למה אני נורא לא נחמדה

 

 

בעקבות הערה חשובה של דוד שליט מ"רשימות", ולאחר שאבי לן בחן את "כתב האישום" נגדו (בעוון אחר לחלוטין), החלטתי לכתוב, ותוך כדי כך ללמוד בעצמי, למה אני מאד לא סימפטית.

 

דבר ראשון שעלה במוחי הוא קטע שקראתי מז'אן ז'אנה על ילדותו ואיך הפך לפושע, למרות שהספרות שכתב מלמדת שהנטיה המרכזית אצלו היא נאלצת ואמנותית דוקא. הוא תיאר בכשרון רב (שלי אין, לצערי) את האופן שבו הטביעו בו הוריו את הדימוי של "גנב". עוד שהיה ילד, זכה לשלל כינויים שליליים, בעיקר פליליים, כאילו הוא רע מאד, ובעל נטיה עבריינית. לבסוף, הוא מסביר, הבין שאין מנוס ואין לו "אג'נסי" בכלל לקבוע מהו. זה כבר נקבע על ידי המראה שהציבה לו המציאות, הוא גנב. ומשגמר דעתו שזה המצב, הלך ועשה מה שעשה, ועמד בציפיות.

 

התעללות בילדות אינה תירוץ. הנה, בימים אלה ממש מתברר שחבר הקונגרס פולי, שנתפס מבצע עבירות מין נגד קטינים, מתוודה שהוא בעצמו נפל קורבן לתקיפה מינית בילדות ועוד על ידי כומר או איש כנסיה. בתחילה היו שביטלו את דבריו כניסיון לצאת בזול מן הסיבוך, אך בהדרגה מתברר שיש אפילו כתובת ושם של החשוד, לפי דבריו של פולי. אין זה משנה, ואחריותו היא מלאה כמובן, אך כדאי לשים לב לשאלה עד כמה אנחנו אדונים לגורלנו, כאשר דברים מתרחשים בילדות. נשים שנפלו קורבן להתעללות מכל סוג, לרבות אונס בילדות, נוטות להפנות את התוקפנות כלפי עצמן והופכות לקורבן. גברים נוטים להזדהות עם התוקפן וכולי. הדברים ידועים ולעוסים.

 

להיות "לא נחמד" זה משהו קצת הרסני, ומצד שני, זה עדיף מאשר להיות נחמד כאשר את מרגישה מאד כועסת. אלה שבבי מחשבות שעוברות במוחי ללא ארגון שטתי. כלומר, אין פה טיעון. יש בהחלט התרסה על כך שאנשים שכבר יודעים דבר או שניים, עדיין מתרשמים משטויות, כלומר, מסמול טוק. יאללה גשו לעניין עצמו ולא לשאלה אם אני חביבה או לא. נקסט

 

קראתי הרבה על ניצולי שואה. איך הם שורדים ומה מחזיק חלק מעל המים ואת האחרים מטביע לנצח. הילדות שלי (וחלק ניכר מן הבגרות) בהחלט עונה על הקריטריונים של "שואה", אם כי ארוכה יותר, ובעברית ולא בגרמנית. למדתי ממטפלים שעסקו בזה שהשורדים הפונקציונאלים יותר הם אלה שנחשבים בעינינו קצת "בלתי נסבלים" כלומר נודניקים שכל הזמן מספרים מה שקרה להם ומקטרים, וגורמים לכולם מבוכות כאשר באמצע ארוחת ערב הם מספרים איך החבר הכי טוב שלהם הוכה למוות לידם בבלוק בגלל שהזיז את הרגל במסדר, כולל התיאורים המדוייקים של הבשר הנקרע והחרחורים. אז נכון שהאורחים עומדים להקיא את האוכל, ונכון שאולי הם לא ישמחו להיענות לעוד הזמנה, אבל הניצול עצמו מרגיש יותר טוב, והשאר על הזין.

 

אני בכוונה משתמשת בהמחשה של ניצול שואה, לא בתור פרובוקציה גראפית זולה, ולא בתור רחמים עצמיים. ההשוואה רלוונטית לא רק מפני עוצמת הסבל והאכזריות של המבצעים, אלא משום שכמו כל שואה ראויה לשמה, היא מתרחשת בשיתוף פעולה, קונצרט ממש, של כל הסביבה, כולל אלה שאחרי כן אומרים "מה ? לא ידענו מה קורה מעבר לגדר. חשבנו שזה מנגל". זה בשונה מאד מפשעים שנעשים בחדרי חדרים או ללא שיתוף פעולה, כמו רוצח מזדמן ההולך ברחוב ומוריד לום על האדם הראשון שמזדמן לידו.

 

ניצול השואה מפתח "כעס צף" לא רק על המבצעים, אלא על כל העולם, אשתו וצאצאיהם לדורות, בצדק רב במידה מסויימת. ככה אני מרגישה בדרך כלל לגבי "החברה הישראלית" אם יש כזו ישות בכלל. מבחינתי מדובר בחברה פושעת שלא רק מעלימה עין, אלא מעודדת פושעים ועבריינים חמורים, והיא רצופה בשחיתות מובנית עד כדי כך שהרפלקס הכי עמוק של ישראלי כאשר הוא מריח דם, זה לא להתכופף לעזור, לא לצלצל למד"א, וגם לא לעבור שם כאילו הוא לא רואה, אלא להוריד בעיטה נוספת ואם אין אף אחד בסביבה גם להוציא את הארנק של הקורבן ולהסתלק. עד כדי כך.

 

מאחר שיותר מפעם אחת אני זו ששכבתי על הדרך, במצב הזה, כמובן שהחוויה היא אישית ומכלילה. יש להניח שלולא כן, הייתי חייכנית ומסבירה פנים לכל. כי זה האופי שלי בעצם.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון  On 18/10/2006 at 14:02

    והבלוג שלך מהמעניינים ביותר. המעניינים ביותר.

  • דוד שליט  On 18/10/2006 at 14:37

    ההערה הראשונית שלי וכל פיתוחיה בהמשך, לא חרגו מהענייניות. אני לא אומר זאת בהגנתיות וגם לא בתוקפנות. ביקשתי רק להסב את תשומת לבך להקל על מי שקורא אותך, גם משום שאינך מאפשרת תגובות וגם משום הדחיסות והלהט וידיעת-הסוד שלך – ואני מקווה שזאת הפעם האחרונה שאני כותב את הסבריי אלה. אני ממש לא התכוונתי לכתוב לך הערה "חשובה" ולא כזאת שתנסה לרמוז משהו על אופייך ואישיותך. את מהכותבים/ות הטובים, המעניינים והייחודיים פה. הלאה. אני חושב שלכולנו היה איש את רעותו פנים אל פנים, נכשלנו, וכעת נסוגונו אל הרשת, ובמקום שנדבר כמו אז, בקצר, אולי אפילו בהפרעה הדדית, ונגיע לעמק שווה, או תובנה של דברים, חשנו מרומים, או פגועים או מה, וכעת כולנו יושבים ומרביצים מגילות, כל אחד מאיפה שכואב לו, ואם אין לנו תגובה מספקת, אנחנו תופסים איזה קורבן – אישיות פוליטית שסרחה – ומורידים עליו לום לעיני כל – אם לעשות פרפרזה על דימוי שלך – ומקבלים ימבה תגובות. יופי. ובעניין אותו ניצול מטאפורי שלך, זה שהוא פלט מה שפלט ליד שולחן האורחים, ועל הזין הוא מרגיש טוב ושכן יזמינו אותו בפעם הבאה או לא יזמינו אותו, אז ההתנהגות שלו תגרום לכך שלא יהיו לו אפשרויות להמשיך בהתנהגותו זו, כי מארחיו ילכו ויתמעטו, כלומר זו התנהגות שמביסה את עצמה. אלא אם כן, הוא יפתח בלוג

  • סופית  On 18/10/2006 at 14:44

    יופי איריס. אין לי שום כוונה להקטין ולו לרגע את הכאב שלך, אבל את יודעת מה- אין אדם שצולח את החיים האלו בלי סטוק מכובד של צלקות. לכולם יש סיבות לשבת בבית מתוסכלים, כועסים וכואבים [ויש כאלה שיגידו- "מסיבות מוצדקות או פחות"] אבל לפחות לפי הספר שלי, אני אני מעדיפה את המנטליות שלי אקטיביסטית, במקום לשבת ולהגג בבלוג על "למה אני לא נחמדה", ולייצר בהתאם את המעגל הזה של המרחק האנושי בינינו לבין עצמינו, זה שאת כל כך מתקוממת לגביו. לכי תתנדבי. לכי תדאגי לטלטל את האדם הבא שעובר ליד שלולית דם ויורד הצידה. קחי אחריות על לחייך למישהו שפונה אלייך ברחוב. כמה קטנוני- ככה עקרוני.

    אני עושה את הפעולות האלו כמירב יכולתי, ולא שזה מקהה את ההתעללות או את העלבון. אבל זה מכונן פרספקטיבה שונה, לדעת שאפשר גם אחרת. בהצלחה.

  • איריס  On 18/10/2006 at 14:55

    הבלוג זו ההתנדבות שלי עכשיו. מי אמר לך סופית שאני לא עושה את זה ? מאיפה הידיעה הברורה מה אני עושה.

    כן, אני ערה לזה שכולם במצוקה. אני לא שופטת אחרים במצב דומה. אני תמהה קצת שיש הבנה כל כך גדולה למדיניות הקולקטיבית שלנו, כ"ניצולי שואה" וההצדקה ללכת כבריון המרביץ ללא הבחנה, ועושה הכל, כי "זכותו כקורבן", אך אין הבנה דומה ברמת הפרט. כתבתי על כך וגם עבדתי בייצוג ניצולי שואה וניצולים אחרים של שואות אנושיות. אני לא מרגישה בחוב כלפי החברה, אלא להיפך.

    יש קושי עצום פה לקבל כאב, ואולי פשוט להתייחס למידע, בלי להעיר למי שנפגע שהבכי שלו מפריע לשכנים. לכן, "המדינה" צועקת בכל העולם והורגת, אבל אי אפשר בישראל להקשיב אפילו לניצול שואה אמיתי, בשר ודם, אחד. עצוב.

  • סופית  On 18/10/2006 at 15:09

    זה השם שלי, לאו דווקא הנכחת עמדה. אבל אם כבר הסבת את תשומת לבי לקונוטציות, למה להתמם.

    את צודקת במאה אחוז. אני לא יכולה לשאת השתקה ואני מקווה מאוד שזה לא מה שהשתמע מדבריי. שוב, אני מוכנה להכיל את הכאב שלך, והייתי שמחה אם היית מכילה את שלי. רק שאפעס מינורי, לא הייתי ששה לפרסם פוסט שמצדד בחוסר הנחמדות כאורח חיים [ואת בעצמך אמרת שאין חשיבות לאם זו התנהלות שהתגבשה באופן פסיבי או להיפך], בטח שלא אם זו המטרה שהוא אמור לשרת.
    אף אחד לא לקח כאן קרדיט על הלו"ז שלך, אבל זו תהיה נאיביות מוחלטת מצידך לספוק כפיים ולתמוה בקול גדול שאלו ההיקשים המתבקשים מהפוסט שלך. אין צידוקים ללא להיות נחמד לטעמי, נקודה. הפוסט הזה הוא בטח לא בזבוז זמן, אבל את יודעת גם שהכל יחסי. אצלי הוא עדיין מתויג כרגע כ"לא מוסרי". ניפגש בגיהנום הבא.

  • איריס  On 18/10/2006 at 15:30

    הסברתי, וכניראה נכשלתי בזה, שמחקרים מצביעים על כך במובהק שניצולי שואה שהיו לא נחמדים חיו לאורך זמן והצליחו להשתקם לעומת אלה שחייכו והפכו "ניורמטיבים".
    קחי את זה לאן שאת רוצה. הגיהנום כבר כאן. מה עושים איתו ? אולי נהרוג את הניצולים של שואות כי הם מפריעים ? יש גרסא כזו.
    אני מציעה לבחון היטב מה שכתבתי
    כדאי לשפוט "לא נחמד" בתור אחלה לעומת מחייך ואונס את עובדות לשכתו

  • שרון  On 18/10/2006 at 15:55

    יש לי הרגשה שאת חושבת שאת נורא חכמה, אבל להלן הדיאגנוזה לגבייך:
    את מאלה שרוקחות לכל דיכפין עצות לחיים אקטיביים, מעשיים ואופטימיים, אבל מי שמתפתה לשתות מהמרקחת מורעל ממנת יתר של מרירות.

    באופן אישי אני תמיד נזהרת מהמטיפים לעליצות ונחמדות. הם רק מעט פחות מסוכנים מהמנומסים בכל עת. אבל לזכותך ייאמר שאתה מה זה אקטיבית ומעורבת וכאילו נגד השתקה.

  • פוליאנה  On 18/10/2006 at 16:18

    זה שאת העונש הם כבר נושאים בתוכם. זה כל כך מייגע להיות לא נחמד, אני חוש בעד המטיפים לעליצות ונחמדות, במיוחד לבעלי ההומור שבינהם, יש לי כבר גועל מציניים מרירים ומתחכמים.

  • יעל ישראל  On 18/10/2006 at 16:22

    ולא רק לניצולי שואה, בכלל לגבי אנשים. ולחברה הישראלית בכלל. הפכנו לחברה שהיא "לא חם אתה ולא קר אתם" כנאמר בברית החדשה. נהייתי ציניים. לפעמים אני חושבת לעצמי איך הפכנו כאלה? איך שום דבר כבר לא מעניין אותנו? שום כאב לא נוגע לנו? אפילו צווחות כבר לא נוגעות. וצווחות, גם אם הן מרעישות ולא נעימות, נובעות תמיד מכאב.
    נתת דוגמה שעשויה להיראות כמו דמגוגיה אולי, לאחדים לפחות, של איש שנופל ברחוב ואיש לא עוזר לו. אז זהו, שאפילו דבר כזה באמת קורה, לי עצמי זה קרה, נפלה אישה, איש לא עזר, ניסיתי לעזור לה, ובשביל זה ביקשתי אחרים לעזור לי לעזור לה, ושום דבר, כולם מיהרו לדרכם. וזה כאמור, סתם דוגמה. זאת אומרת, כל מה שלא נעים, אנחנו שמים עליו פס גדול, עוברים מעל הגוויה וממשיכים הלאה.
    זה לא עניין של נחמדות כדרך חיים, כמו שכמה אנשים אמרו כאן, זה עניין של אכפתיות למ קורה לזולת. גם להכיל כעס. מה רע בזה? למה אי אפשר להקשיב ולראות אולי האדם שצועק, עושה זאת כי כואב לו? למה להתעלם או להקיא על בנאדם שאומר את מה שכואב לו בלב?

  • יעל  On 18/10/2006 at 16:41

    אני שמחה שפתחת לתגובות. רציתי בעבר לכתוב לך דברים על דברייך, והצטערתי שאי אפשר לעשות זאת.

  • סופית  On 18/10/2006 at 20:58

    יש לי הרגשה שאת חושבת שאת רואה 6:6, אבל הנה הדיאגנוזה לגבייך: אף אחד לא הזכיר שמחה המתרוננת בלבבות, או חס ושלום, "אופטימיות". גם בבישולים אני לא מצטיינת. הביקורת שלי הופנתה כלפי הבחירה של איריס "לתרץ" את חוסר הנחמדות שלה, והטיעונים נזכרים בתגובות קודמות. אף אחד לא הטיף לכונן כאן ממלכת טלאטאביז, אבל כנראה שזה כל מה שהחשיבה הפשטנית שלך יכולה לנפק: אבחנה רדודה בין "עליצים ומעשיים" לבין "מרירים ומורעלים". את הטלויזיה שלי אני מעדיפה ביותר משני גוונים, ואת הזמן שלי להשקיע ביצרנות במקום להתנגח עם אושיות וירטואליות שהרעל בוער להן בכריות האצבע. הלכתי להתנדב, ביי. ד"ש לגנדי.

  • איריס  On 18/10/2006 at 21:03

    שניים שלושה קוראים כמוך מספיקים כדי להרגיש שבכל זאת המאמץ שווה.
    שאי ברכה

  • איריס  On 18/10/2006 at 21:06

    שמחה שאת שמחה שאפשר להתבטא. הסברתי בקצרה את הסיבות לחסימת התגובות, ואם יישנו הבעיות אאלץ להסתגר שוב.
    זה לא כל כך שלא עוצרים כאשר בן אדם נופל ומת (גם אני עלולה להיתפס בזה)
    אלא כפי שציינתי זה מושך בדרך כלל אינרציה שלילית של קירבון משני. זה כבר חורג מן המצוי, כלומר האדישות.

    כאילו, "אילו לא עצרו כשאדם מת לידם…דיינו !" וכולי

  • הצועד בנעליו  On 18/10/2006 at 22:00

    אבל בכלל את לא נראית לי לא-סימפטית..

  • איריס  On 18/10/2006 at 23:28

    אני אוהבת שמסכימים איתי, ואני באמת קצת לא סימפטית לאורחים בבלוג.

  • טלי  On 18/10/2006 at 23:33

    מסכימה מאוד עם התגובה הראשונה, של שרון.
    ובעצם גם עם שאר התגובות של שרון…🙂

    סופית – תנוחי, אה?
    חראם על הבריאות.

    איריס, אני שמחה על כל פוסט חדש שלך. ובהזדמנות זו שפתחת לתגובות אני שמחה לכתוב את זה. העניין שאת מעלה פה הוא מרתק, כרגיל יש לי תחושה שאת עולה על הבעיות הכי אקוטיות במדינה הזאת. הנושא של תגובות לטראומה הוא מרתק. בין השאר מה שנדמה לי שלא נותנים עליו מספיק את הדעת דווקא כאן, במדינת הפוסט-טראומטיים פר-אקסלאנס, זו ההשפעה של הטראומה על האישיות במובן זה שמה שקרה בחוץ לא יכול שלא להחריב ולפורר במידה כזו או אחרת את הפנים, שנעשה במידה מסוימת שיקוף של האירוע הטראומטי שקרה כאילו "בחוץ". אף אחד מאיתנו (דור ראשון, שני, שלישי…) לא נשאר שלם ולא פגוע, וחלק מהבנה של מה זה להיות פגוע זה להבין שהג'יף חדר פנימה באופן שהוא לא ממש הפיך. אף אחד מאיתנו זה כולל גם את האחים התאומים שלנו מעבר לקו הירוק , כמובן, שמפתחים באדיבותנו את הדור ראשון-שני-שלישי משלהם.

  • זו ש  On 19/10/2006 at 05:32

    אני לא חושבת שאת לא נחמדה, אני חושבת שאת לא מתנחמדת. יחי ההבדל.

  • איריס  On 19/10/2006 at 06:30

    טלי, תודה על התגובה, מוזמנת לבוא תמיד. אני מנסה ללמוד ממך איך אפשר להגיד הכל אבל בצורה שלא מזמינה את הקיסוחים הרגילים. בסוף אני אלמד..
    🙂

  • איריס  On 19/10/2006 at 06:38

    וטראומה. חושבת שזה נושא מרכזי להבנת הרבה מצבים פה. דע עקא שגם הוא נחטף על ידי יצרני הטראומות. על זה בפעם אחרת…עוד לא בכו על מה שקרה, ועדיין לא בוכים אלא צועקים ומחנכים כל מי שבוכה שיעשה את זה בשקט. להערכתי החלק החסר בפאזל הוא בירור שיתוף הפעולה, אבל זה כניראה לא מתאים להלך הרוח הפוליטי.
    חנה ארנדט..כדאי מאד לקרוא, וגם סרט של דני סיטון "קאפו" ואת כל כתביו של רודולף ורבה.

  • איריס  On 19/10/2006 at 06:39

    ברוכה הבאה. אוהבת את הבלוג שלך.

  • גרי אפשטיין  On 19/10/2006 at 10:12

    מתגאה בחוסר נחמדות ואח"כ
    מתנחמת בתגובות המרככות את המכה
    לא מתנצלת על מי שאת, איבה וקוצים חדים
    ולנשים המלטפות בתגובותיהן כולך התנצלות אחת גדולה וחמימה
    ה"בלוג תירוץ" הזה נכתב
    מתוך כאב גב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: