ביטחון עצמי; אימהות; אחים; פסיכופטים

תאמין בעצמך, והכל יצליח לך

 

דורון רוזנבלום כותב היום מסה קצרה ומחודדת מאד על פגעי "הבטחון העצמי" הצברי. אין טעם לתקצר את דבריו כדאי פשוט לקרוא, כיון שהוא מתאר את זה בצורה מושלמת. השבוע חשבתי על כך בעצמי, ואף שוחחתי על כך עם מכרה, מנסה בפעם המי יודע כמה, ולשוא, להסביר לה מדוע אינני חשה לעולם שייכת למדינה הזו ולחברה שלה.

דיברנו על הנשיא קצב, ומשם לבעיה שלה כבעלת עסק שנאלצת "לתפוס" מידי פעם אנשים ה"סוחבים" סחורה, בין אם זה לקוחות (ואפילו לקוחות שהם גם ידידים או מכרים) וגם עובדים. דנו בתכונה הזו להכחיש את החטא, בין אם זה קצב וניאופיו ובין אם זה הקלפטומן השכונתי שנאלץ להתעמת עם המציאות, כלומר, המצאותם של חפצים שאינם שלו, בתוך ארנקו או על גופו בדרך החוצה מבית העסק. כולם צורחים בחזרה, מכחישים אפילו מול צילום וידאו, ולבסוף, יוצא המאשים עם תחושה רעה, כאילו הוא ממש קטנוני. כך אנחנו יוצאים מול קצב, שהפך את הציבור למפליל "רודף וקטנוני", וכך כל גנב נאלח, מעמיד את הקורבן של הגניבה באור לא טוב, מרושע אפילו ולא מוסרי. לבסוף, יוצא הקורבן או האוכף של הנורמה/מוסר/צדק, כשהוא מגמגם ומתנצל בפני העבריין.

את המנהג הזה רואים בפריחתו כבר בין ילדי הגן, אני מתבוננת בבן שלי למשל, שהוא כמוני תמיד מתנצל ומנסה לפשר בין הניצים, כיצד הוא נמעך בין האסרטיבים הקטנים. הילדים המצליחים הם אלה, שבדיוק כמו קצב, עומדים ומצווחים ועושים סצינות, עד שכולם נאלצים לשבח אותם ממש על המכה שנתנו, או הסחיבה של הצעצוע. וההורה של הבריון המצווח, בדרך כלל תומך בו ללא סייג ומגבה אותו, כדי להעביר שדר ברור, שכך צריך, וכל גחמה שלו היא מוצדקת, וכל מחאה מצד הילדים האחרים היא ממש התנכלות מנובלת.

הבן שלי, איתרע מזלו שאת שנות החינוך הראשונות קיבל בחו"ל, וגם יש לו אמא (אני) שמנסה "לחנך"אותו, כלומר, מטומטמת כניראה, שעוד מנסה להסביר לו שלהרביץ, לקחת, לדחוף, זה לא ראוי. עכשיו, כאשר אני רואה את תוצאות הפערים בין הערכים שאני מקנה ובין דרישות ההשרדות, אני מנסה לשנות מהר את המסר, אבל הוא כבר "מקולקל", מתנהג כמו תייר קנדי או דני, בתוך ים של אסרטיבים רצחניים. דרך החוויה שלו אני גם רואה את עצמי, מרוטת נוצות מן הניסיון העקר לשרוד כאן בכלל. האמת, לקח לי כל הזמן הזה, ארבעה עשורים, להבין שהצווחות האסרטיביות – כמו בסיפור של ידידתי בעלת העסק – מכסות על קלפטומניה, וזה הכל.

הסיבה שהתכונה הזו מתרבה כל כך מהר, ועולה ומתגברת כמו ביוב היא היתרון המהפכני שלה. מאחר שאנחנו בנויים להניח שאדם "אשם" יתנהג ככזה (מבוייש ומבקש רחמים), הרי אם אדם מצווח ומאשים, עושה "סצינה" ונשכב על הרצפה ובועט לכל עבר, הרי מבחינה ב י ו ל ו ג י ת אנחנו מתוכנתים לפרש אותו כמי שסבל עוול ומוחה על כך. לוקח זמן מה להתעשת ולהבין שזו הצגה, ויש כבר מקרים, וזה נקרא סוציופטים (או פסיכופטים) שהמצווח כבר באמת מאמין שעושים לו עוול אם מפריעים לו לרצוח ולגנוב כאוות נפשו. בקיצור, היום אנחנו עומדים כבר בפני עובדה חברתית מוגמרת, של תרבות פסיכופטית, כאשר המצפון הוא סרח עודף אטביסטי, פוגעני ומיותר.

נכון, כולם מקטרים על כך שנמאס מהאלימות בתורים בארץ, ומשבחים כמה נעים לחיות בחו"ל בלי הצורך לשמור כל הזמן על המקום התור, על הרכוש, על הארנק, על התחת…אבל בסך הכל כניראה שבינתיים כל אחד עדיין סבור שהוא יוכל להרוויח מכך, כי הוא "יותר" מתוחכם. היתרון החברתי של חינוך נורמטיבי, היוצא מהנחה של "אמנה חברתית" לפיה כולם מתחשבים בכולם, עדיין לא ניראה מושך מספיק כדי לשנות את המנהגים הטורפניים.

במשפחה שלי החינוך הפסיכופטי איפיין את ההתייחסות ההורית לאלימות ולבריונות. בין האחיות, מי שהיתה אלימה יותר ודורסנית קיבלה את ברכת ההורים, בבחינת "אלוהים אוהב את מי שעוזר לעצמו" או "אם הוא נדפק סימן שמגיע לו", ממש לפי מסורת הקפיטליזם החזירי והאתיקה המלווה אותו. התוצאה היתה אמנם שהאחות הפסיכופטית לחלוטין מתוך כולם, "ניצחה", אבל יחד עם זה, הלכה המשפחה לטמיון באופן כללי, כיון שמערכות המבוססות על "כל דאלים גבר" מכלות את עצמן ובמהירות.

זהו אמנם דיון אינטרנטי הומוריסטי למחצה, אך הוא מוביל גם לשאלות פילוסופיות מעמיקות מאד. ואמנם, חברה מפורדת, תחרותית, המבוססת על "יחסי ציבור" יותר מאשר על תוכן, עשויה לרכוש יתרונות עצומים על פני חברה שמגבילה את ההתנהגות הזו לטובת קשרים ו"דבק חברתי". אך השאלה צריכה לעמוד לטווח הארוך היותר, ושם אנחנו מגלים שההשרדות המופלאה של החברה האנושית, או אם ניקח אפילו אותנו את היהודים כמודל להשרדות, התאפשרה דוקא בדיוק הודות למנגנון ההפוך, כלומר הודות ליכולת לייצר שיתופי פעולה המגבילים את היצר התוקפני והתחרותי בין פרטים. בני האדם כזן, יצרו מערכות שיתופיות אשר איפשרו ינקות וילדות ארוכה במיוחד אצל הצאצא האנושי, שנים שבהן הוא מוגן על ידי המשפחה והקהילה, וכך התאפשרה רמת התפתחות מוחית גבוהה בהרבה מזנים אחרים.

היהודים, אם ניקח לדוגמא את המוכר לנו, פתחו מודל חברתי המגביל מאד את הפסיכופטיות הפרטנית. כך מערכת החינוך היהודית נודעה בקשיחותה לילדים והטלת מגבלות, וחובות כלפי הזולת, כמו גם כפייה קפדנית מאד של "אתיקה" הנמצאת בהיפוך ליצר התחרותי.  הכאת ילדים כאמצעי חינוך יוצרת אמנם "דיכוי" של מנגנון האגואיזם הטבעי,  גורמת לעכבות פסיכולוגיות וחוסר בטחון, אך כניראה שבטווחים ארוכים ובהתבוננות על צרכי ההשרדות של הקהילה כולה, יש בזה יתרונות הישרדותיים. אמנם במקרים רבים ההגבלה שנוצרת על ההתפתחות הטבעית היא מעיקה ומעכבת, אך יתכן שהיא גם מונעת את הפס ההמוני של מפלצות שאנחנו רואים עכשיו נגד עינינו. בדרך המיצוע, החינוך "הקהילתי" מועיל להשרדות של הקבוצה, ואילו פסיכופטיות מפיקה מצד אחד קצוות נעלים מאד וזוהרים מצד אחד של הספקטרום, ומצד שני מפלצות הרסניות שלא כתובות בתורה.

החיים הם מסע באוקיינוס סוער, וכולנו משולים לצוות בסירה המנסה לצלוח את הגלים. ישנה אשליה לפעמים שאם תדחוף את כולם מהסירה תישאר עם יותר סיכויי השרדות, אך פתאום מתברר שהסירה כולה טובעת בהעדר אנשי צוות להפעילה. לסיום, ובחזרה לסיפור האישי, אין תימה שהאחות המנצחת אצלנו בתוכנית "הישרדות ריאליטי" הפרטית-משפחתית, סיימה לבסוף בתור אזרחית אמריקאית, לאחר שהותירה אדמה חרוכה מכל משפחתה, בדרך שלה אל האושר וההגשמה האישית. בעיני אין זה אלא סימן מנין מגיעה הפסיכופטיות האידיאולוגית הזו, ולאן היא הולכת. אימפריות תמיד הולידו את המיטב שבהישגים, הפירמידות העצומות, אך הן גם הולידו את הזוועות הגדולות ביותר, ובכך גזרו על עצמן לבסוף קריסה מפוארת.

אך כפי שההבנה שלי, גם במקרה הפרטי הגיעה במאוחר מידי מכפי שאפשר יהיה לעשות משהו כדי לבלום את העריצים, כך גם לגבי ישראל, נראה שהתרבות כבר נכבשה ולא ניתן להציל ממנה שריד למען הדורות הבאים. האתוס היהודי ישרוד בודאי, ביחד עם היהדות המסורתית, אך לגבי הייחור הישראלי, הסיכויים הולכים ופוחתים.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורה לב-רון  On 18/11/2006 at 11:57

    האם יהיו הכלל? זה כמו פרדוקס השקרן: הוא יכול לשכנע בשקרים רק כל עוד השאר דוברי אמת. כך גם כאן: אפשר להדחף בתור רק כל עוד יש די אנשים היוצרים תור. הבשורה הטובה היא גם הבשורה הרעה: לא כולם יהיו כך, כי זה לא משתלם להם, אבל תמיד יהיו כך בכמות (הגדולה מאוד) שבה אפשר להשתמש בדחפנות. אנחנו, המקיימים את התור, מקיימים את התנאים לפרזיטים האלימים.

  • מספר 666  On 18/11/2006 at 11:58

    מובנים .
    אבל האם את לא חושבת שיש בכך משום סתירה מהותית לטענות קודמות שלך ?
    לאורך השנים אנחנו קוראים בבלוג שלך נאומים בזכות האינדבידואל באשר הוא וכנגד החברה הישראלית שבה הכל שייכים לקבוצות שאי אפשר לצאת מהן גם אם מנסים.
    ועכשיו את נואמת כנגד החברה הישראלית על שהיא מורכת מאינדיבידואלים עויינים זה לזה ובזכות הקבוצתיות והחבורות .
    אני מבין ששני המצבים מתועבים בעינייך אבל .
    אשמח לשמוע ממך הסבר כיצד האחד לא סותר את השני

  • איריס  On 18/11/2006 at 12:20

    אם אתה מבין אז למה לשאול, ואם אתה שואל אז בשביל מה להגיד שאתה כבר מבין מראש ?

  • מספר 666  On 18/11/2006 at 12:29

    שהמצבים האלו מתועבים בעינייך .
    אבל עדיין לא הבנתי את הסתירה, בכביכול לפחות , בין שתי העמדות
    וכמובן לא יעלה על הדעת שאת פשוט שינית את דעתך וחזרת בך במשך השנים מבלי לספר לנו .
    אז מה הההסבר האמיתי לסתירה כביכול איריס?

  • מנשה  On 18/11/2006 at 12:36

    טענות שאת מעלה כאן אני זוכר שהתרוצצו במוחי עוד כילד – הדיסוננס החריף בין החינוך מהבית לקשב, סבלנות וכו' לבין התנאים בשטח. כאילו החינוך פשוט לא מתאים למקום הזה.

    אבל בעצם בכל חברה שלא תלכי אליה תראי שיש אנשים מכל סוג. יש את הסובלניים ודוברי האמת (שלשם הטענה אכלול אותם בקבוצה אחת) ויש את ה"פרזיטים" והאלימים. ויותר מזאת, לטעמי חברה זקוקה לכל קשת הפרוטוטיפים ההתנהגותיים על-מנת להמשיך ולהתקיים. מין דרוויניזם בשקל אם תרצי.

    פשוט נדמה שבארץ האיזון הזה הופר.

  • מספר 666  On 18/11/2006 at 12:49

    זאת תופעה כלל מערבית וככל הנראה כלל עולמית ולפי הנתונים שראיתי נכון לעכשיו ישראל סובלת מזה הרבה פחות ממדינות כמו איטליה וגרמניה .
    עם נקבל זאת כסימן וכהוכחה לדברייך כי אז עלינו להניח שגם מדינות מערב מתוקנות מעין אלו סובלות מהברבריות והבהמיות הישראלית .
    דהיינו לא ברור מה בכלל הקשר בין הסימפטום והתוצאה כדברייך

  • איריס  On 18/11/2006 at 14:57

    http://biz.yahoo.com/ap/061116/show_me_the_money.html?.v=4&printer=1

    Seeing Money Can Change Behavior
    Thursday November 16, 8:59 pm ET

    The underlying idea is that at some point early on in human evolution everyone probably needed someone else to help them achieve their goals," whether building a home or catching food. Eventually systems of exchange came along, and then money, which could be exchanged for things, allowing people to pursue their own aims without the aid of others. So, over time, people with money didn't need other people so much.
    וכולי

  • איריס  On 18/11/2006 at 15:16

    תגובות

    אורה, כן, בוא נהיה אופטימים הא ?
    מנשה, מקבלת בהכנעה את הגזירה שמדובר בהגיג טיפשעשרה במקצת, אבל אנחנו חוזרים לאותן שאלות כל החיים במעגלים. האיזון הופר. בהחלט.
    אלי, "שכני היקר והחביב (באמת), אני מעריכה את הלטיפות הקצת מתנשאות שלך, אבל אם אינני טועה כבר הבעת אותן בעבר, והן לא לגמרי רלוונטיות לדיוננו". אני מצטערת אם נגעתי בנקודה כאובה, בענין הילודה, או הבהמיות, אבל אולי החמצת בנהמת לבך את נושא הפוסט. דיברתי על התנהגות פסיכופטית, והיא יכולה לדור בכפיפה עם ציפוי של תרבותיות, כלומר, השכלה ושכלולים, וכמובן יכולה לבוא גם בעדר, או כת, זה אפילו הארגון המועדף על הפסיכופטיות הזו.
    יש מקום בהחלט לפוסט על בהמיות, אולי, אלי, בקרוב.

  • 555  On 18/11/2006 at 15:36

    איטי במקצת.
    מאותגר דיונית.
    מעוכב התפתחותית.
    תבחר לבד. את האתר שלך כבר מזמן לא קוראים, די להיטפל לכותבים מעניינים.

  • איריס  On 18/11/2006 at 17:11

    נא לעבור לסלון עם הדיונים והשיחות שלא קשורים לבלוג. יונית תודה אבל אני יכולה לנכש את התגובות בעצמי. נו באמת, אני ממש מרגישה כמו חיים רמון עם עימותי הוידאו האקספרימנטלים. עם כל הכבוד,ויש לי באמת כבוד, קחו את הפרוייקט ותזיזו למקום אחר.
    אולי לאמריקה ?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: