי רשאי לרצוח ומי ראוי לכליאה וכרסום זכויות גם מבלי שביצע כל עבירה למעט התנהגות חברתית "בלתי רצויה". תופעה זו, שבה תנועות חברתיות חשובות נופלות בפח זה ראויה לדיון מעמיק. כך, תנועות המגינות על ילדים, נפגעי אלימות ואונס, חיזקו את סמכות המדינה לשלול זכויות מנאשמים. סמכות זו, כדרכה של מערכת ביורוקרטית מופעלת בדרך כלל נגד הקורבנות והחלשים, ולא נגד הגורמים המתעללים והמשעבדים. כניראה שבדרכן של הנשים לשחרור מוחלט הן צריכות לעבור את מסלול הטעויות הפוליטיות שבצעו הגברים.