עם חברים כאלה….

חיפשתי את המלוכה ומצאתי אתונות (כלומר, במהלך העריכה "ברח" הטקסט.) אפשר להתנחם

בסרטון המשעשע…

 

 

כנופיית שלטון החוק לא מפסיקה להפתיע ….

עדכון אחרון – 11:34 22/10/06
הסניגורית הציבורית: במקום לכלוא עברייני מין, יש לחנך הנערות והנשים
מאת יובל יועז
במקום זאת קוראת עו"ד רובינשטיין "לחנך את הנערות והנשים"; הסניגוריה: מפורסמים סובלים מקשיחות יתר

 

מאת irity, בתאריך 22/10/2006 בשעה 10:46, בקטגוריות קטיגוריה. 7 תגובות
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • בועז כהן  ביום 22/10/2006 בשעה 11:17
    קישור לתגובה | להגיב

    פרשה מזוויעה שהתפרסמה השנה, על שופט שהתבטא במשפט של אב שביצע מעשים מגונים בבנו, שבעצם הילד אהב את זה…

    לא זוכר מי היה השופט, אבל נראה לי שהוא עצמו – מן הסתם – בועל ילדים ונערים.

    אחרת, לא ברור לי מאיזה מקום אפל ומעוות ומטורף משפט כזה יכול להגיח אל העולם.

    ובענין הפרשות המתרבות והולכות לאחרונה, אני שוב חוזר ומדגיש את הצורך – את ההכרח, ממש – לעשות את ההפרדה הנדרשת בין "הטרדה מינית שאינה מעשה מגונה" לבין "מעשה מגונה בכפיה".

    בקיצור, לא לשכוח את הקו המפריד בין מלים ומבטים לבין מעשים.

    אני חושב שזה אסון לטשטש את הקו הזה.

    שני הדברים (מלים ומעשים) מעיקים ומציקים, אבל אסור לשכוח שבכל זאת יש הבדל ביניהם.

  • איריס  ביום 22/10/2006 בשעה 11:39
    קישור לתגובה | להגיב

    בינתים ניסיתי להכניס סרטון והלך הטקסט, אולי אשחזר אחרי כן. אפשר להתייחס לזה כאל פוסט פתוח, ולהחליף דעות.
    כן, השופט אמינוף, נידמה לי. חשוד מאד שהתבטאויות מסויימות מלמדות על צפונות הלב ולא רק תיאוריה.
    אני חייבת לך עוד מפוסט קודם, על "אשת קצב". כן, לדעתי מותר לדבר על הלב הסגור של נשים, לא רק גברים, כיון שלא הכל פוליטיקה וסטטיסטיקה. המצב של דיכוי נשים מוביל גם לתופעות של ציניות מצד המעמד המדוכא, כלומר נשים, ושרדנות שרואה בגברים אמצעי ולא מטרה. זה לא סותר בעיני את הטיעון שיש הגמוניה דכאנית של גברים, וזו אחת מפגיעותיה הרעות. זה עלה בדעתי כאשר שוחחתי עם מכר שהתגרש לא מזמן, והיה בוגד באשתו במאסות בצבא (איש קבע) אבל עד היום הוא מרגיש קורבן, וטוען שאשתו לא אהבה אותו באמת, וזו הסיבה. בהתחלה חשבתי שאני מרביצה לו, אבל אחרי הבנתי שזו תחושתו, ויתכן שגברים אחרים גם הם מגיבים כך, במקום ליבב בפינת החדר "את לא אוהבת אותי בכלל" כמו שהיתה עושה אולי אשה במצב דומה. המצחיק בסיפור הזה הוא שאחרי הגירושין האשה התחתנה עם החבר הראשון שלה מהתיכון, שלמעשה מאז לא התחתן כאילו "חיכה לה" וזה שלושים שנה ! כך שהיה אפילו איזה אישוש מן המציאות לפרנויה של הידיד שלי הנואף הסדרתי. גם הוא השתדך טוב, ומצא אהבה בערוב ימיו.

    ענבל רובינשטיין לדעתי פשוט מדבררת איזה "החלטה מלמעלה" וזה חמור יותר מאשר לו באמת החזיקה בדעות האלה. איכשהו תמיד מוצאים את האשה שתיתן גושפנקא לשוביניזם במערכות שלטון כוחניות ומפלות. כניראה שזה כדאי להן ולעזאזל העקרונות והסולידריות.

    זו מחזק אצלי את התחושה לגבי הגילות קצב למיניהן ושאר המדבררות של מטרידים. לא שאני לא מבינה אותן, צריך לשרוד וזה קשה מאד בימינו, וככל שיש יותר שוביניזם ככה יש יותר לחץ ליישר איתו קו ולא ליפול לשוליים. אבל בכל זאת, היא אפילו לא אשתו של קצב, ויכולה היתה לסרב. ממש תואמת פוטין

  • איריס  ביום 22/10/2006 בשעה 11:52
    קישור לתגובה | להגיב

    בועז העלת פה נקודה משפטית, ואני מציעה לקרוא את הפוסטים של אורית קמיר שהיא המומחית הגדולה בתחום. אני לא מסכימה שיש להקל ראש עם הטרדה מינית, ומכל מקום, כפי שכותבת אורית קמיר, החוק למניעת הטרדה מינית חל ביחסי עבודה, וצריך להבין שזה חשוב וחיוני כדי להבטיח לנשים מקום עבודה בטוח בפרט בימים של קפיטליזם חזירי כאשר החלשים יותר נדחקים החוצה ממעגל העבודה. מעשה מגונה בכפיה הוא עבירה שהיתה תמיד, ואני לא מבינה את ההסטריה של הגברים על זה. תיכף יגידו שאונס זה המצאה פמיניסטית. ממתי גבר יכול לדחוף לשון לאישה כנגד רצונה ? נכון שלולא היה זה רמון יש לשער שהתלונה היתה עוברת את הטיפול הרגיל של רשויות המדינה, כלומר כלום בריבוע,. אבל באוירה שלטונית כמו שלנו, נבחרי ציבור צריכים להיות נקיים כשלג ולא להוות מושא לקנאה של אוילים כמו פוטין או של בעלי הרמון.
    בתחום יחסי העבודה לדעתי לא עושים מספיק, ובטח לא מגזימים. כל הנשים חוות דיכוי על יסוד תוקפנות מינית בהקשר של עבודה או קריירה. למה ? מדוע זה נסבל בכלל ? מר קצב, עם כל הכבוד שאין לי אליו, לא חייב לקיים יחסי מין דוקא עם כפיפות שלו. ואם הוא ממש חייב, אז שיחכה עד שיפרשו מן העבודה, או שלא יקבל לעבודה את אלה שהוא חושק בהן, ואז לא היה רעש כזה גדול. בכלל מבחינה ציבורית וכלכלית, מדוע אני ואתה צריכים לממן בכספי משלם המיסים את התופעה הזו. מדוע אפילו את הפסקת הצהריים הניאופית שלו אני צריכה לממן במשכן ציבורי. שילך למלון כמו כולם ועל חשבונו וחשבון החברות שלו ובזמנו הפרטי. זה לא פוריטניות אלא יחס נכון למקום עבודה ובודאי מקום כזה.
    האם זה "יחסי מין על חשבון משלם המיסים " ? ומה המעמד המשפטי של ההוצאה הזו ?

    עם זאת, יש לי חשש מסויים ש"כנופיית שלטון החוק" לא בוחלת גם בשליחת "אצבע" כלומר מפתה שתפליל מישהו שמאיים עליהם. אני יודעת שזה נורא מה שאני אומרת, ואין לי ביסוס ברמה של הוכחה מוצקה (פה ושם הוכחות נסיבתיות) אבל זו התחושה, והיא בפני עצמה קשה מאד. זה נובע גם מפרשת בארנס על כל גילגוליה – עד ההתאבדות של סגן ראש הסנגוריה – ומפרשות פחות מפורסמות. הרי גם פרשת ברנס ראשיתה באונס ואף רצח של בחורה, ככל הניראה בידי אדם שקיבל מעין חסינות על כך. וכולי וכולי. לשקר אין רגליים, וכניראה שכאשר מתחילים עם מנהגים קלוקלים ועיוותי דין, זה רק הולך ומחמיר.

  • בן אסתר  ביום 23/10/2006 בשעה 14:08
    קישור לתגובה | להגיב

    התוקפנות המינית היא אבן יסוד בתרבות האדם
    היא הפרס של שליט כחייל היא הצלחה אבולוציונית
    כמעט כל אשה שאני מכיר הוטרדה מינית פעמים רבות
    ורבות מאוד הותקפו. זו היא תרבות האדם
    אלימות אונס ורצח
    הצדקנות היא לא בנסיונות להגן על קצב ורמון
    אלא בהסתרת העובדה שזו היא תרבותנו
    לנתח ילד בן יומו ולשלוח ידיים לאמו
    בברכה

  • איל מקורי  ביום 23/10/2006 בשעה 16:01
    קישור לתגובה | להגיב

    מזכירים ברגע הראשון את החמישייה הקאמרית?

  • איריס  ביום 23/10/2006 בשעה 18:12
    קישור לתגובה | להגיב

    בן אסתר, יפה אמרת אך צריך לזכור ש"כולם" זה "אף אחד". תרבות האונס היא עניין ישראלי. הייתי בעוד מקומות בעולם, לא דומה.

  • איריס  ביום 23/10/2006 בשעה 18:15
    קישור לתגובה | להגיב

    לפחות לדעתי.

כתוב תגובה לבועז כהן לבטל