פתיתי שלג נמסים…

פתיתים….

 
–         עיון בעיתוני החוץ של החודש האחרון גילה שראש ממשלת קנדה, פול מרטין, הצליח לתמרן יפה בין הלחצים של הבית הלבן, ולסרב באדיבות לבקשת ארצות הברית שקנדה תצטרף לפרוייקט טילים שמטרתו כביכול להגן על שמי היבשת מפני תקיפה. ביקור הנשיא בוש, שאמור היה לסמל הפשרה של היחסים החורקים בין שתי המדינות השכנות, היה מלווה בהפגנות נגד בוש ובתקשורת ביקורתית ומזלזלת. ארצות הברית הסירה לאחרונה את החרם על יבוא הבקר (כתוצאה מגילוי "הפרה המשוגעת" ) שהקנדים פירשו בשיחות סלון כלחץ אמריקאי הקשור לתוכנית הטילים, כמו עוד קונספירציות, הסארס, פגעי מזג האויר ומה לא בעצם. כל זה הוביל אותי רק להשוואה די עגומה עם ישראל שהציבור בה אינו יוצר הבחנה כלשהי בין אינטרסים אמריקאיים ובין טובתו שלו. הזמנה כזו בארץ היתה מתפרשת כהישג גדול, שעליו היו עוטים הגנרלים שלנו וכל המתפרנסים מדבריהם, אלוהים חיי
 
נזכרתי בזה כאשר קראתי את הרשימה שליואב קרני היום על נזקיה של תופעת חוסר הגבולות שמאפיינת את היחסים בין ישראל לבין ארצות הברית, ובעיקר עם היהודים שעובדים בממשל האמריקאי. 
 
חוסר גבולות 2
 
נושא שמתקשר לזה הוא טקס שעבר בשקט יחסי בבית הנשיא, לשיקום התדמית של קורבנות עסק הביש. לכאורה בשורה כמעט משמחת על שינוי בדפוסי התנהגות ישראליים שהתקבעו כבר בשנות החמישים. אבל קריאה ספקנית של העיתוי מובילה למסקנה צינית נוספת, שאולי גם הפעם ניצלו את האודים השרופים האלה לשלוח אחד מאותם מסרים מעוקמים במסגרת היחסים נטולי הגבולות בין ישראל לארצות הברית.
 
חוסר גבולות 3
 

there's no place like home, Aunti M  (נוף על המאדים)

הצצה נוספת לראשיתם של יחסי חוסר הגבולות הללו הזדמנה מן הראיון בידיעות אחרונות עם חיים ישראלי לרגל הוצאת ספרו – המסתיר יותר מחושף – על שירותו הארוך והנצחי בלשכת שרי הבטחון, מאז ימי בן גוריון. כמה הברקות חושפות הלך רוח חסר גבולות, כמו הניתוח של רצח קנדי ביחס ליוזמת ההקמה של הכור בדימונה.  תמונות נוספות עולות מתיאור הברדק בזמן האירועים החשובים ביותר שאירעו במדינה.

 

חוסר גבולות וזהות
 
כל זה מוביל לנושא חשוב יותר והוא הפוליטיקה של הזהות היהודית. באמת קשה לחיות בלי זהות ברורה, בפרט כאשר הלחץ מבחוץ ומבפנים הולך ורב. היהודי מהווה מקור לא אכזב להשלכות מצד הסביבה הלא יהודית, אך אין בזה כדי ליצור תחושת זהות ברורה מקום שהיא אינה נובעת מהגדרה עצמית. אחד הבסיסים הלא בריאים להזדהות של היהודים עם האימפריה האמריקאית במאה השנים האחרונות הוא הצרה המשותפת של היעדר זהות וטשטושה ביחס ל"עולם" שנמצא מעבר לגבולות העצמי, בין הפרטי ובין הלאומי. מצוקת הזהות נפתרת באופן זמני ב"כיבוש" אמיתי או סמלי של "אחר" כלשהו המעניק שובע זמני לרעב. התרבות האמריקאית "בולעת" זהויות מוצקות, אך אינה באה לידי סיפוק, ומכאן תרבות האימפריה שהשתרשה בה לאחרונה. דפוס דומה, ולא מוצלח, של פתרון שאלות זהות מסתמן בפוליטיקה הישראלית המגדירה את עצמה תמיד כנגד "אחר" שאת אחרותו באים לכבוש, כדי למלא את הצורך שאינו בא על סיפוקו מבפנים.  בפוסט קודם, שעורר קצת עוינות עלי, ניסיתי לפרשן גם את הסקנדל בניו זילנד ואוסטרליה על רקע של בעיות זהות לאומית, שמוצאות פתרונות רגעיים המייצרים עוד בעיות ותוקפנות.
 
גבולות ושואה

 
אחד הצידוקים שמגייסים בארץ לצורך הגנה מפני נטילת אחריות היא השואה. אך גם בתחום זה מתגלה חוסר גבולות, פנימי, בפוליטיקה של הזכרון, ניכוס, ושימוש בניצולי השואה לצרכי הכלל מבלי להפגין כבוד אליהם כבני אדם. ביקורת מרומזת מן הצד המזרחי של המפה הישראלית מעלה את חוסר הגבולות של ישראל כלפי השואה והאחראים לה. בתור דוגמא ליצירת גבולות לזכרון וזהות, מובא היחס של יהודי המזרח לגירוש ספרד והאינקויזיציה. חכמי העדה הזו הועידו חרמות ונידויים וכללי התנהגות הנדמים קצת ארכאיים היום בנוקשותם, אך יש בהם אולי חכמה הנובעת מהכרות עם נפש האדם כפרט וכקהילה. גבולות הם דבר חשוב, ופריצתם היא חזון בריא שאפשר ליישם אותו רק מתוך נפרדות, כבוד הדדי, ותחושת בטחון הנובעת מלקיחת סיכון ולא מטשטוש ורצון לבלוע ולהיבלע.
 
גבולות הארץ, חומות, מחסומים והתנתקות

יש זמן


 
כל זה מוביל כמובן לעיסה הדביקה של גבולות מדינת ישראל עם הפלשתינאים.  האמת, שאין צורך להכביר מילים. האונס הקבוצתי המתרחש בתוך המדינה ונתלה באיום החיצוני משקף את הדפוס של חוסר הגבולות. מכירת הערכים הסיטונית שהתרחשה השבוע כדי לקדם את ההתנתקות היא דוגמא אחת בלבד. ארץ ישראל ואדמתה אינן יודעות לשקר, והדברים מסורים אצלינו מדורות. החומה הפתטית שלא תסתיים, המחסומים , הבליעה של שטחים והקאתם הספזמטית, הזיות החוקן הטרנספריסטי לשחרור מצוקת העצירות מן הבליעה הרעבתנית, גניבת הקרקעות, הבנייה החפוזה, הטמנת הלקסטיבים במעמקי האדמה (טילים ופצצות וגאזים רעילים) כל אלה מעוררים אי נוחות, ריחות ותחושה של סכנה.
 
 לסיום, הערה על "גיור" ומחסומים אחרים…

בג"צ הגיורים חשף אחד ממבני העומק הבעייתיים ביותר בשאלת הזהות וחוסר הגבולות. גיור, בצד הדתי שלו, הוא מעין "מחסום כניסה", גבול, שבין האני והאחר, הקולקטיבי. כאשר זהות הוגדרה במונחים דתיים בעיקר, היה הליך הגיור שער ממוסד ומוסדר לתוך הקהילה, שמצוי היה באחריות ראשי הקהילה, הרבנים. ההליך הותאם להגדרת הזהות ככל שניתן, חייב לימוד המסורת הקהילתית, הוכחת נאמנות, מבחנים שונים, ואז התקבלות מלאה לכלל.

מדינת ישראל לא השכילה, וגם לא עושה מאמץ יש לציין, לקיים דיון ציבורי סביר בשאלת הזהות הלאומית. חוק השבות אינו פותר בעיות אלא יוצר אותן, והיחס המורכב בינו ובין הליך הגיור לא מוסיף בהירות ומרחב סביר לבירור זה. ההכרעה שהתקבלה לא פרצה דרך בנושא הזה, אלא בטאה את מאזן הכוחות הזמני בין פלגים שונים בתוך העם היהודי המבקשים לכפות את הגדרות הזהות החלקיות שלהן, על הכלל באמצעים שונים. הקהילה האמריקאית – שעל חוסר הגבולות בינה ובין ישראל והממשל האמריקאי נכתב לעיל – יכולה לרשום לזכותה נצחון טקטי וסמלי, בכך שהכניסה עכשיו את ערכיה לתוך מערך השיקולים בכניסה ל"מחסום" הרשמי לקהילה היהודית.

להערכתי, לא יהיה בהישג זה משום תרומה לשיח הזהות הבוער בישראל אלא עוד טלאי, על הערימה הגדולה ותופחת של כיבויי שריפות, שמהווים תחליף להכרעה.

 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: