בין הרבנים

ממבט אחר – הגיור והתגובות
 
בין שני רבנים (במדור דעות ותגובות בויינט היום), יש גם מקום לקול של אשה חילונית – על רבנים, דיינים, שופטים שמתווכחים על עקרונות, בעוד החיים – לפרטיהם הקטנים, לא נשמעים לצו כזה או אחר.
 
התחלתי לקרוא השבוע את קובץ המאמרים של חנה ארנדט, הנקרא "עבר ועתיד", ודן במצב שמאפיין את העידן שבו אנו חיים. המודרנה הביאה קץ למסורת, או שזו נקטעה מכוח עצמה, ושינתה את היחסים שבין העבר לעתיד. במקום רצף, ישנו כיום מאבק המושך לכיוונים מנוגדים. העתיד והעבר כמו מתקוטטים ושניהם מושכים וחובטים ב"אני" שאינו יודע למי להישמע. נידמה שמה שלא יעשה, יכה אותו הצד השני. התיאור ששאלה מקפקא – של אותו ברנש ביש גדא הנופל בין שני הכוחות האימתניים – הלם עד מאד את המרחב של שאלת ה"גיור" בישראל. 
 
קטיעת המסורת אינה רק מה שהיא, אלא שינוי מוחלט ביחס אל העבר, וכמובן גם אל העתיד. איננו בני בית יותר בעבר, גם הוא מחוז גלות, ותחליף או עוגן ממנו לבחון את העתיד, עדיין אין. מוזר היה לקרוא טקסט די ישן, למעשה, ולגלות שהוא עדיין אקטואלי כאילו נכתב אתמול. הוא אפילו מחודד יותר היום, כאשר נוספו עוד כמה עשורים שממחישים כמה מן ההשערות המבוססות על תחושה נכונה של קריאת המצב. משפט אחד נחקק במיוחד בזכרוני, כאשר קראתי את המבוא, והפך רלוונטי במיוחד לאחר החלטת הבג"צ מהיום. אומרת ארנדט שכמה מן המסורות שכבר מתו לחלוטין, חושפות במעין מנגנון מושהה את האלמנטים המסוכנים והתוקפניים שלהם, כיד היוצאת מן הקבר.
 
נידמה שהזירת המאבק בתחום הגיורים עונה על התיאור של קפקא, זירת מאבק שבה מושכים העתיד והעבר לכיוונים מנוגדים וחובטים באני הניצב ביניהם ואינו יודע מה לעשות. גם העיקשות התוקפנית של הממסד הרבני מזכירה מכת זנב של כריש שכבר הוצא מין המים בדרכו אל החונט והמפחלץ. בג"צ, לעומת זאת, פועל מתוך מצב דינאמי ולא יציב, שלא מציע "בית חדש" ממנו ניתן לשאוב את העתיד. ובין הכוחות העצומים הללו, נמצא הציבור המבולבל, כלמר אלה שאינם נטועים בעבר אך גם פיסות החזון של בג"צ או של ה"רפורמים" לא מציעות להם חוף מבטחים. אני ביניהם, כמובן וממקום זה אני כותבת את הקול האחר, הפחות בוטח, והמנוכר משהו מלהט הרגשות סביב הנושא. עבורנו, המונח "גיור" מעיקרו, וגם אולי חלקים שלמים מחוק השבות ומבנה הזהות הלאומי, הם מקור לניכור מסויים, ותהייה. ממה נפשך, אם אתה חילוני, כל מעשה הגיור שייך לספירה מסורתית שאבד עליה הכלח, בין אם זהו אקט לפי "ההלכה" או לפי איזו גרסה ממותנת וקצת נוכרית בניחוחות שלה, של אותו עניין. בנוסף לכך, ולפחות עבורי, העיסוק ביוחסין – בין אם על ידי רבנים או על ידי משרדי פנים והגירה ציוניים – אינו יוצר הזדהות מוכנית. ביורוקרטיה, לכל היותר.
 
אינני מתממת, בתוך עמי אני יושבת, ומשמעות הפסיקה והגלים שהיא שולחת לעבר סוגיות אחרות לא נעלמו מעיני.  גם אם אני נוטה לתמוך בכל ליבראליזציה, כחילונית שהיא גם אשה. אך הרי מוכרת לי כבר המכשלה – הפמיניסטית אפילו – של נפילה בחיקו של הפרוייקט הלאומי, כתחליף לא מוצלח, לפרוייקט הדתי. אם רציתי להשליך את הסמכות הרבנית, מצאתי עצמי נשואה למדינה. ולפעמים, נאלצתי לשוב ולהימלט לשעה לחיק כוהני הדת, בדיוק משום שנשיכת המדינה אינה פחותה בעוצמתה, אולי גרועה יותר. גם העובדה שה"רפורמים" שואבים את עיקר כוחם מהממון של יהודי ארצות הברית, אינה מעוררת בי אמון כלשהו. שכן, יש בזה יותר משמץ של שתדלנות כוחנית מן הסוג הישן, שהתלבשה בשלמה משפטאית ואפילו ממלכתית.

לו היה בית המשפט משדד את המונח "גיור" משורשו, היה אולי מקום לשמוח. אך לשם כך היה עליו לבצע ניתוח רדיקלי, הרבה מעבר למה שהוא יכול. הרבה מעבר למה שמאפשרת הזירה הנוכחית שבין העבר לבין העתיד – כאשר פריצת הדרך, האלכסון היוצא מן הכוחות הדוחפים לכיוונים הפוכים, לא הגיעה ואף לא ניראית לעין. 
 

Dorothy: oh, Aunti M. – there is no place like home

בית לאומי, נוף הנשקף ממרפסת במאדים.

 

 

 

 

 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: