מדחי אל דחי

  החשבונות שלי על כל ההדחות בסגנון יעלון
  – סיפור בדיוני לחלוטין

א. נכון, התקנאתי גם אני בכל אלה שההדחה שלהם הופכת לעניין של "סדרי שלטון ומשפט" בישראל. אם זה עורכת ספרותית ואם זה רמטכ"ל או מורה בתיכון. החלטתי, למען עצמי כמובן, לערוך רשימה לא מחייבת ולא שלמה של כל ההדחות, מה הדחות, הוצאות להורג בגיליוטינה, שעברתי בימי המקצועיים.
 
ב. ההדחה הראשונה שזכורה לי היתה מן התיכון בעיר רחובות,  בהחלט מעשה שרירותי ומכוער של מנהל מופרע ונקמני (עד כדי כך רשע היה, שלפני כמה שנים הקדיש לו דן שילון כמה פסקאות בכתבה ב"העיר" על זכרונותיו מבית הספר). את אלמנט העלבון, הפחד וההפתעה איזנה תחושה של חירות שלא התמשכה זמן רב, כאשר הורי שלחו אותי לעבוד בתור "עונש חינוכי", כמקובל באותם ימים, ובמקום להתעמת עם המנהל המפחיד. העבודה אליה שובצתי על ידי לשכת התעסוקה לנוער היתה להזליף חומרים רדיו-אקטיביים, כמובן ללא כל הגנה, בפקולטה לחקלאות ברחובות של האוניברסיטה העברית, בשכר המינימום לנוער. משהו כמו שקל לשעה.

 

ג. הדחה זו בישרה את 

קורות חיים curriculum vitae

שורת ההדחות הבאות בחיי. מן הצבא "שוחררתי" לאחר שלושה חודשים אינטנסיביים, על פרופיל 21 שאחר כך תוקן, ביוזמת הורי, לפרופיל גבוה. גם כאן, לא היתה שום סיבה טובה למעשה הזה, החלטה של ועדה שכללה כמדומני קב"ן שנראה בעצמו כמו מי שזקוק דחוף לטיפול.
 
ד. לאחר מכן, הדחה כואבת למדי מעיתון "הארץ", אליו נכנסתי לעבוד כסטודנטית למשפטים, וממנו הועפתי כמו שנפטרים מחרק טורדני, חרף העובדה שעבדתי שם ארבע שנים, משום שהמנהל היה מאוכזב ממני, מבחינה רומנטית. בזמנו לא היו עדיין מילים לתאר את המעשה כאפלייה מינית, אז זה קרה. פשוט כך. המנהל עלה מחיל אל חיל, אך קללת ההדחה רדפה גם אותו, ולאחרונה מצא עצמו בצד הפחות נעים של ההדחה.
 
ה. ואז הדחה תמוהה ולא נעימה מן הקרן החדשה לישראל, וכל ארגוניה, אחרי שנים של השקעה עצומה בבניית תשתיות משפטיות עבורה, ללא תמורה הולמת. והסיבה ? הסיבה היא סוד מדינה, אבל אפשר לגלות טפח, שהקרן החדשה לישראל העדיפה לערוף ראש תמים על פני חשיפה פנים אל פנים של השחיתות ושיתוף הפעולה עם הממשלה בעניינים שהיא לא מפרסמת בברושורים שלה או באינטרנט. ככה אפשר לשמור על הפסדה של "זכויות אדם" ולעסוק מן הצד (החשוך) בהפרתם כדי לשמור על זרימת המזומנים הנדיבה מעשירי ארצות הברית. את פרי עמלי ניכסו מייד הנשמות הטובות, בבחינת הרצחת וגם ירשת.
 
ו. ההדחה הבאה היתה כבר דרמטית ממש. אחרי ארבע שנים של עבודה קשה בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, בתנאים מחפירים מבחינה תקציבית, נעשה "פוטש" מאחורי הגב והפרוייקט היפה שבניתי הועבר במחי יד למקורב. את הגרדום סיפק השופט טל הידוע שהעביר תקציבים ממשרד המשפטים (האפוטרופוס) לעמותות הימין של אשתו וכמה חברים וגיסים, יצא עם נזיפה ממבקר המדינה, והמשיך בדרכו. אז כבר אמרו לי אנשים "עשי משהו, זו שחיתות לשמה, לכי לבית הדין לעבודה, איך את מסכימה"…ואני, מתוך הרגל של שנים, חישבתי כבר כמה חודשי בטלה נעימה אוכל לקנות בפיצויים ובדמי האבטלה והלכתי לי הביתה.  אלא שהפעם לפחות יצאתי עם שלל של ממש. עריכת דין, החלטתי, אני מותירה לבעלי הקיבה הגסה והעור העבה, אני הולכת לחפש את מי שהייתי לפני כל זה. יש לציין שהאוניברסיטה העברית כיכבה פעמיים וזה כבר היה יותר מידי.
 
ז. בשנת 2001 הודחתי לבסוף גם מכתיבת ביקורות ספרים במדור המתוקשר (במותו, יותר מאשר בחייו) של "מעריב". במשך 4 שנים כתבתי בקביעות פחות או יותר במדור "של תלמה", תחת טור שנקרא, איך לא, אלטרנטיבה. יום אחד קצת אחרי לידה, גם זה נגמר, בלי הרבה הסברים.  
 
 שבעת הדחות, בדרך כלל אחרי שהשקעתי הרבה מעבר למה ששלמו לי בכסף או קרדיט, פרשתי בכלל מעולם ה"קריירה", והאמת שמאד נהניתי מזה, למעט העובדה שהתרוששתי. סוף סוף הגשמתי את עצמי, השלמתי שעות קריאה של כל מה שבאמת חשוב, כתיבה, והרפתקאות רוחניות ואחרות.
 
ח. לצערי, גם מעיסוק נעים זה הודחתי, ושוב גם כאן מעורבים סודות גדולים ועמוקים שעוד יסופר בהם. ההדחה האחרונה היתה ממש פנטסטית, כאשר הקונסול הישראלי בטורונטו הודיע לי חגיגית בטלפון שהודחתי ממדינת ישראל. "האזרחות נלקחה לך" הודיע לי בקולו הביורוקרטי ועיניו הרכות מפלבלות. "ויתרת על ההגנה של מדינת ישראל, ואנחנו לא חייבים לך כלום". נו טוב, לא הייתי כל כך נחרדת מזה, לולא ההכרה שהדחה זו, לראשונה, אינה כרוכה בדמי אבטלה או פיצויים. סתם חזירות. לאחר ניסיון גם להדיח אותי מבין החיים, חזרתי לבסוף לישראל, לטפל מן השורש בקללה הזו של ההדחות.
 
 ט. המכשפה איתה התייעצתי בטארוט וברוחות, אמרה חד וחלק שזה לא נבון מצידי לחזור למדינה ההיא (לא אמרתי לה מאיפה אני באה), שכן "המקום שאליו את חוזרת לקח לך את הכל ולא נתן לך כלום. נלחמת בשבילם, עבדת בשבילם, עזרת לאנשים, והם רוצים להחזיק אותך כמו עבד, או לקחת לך עוד דברים. את חוזרת לגיהנום." אמרה, וצדקה.

 

 
י. כאשר נחתתי בישראל, הוזמנתי לארוחת ראש השנה במושב כלשהו

אזרחות ישראלית

במרכז הארץ. המארח, נמרץ ובחור מצויין כמובן, הטוען לבעלות במפעל שוקולד בעל שם רב משמעות "שוקוסם"  – עשה ככל יכולתו להתחבב עלי והזמין אותי לנסיעת נופש בסיני, בחג סוכות. משהו בעיניו היה אפל ונוצץ. סירבתי בעדינות. ואכן, בימים שהייתי אמורה לנפוש איתו בטאבה, התרחש פיגוע הדמים. כאשר שמעתי על כך, חייכתי, הנה קיבלתי את הודעת ההדחה מן החיים, באדיבות מדינת ישראל, אבל הפעם החלטתי לא לבוא לטקס.

 

 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: