מבצע עירק מתקרב לסיומו, סכנות ותקוות

 

העיתונות מדווחת על תלייתו הצפויה בקרוב של סדאם חוסיין, לאחר משפט-ראווה עגום למדי שנערך לו בעירק, תחת שרביט ההפקה של ממשל בוש. מעטים הם היודעים כי התוכניות להגיע לרגע זה שורטטו ויצאו לדרך כבר לפני למעלה מרבע מאה. ביני לביני אני מכנה את המלחמה השקטה והארוכה הזו, "מבצע עירק", אבל בהחלט יש מקום לפתוח כאן תחרות -זוטא על השם שינתן למבצע.

 

אפשר לייחס את התוכניות כבר לתקופה שלפני בחירתו של רייגן, ואפשר במועד אחר, העניין פתוח למחקר ולהצעות של הסטוריונים ויודעי דבר. משאבים רבים במדינה גויסו בשקט למבצע הזה, ועל מנת שההשתלשלויות יתרחשו באופן טבעי לכאורה, נעשו רוב הפעילויות של המבצע בחשאי, ותחת סעיפי תקציב אחרים, כיסוי של מיזמים תמימים לכאורה והרבה בחישות פוליטיות בארץ ובחו"ל. הרבה כסף התגלגל במיזם הזה.  

 

באמריקה, וברחבי העולם כולו, מתקיים איזה שהוא תת דיון ציבורי, בשאלה המוכרת לעייפה, מי כשכש במי במלחמה הזו, האם הזנב (ישראל) כשכש בכלב (אמריקה) או ההיפך. אך אין ספק כי מדובר במהלך מתואם ומשולב, לפחות בין חלק מסויים בממשל האמריקאי ובין חלקים בממסד הישראלי. כיום אני סבורה שהיוזמה, בכל זאת, בושלה בארצות הברית, והיהודים (כולל ישראל) אך מילאו את תפקידם הנצחי והמסורתי של חומת הבידוד שבין ההמונים לבין הצמרת, על מנת שבסוף אפשר יהיה להפנות את זעם הקהל לעבר היהודים, ולגונן בכך במעט על האוליגרכיה. גם אם ישראל סברה שהיא המכשכשת את הכלב, אין זה שונה למעשה מסוג הפנטזיות שהיהודים לקו בהן לאורך מאות שנים, כאשר נקלעו לאותו תפקיד.

 

דוקא אהוד אולמרט, שאף אחד לא ציפה ממנו לשאר רוח מיוחד, חרג במובן זה מקודמיו היהירים, והודה בפה מלא, לשם שינוי, שהוא מקבל תכתיבים מוושינגטון, ולכן אינו "רשאי" לפרוץ ביוזמות שלום, ומכאן גם שבודאי אינו רשאי להתנגד ליוזמות מלחמה המגיעות משם. שאפו לאולמרט על גילוי הדעת והכנות, אשר כמובן זיכו אותו במטח ביצים מהעיתונות, כמקובל בתרגיל "הריגת המבשר" המהווה אבן מסד בתקשורת הישראלית.

הרי אולמרט לא המציא את כללי המשחק, אבל הוא אחד הראשונים  שעומד ומיבב בפומבי את האמת, במקום לשווק את האבו עאלי הרגיל של ראשי ממשלת ישראל, כאילו הם הם המנצחים במלאכה. אך אולמרט לא סיים את ההסבר, כמו למשל לפרט מדוע ואיך מתרחש אותו ציווי מוושינגטון, ומה למעשה קושר את ידיו.

לכל קומבינה יש סוף

סיום המבצע כמצופה, בריסוק עירק, ותלייתו הפומבית והסמלית של המנהיג, מביאה עמה תקווה וסכנות. התקווה היא שהציבור החכים מן המהלך הזה, וישכיל לדרוש יתר שקיפות בעתיד. הסכנות, שבתקופת הסיום, כאשר גורסים את הניירות, ומחסלים את המיזמים, ייפגעו הרבה אנשים. כמו כן, מעניין  איך ייראה תהליך הפקת הלקחים, אם בכלל, בישראל מן המבצע, התועלות מול המחירים העצומים שהוא גבה. יש בכך כדי לחרוץ את הכיוון שבו תתפתח ישראל בעתיד, גם בהקשר הרחב של יהדות העולם, והפוליטיקה הבינלאומית.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: