האוניברסיטה


 
ליבה של ליטה הלם במהירות כאשר נדחפה פנימה אל המסדרונות הארוכים של הקולוסיאום. שומרי ראש בקסדות נחושת כבדות מנו את הנכנסים והיפנו אותם למושבים הריקים שהלכו והתמלאו. ליטה נדחקה פנימה, מחזיקה בידו הקטנה של בנה, שלא יישמט וייסחף עם הקהל הרחב. זו הפעם הראשונה שלה, ההתייצבות האזרחית בקולוסיאום של האוניברסיטה הגדולה ברומא. בשעה ארבע בדיוק, נסגרים השערים והקיסר נכנס לבדוק את הסחורה החדשה, עובר וממשש, מספק את עצמו, ומסיים את הכינוס בדיוק שעה וחצי לאחר שהתחיל. אף שכינוס כזה אמור להמשך שעתיים, לפי חוק הממלכה, הרי בפועל הוא אורך שעה וחצי.
 
הכינוס הוא פעילות חובה לכל אזרח ותושב העיר לאחרונה. תורה של ליטה הגיע כאשר נערך המפקד בשכונתה. כאם חד הורית, נאלצה לבוא בלווית בנה, אך לדאוג שלא יפריע לפעילות המלכותית. בדרך כלל, בהזמנה הראשונה, התכבד הקיסר ב"בשר הטרי" ועבורה כל זה אמור להתרחש היום. כך היה חוק הממלכה מזה שנים, והעונש על התחמקות היה מוות. כאשר הסתיימה המולת הכניסה, מצאה עצמה ליטה ביציע עליון ומרוחק מן הפודיום, ליד מעקה ברזל, גובל בקיר האולם. דחוקה לפינה זו, כמעט ולא הבחינו בה, למעט השומרים שהיו מפוזרים לאורכו ולרוחבו של האולם. הילד השתולל קצת, והשומר בקסדת הברזל ניגש אליה ואיים שהוא צריך לשתוק בזמן שהקיסר מספק את צרכיו. הוא העיר ברשעות שליטה תתכבד היום בתשומת ליבו של הקיסר כמו כל יתר פיסות ה"סלאמי". למרות שהתגוררה ברומא כל חייה, לא הצליחה ליטה

 

cheese

להבין כיצד יתכן שכל זה מתרחש. איצטדיון שלם עמוס להתפקע באזרחים, גברים ונשים, יושב ומרעיד – והקיסר עובר ובחפץ ליבו מבצע מעשה סדום בקורבן התורן. והנה, כמו כולם, גם תורה הגיע, והיא לא מצליחה להשתחרר מתחושת האימה הנוראה, כאילו היא עומדת לפני הוצאה להורג. כה נורא הדבר בעיניה, עד שהיא מסרבת להסתכל במתרחש באולם. מקווה שאם לא תִרְאה גם לא תֵרָאה, כבת יענה קטנה. 
 
עכשיו אמור הקיסר להגיע אליה, והנה מעשה נס, הגיעה השעה חמש וחצי, ובבת אחת, נפסק השיעור. אנחת רווחה נפלטה ממנה, והשומר שב וציין שאצלנו, ברומא, שיעור תמיד מסתיים אחרי שעה וחצי בדיוק, למרות שכתוב שעתיים. זו מסורת עתיקה של האוניברסיטה של רומא, ואפילו הקיסר מכפיף עצמו לכללים שהתגבשו במאות שנים של תרבות נעלה.ליטה מודה לאלוהים על המסורת הזו, ורצה החוצה ביחד עם הקהל העצום שנפלט לרחוב הגדול. בליבה גומלת החלטה לברוח ויהי מה, העיקר לא לשוב לאותו מקום נורא, ובעיקר – לא להיות טרף לתועבה הזו. היא רצה במהירות – הילד תלוי ברישול על ראשה ומתנודד – בדרך העפר המאובקת עד ככר העיר המרכזית. ושם, מעשה נס, השני ביום זה – היא רואה מכוניות, מכוניות של ממש. אחוזת השתאות היא ניגשת לדוכן עיתונים הממוקם במרכז הככר, ותוך נשיפות אויר מאומצות מן הריצה והפחד, פונה למוכר הצעיר :"אבל זה רומא העתיקה, איך יתכן שיש פה מכוניות ? מה קורה כאן ? האם זה עכשיו ?". המוכר מחייך כמי שכבר שמע את המשפט הזה יותר מכפי שניתן לשער, ומשיב ביעילות :"כן זו רומא, אבל זה גם עכשיו. יש מכוניות, אבל את צריכה כסף של עכשיו, ואני בטוח שאין לך….". ליטה אמדה את המצב והבינה שאמנם היא עכשיו, אבל אין בידה האמצעים להשתמש בהווה. בכל זאת, מעודדת מעט מן המידע החדש החליטה לרוץ ברגל עד לעיבורה של העיר, שם היתה ממוקמת לפי זכרונה תחנת הרכבת המהירה שיוצאת אל הכפר.
 
 
* *  
= "הלו, הלו, מי זה ?" הרימה ליטה את שפופרת הטלפון בחדר ההמתנה במרפאה הכפרית. היא הרגישה אשמה קצת, כמו גנבת, כיון שהשיבה לשיחה שאינה מיועדת לה, רק משום שהמשרד עמד ריק בשממונו.
– "ליאה ? ליאה ? ברחת משם ? שמענו שברחת. כל הכבוד. אצלינו, היהודים, לא עושים דברים כאלה. זה אסור לפי הדת שלנו. אנחנו המחתרת היהודית ברומא, אנחנו יודעים מה קורה. " קול של גבר צעיר, בעל מבטא אמריקאי עלה מן השפופרת. לא היה סיפק בידיה של ליטה לתמוה כיצד ידע מי היא, והיכן נמצאת, כיון שלפניה ניצבה משימה חשובה יותר, להגיע לחוף מבטחים.
 – "כן, ברחתי, זה נורא. איפה אתם ? איך תוכלו לעזור לי ?" שאלה בשקיקה ובציפיה.
– "אוי ליאה, הלואי שיכולנו. אנחנו מאושפזים בבית חולים פסיכיאטרי בגלל מה שאמרנו, וגם משום שאין לנו כוח כבר לעשות דבר." קולו הלך ונחלש כאשר סיפר לה משהו מבולבל, עד שלבסוף נמוג….חרף מאמציה להשאיר אותו על הקו.  נידמה לה שהיא שומעת בסוף המשפט צחקוק של מישהו שכבר השלים עם חוסר האונים, אולי סימם עצמו בחומר נעים וחמד לה לצון. אולי לא, ובכל אופן, עזרה ממשית לא תצא לה ממנו. היא הניחה למחשבה מסויימת לחלוף במוחה, מבלי להתעכב עליה. משהו על יהודים וכללי התנהגות מתקדמים יותר, אך חוסר היכולת לממש, גברים שמדברים אליה מרחוק, ובורחים.

המרפאה היתה ריקה מאדם, והיא שבה לשוטט באזור הלא מוכר, מחפשת קורת גג לה ולבנה הקטן שכבר התעייף מן המסע. במשך הימים הבאים הובילה אותה הדרך לבתים כפריים של זרים. אלה שמחו לתת לה מחסה ללילה או שניים, עד שהמשיכה במסע הרחק מרומא, כמה שניתן.

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: