מות ערפאת

 

תורם דם לנפגעי 9.11

 

 

אני מסתערת על האתר החדש שלי, כמו אישה אחרי אמבטיה, הלוקחת איתה למיטה מוצעת בסדינים חדשים ונקיים, ספר אהוב ותפוח עץ מגרה. יפו, מקום חדש עבורי הנחשף לאט ומגלה אוצרות בלומים מתחת למעטה הלכלוך והרעש. אני רוצה לשתף את כל העולם בתגלית שלי, היי יפו זה המקום הכי טוב בעולם, איך לא סיפרו לי…ומצד שני, רוצה לשמור את הסוד לעצמי, כדי שלא יקלקלו את הפנינה הזו. ובנוסף, לא נעים לי לדווח מיפו כאחת הקולוניאליסטיות, "מתנחלת שמאלנית" במקום שאינו שלי, בעליל. אני מתלבטת על ה"קו" שאבחר, אולי אחמוק מכל הפוליטיקה ואתמקד בנוף, אתרים, שכיות חמדה…חומוסיות, למה להעיר דובים…ואז מגיע היום שעלי להתחיל, לרשום את הבלוג הראשון, ורוצה הגורל, זה היום בו מוכרז מותו של עראפת. ביום כזה קשה לחמוק מן הפוליטיקה, אפילו מטלה קטנה כמו טלפון להזמין תור אצל סמיה הקוסמטיקאית מעלה שורה של דילמות, האם נאה ביום כזה לצלצל בכלל ? האם עלי להוריד פרופיל…הרי החנויות פתוחות, ומצד שני…

בצהריים אני לוקחת את בני הקטן ואת הכלב החדש שלנו "להוציא אנרגיה" כדי שיתנו לי קצת שקט בבית. טיול רגלי קצר לנמל, ומשם לחוף הים, זה שליד שפך הביוב הנורא, האוסף סביבו להקה אימתנית של חולדות. הנמל די ריק, ורוח קרירה של תחילת חורף מתחילה לנשב. הסיבוב הרגיל שלנו כולל את המסעדה עם הפוחלצים, תקרה מלאה בכרישים וצלופחים מבריקים וחושפי שיניים. בני אוהב לפחד בצורה מבוקרת ומשם אנחנו פונים אל הצד השני של הנמל, דרך הרציפים, הצופים ומה שהיה פעם מסעדת הדגים של שבתאי.  בחוף הים שאליו אנחנו יורדים כדי להריץ את הכלב, מתרחצים ארבעה חרדים לבנבנים, הממהרים לצחקק כאשר אני באה, ולובשים באיטיות את כל השכבות, עד למעיל השחור, והכומתה, ומאבדים את המראה הילדותי לטובת ה"מדים" המוזרים שלהם. הכלב משתולל, ותוקף איזה עולה חדש מרוסיה שעושה את הטעות הפטלית ובורח ממנו, וכך נאלץ לסיים את המילוט עד לגובה מותניו במיים, עם הבגדים והתיק, שולח לעברי קללות עסיסיות ברוסית.

 

נמל יפו, שנות השלושים

 

בדרך חזרה אנחנו עוברים את יפו העתיקה, גן הפיסגה המשמש מקום מפגש יומי לכלבי הסביבה ובעליהם, ומשם להשקיית הכלב אצל השוער של אנדרומדה, המקבל עליו את תפקידו כתחנת רענון לכלבי הסביבה. עוברים ליד "יאפה" ששמה אמנם מרמז לאיזו אותנטיות ערבית, אך בלי משים שולח קריצה והזמנה ל"יאפים" צפוניים היכולים להרשות לעצמם לשלם עבור המזון המתוחכם. גלידה ויקטורי, העצירה המסורתית ליד האקווריום הרזה שצמוד לקיר, וגביע שמחירו האמיר השבוע לששה שקלים, של גלידת שוקולד עבור בני. קיוסק הסיגריות והעיתונים הוא היחיד שבעגמימותו מסגיר את ייחודו של היום, והודעות טריות שהודבקו על הקירות, בערבית, עם תמונתו של הראיס, גם הן מזכירות את חשיבות היום. מעבר לכך, יום רגיל ביפו, חוזרים הביתה, שטיפת החול ב"תוש", סלט פירות טרי, והשתרעות מול הטלויזיה. בשיחת טלפון עם חברה אני משתפת אותה בתחושה הזו של מועקה שקשה למקם אותה. אני מגלה שאכן ניראה לי שהמוסד הרעיל את ערפאת, היא אומרת שבזמן האחרון המוטיב של הרעלות מכוונות חוזר אצלי ומציעה לגשת לאיזה פסיכולוג טוב, אני אומרת שהילדים מלמדים אותנו שכל הגזענות והפירושים החברתיים שאנחנו מלבישים זה על זה הם פיקציה, והיא עונה בתבונה שלא כדאי להמציא את הגלגל, זה מצב סבוך, ולא להתעלם ממנו לטובת איזו אשליה רומנטית של שליחת שלום, אני מסכימה שגם "הם" לא חפים מגזענות ודעות קדומות, והיא מציינת שכל העולם זה פשיסטים כך או אחרת. בחוץ מתחילה תנועת המכוניות של יום שישי, יתכן שיש פחות רעש היום, ואולי לא.  

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: