דרוש טיפול שורש (2) או מדוע בעצם לא חד"ש ?

טיוטות ראשונות לפוסט – הצעה לניסוח

 

בפוסט קודם ניסיתי להסביר מדוע לדעתי המעשה האזרחי הנכון בימים אלה הוא לא להצביע בכלל במערכת הבחירות לכנסת. לנוכח השקפת עולמי, לא היה קשה לפסול את רוב המפלגות, ונותרה לבסוף השאלה היחידה מדוע לא חד"ש בעצם, ולמצער, שאלה נוספת -מדוע לא פתק לבן.

 

1. חד"ש

 

ההחלטות שלי, וההתרשמויות הכלולות כאן מבוססות על התנסות אישית, שאני מנסה להעביר למכלול של טענה עקרונית, עם שמירה עם חיוביות, כלומר, אפשרויות לתיקון ושינוי אשר יגרמו לי, ואולי לאחרים, לשנות את דעתם.

בעיה ראשונה שאפשר לציין בקשר לקמפיין של חד"ש והאופן בו היא מציגה את עצמה לציבור, היא הפגנה של חוסר רצון בגיוס קולות, מעין הזמנה מסוייגת, מתגוננת וחשדנית, כאילו מדובר במועדון סלקטיווי שלא כל אחד ראוי להיכנס בהיכלו. שיווק בדרך כלל מצביע על מדיניות עמוקה יותר או על בעיות עקרוניות. הייתי מתחילה בשאלה מדוע אדם שקולו "צף" אינו מרגיש מוזמן, ואין זו הבעיה של חד"ש בלבד אלא של הרבה מן הארגונים השמאליים, כולל אלה שקמו כדי למחות בדיוק על תחושה של "אליטיזם" בשמאל הרדיקלי. כולם קצת אמביוולנטיים אם הם באמת רוצים את כל ההמונים וכל האחריות, או שמא מספיק להם קצת קולות "איכותיים" כדי לשמר את העמדות שהם יכולים להבטיח לעצמם מן הממסד, בתור "הקול האחר".

ציינתי בפוסט הקודם את פרשת וענונו כנקודת ציון או דוגמא מסויימת לאי התפקוד של "השמאל העקבי" באירועים מרכזיים ששינו את פני המערכת הפוליטית והמשפטית בישראל, ותרמו במידה רבה לכינון יחסי הכוחות הקיימים היום. (אני מפנה להסברים על מקומה של ישראל במדיניות החוץ הרייגניסטית-בושיסטית המייצגת אינטרסים כלכליים גיאופוליטיים של תעשיות נשק ונפט ). הניסיון, בהבאת דוגמא זו, ואחרות, הוא להמחיש שמפלגה זו נמנעה באופן עקבי מלעסוק בפוליטיקה מפלגתית לפי המונח המקובל, ובמקום זה הפכה לקבוצה העוסקת ב"הוראה מתקנת", תנועות נוער ומעט משיחיזם אקדמאי. אם ניקח את וענונו כדוגמא אחת בלבד, ניראה שחד"ש למעשה נמנעה מלנקוט עמדה בפרשה זו עד היום הזה.  גרוע מכך, אם כבר נעשה משהו, הרי הוא עיוות האירוע, וגיוסו לקמפיין משיחי של ביטול הנשק הגרעיני בעולם, מסר תלוש מן המציאות המעקר את הפרשה מן העוקץ המרכזי שלה – שהוא ניצול לרעה של סמכויות בידי מערכת הביורוקרטיה שקמה והשמינה סביב הנשק הגרעיני. בפרשה זו, כמו רבות אחריה, נמנעה המפלגה באופן תמוה מהפעלת כוח פוליטי, אף שמעמדה החוץ קונסנצואלי ממש הזמין התערבות כזו, כלומר, חשיפת מעשים שמחופים בדרך שגרה בישראל, באמצעות קשריה עם מפלגות זרות וכולי. חד"ש נמנעה באופן עקבי מחשיפה אמיתית, בפרטים ובמעשים, של קשרים והקשרים ממשיים אשר קידמו בפועל את ההשתלטות על המשק הישראלי, והחברה הישראלית. היה עליה לחשוף מידע, שלא נמצא בידי הציבור אך הם נמנעו, ככל הניראה מאותם טעמים שגורמים בדרך כלל לפוליטיקאים לעשות עסקאות, כלומר, שימור הכוח.

במקום זה התמצבה המפלגה כועדת קישוט שאינה מאיימת כלל על המרכז השלטוני, והיא ממלאה פונקציה שניתן בהחלט למלאה במפלגות מרכז ממוסדות. גוז'נסקי עם כל הכבוד שיש לי אליה, ויש לי, נכנסה בהדרגה לתקן של מורה בחינוך המיוחד, מעין "דודה מויצ"ו או נשות הדסה" המקובלת על כוללללם, והראיה היא העובדה שהיום ככל הניראה תתפוס יחימוביץ, מן המרכז במרכז, את מקומה כ"נציב קבילות המסכנים" או מעין "אמא תרזה" לעניים. גם יעל דיין, בתחומים מסויימים, ישבה על התקן הזה במפלגתה המאד מרכזית, בעיקר בתחומים של מעמד האשה, תפקיד קלאסי של נשים בחברות שמרניות, ממש כמו אצל רייגן בחצר, כאשר "הבנות" מנהלות ארגונים ולעיתים אפילו "עומדות על שלהן" מול הבנים, בהגנה על מסכנים וגם בקידום מעמד האשה. תפקיד זה לא רק שאינו מאיים על המרכז ועל הכוח, אלא משלים אותו ורצוי בעיניו מכמה סיבות שאין צורך להיכנס אליהן עכשיו. (בעיקר הצורך במראית עין, אך גם כשסתום בטחון מפני התקוממות). העובדה שלא נבחרה אף אשה להנהגת המפלגה, מעוררת חשד שיש בזה יותר מאשר מקריות, כלומר, חבירה לכוחות שמרניים בתור מדיניות.

 

במקרים היחידים שאני רואה התערבות של ממש, אפקטיבית, מצד חד"ש, לפחות ברמת הפוסטים באינטרנט, הרי זה תמיד כלפי חוץ, כלומר בנושא הפועלים והאכרים בברזיל, או, הכי קרוב, אז בשכם, וגם שם לא ממש. לפעמים יחשפו איזה תאגיד עכור המלמד על הקשר שבין תעשיות הנשק, החונטה הישראלית, ומדיניות החוץ השמרנית של ארצות הברית, אך הפוקוס יהיה רמיסת זכויותיהם של עובדים לטיניים באקוודור, ועם כל הכבוד, אני גרה פה ! והמצב אינו כה מדהים פה שאפשר להתפנות לביקורת כזו, מבלי לציין במילה את הדיכוי של הישראלים בדיוק בידי אותן קבוצות ותאגידים. מעבר לכך, אני סבורה שחד"ש גם מתעלמת בכל כוחה מחשיפה ודיון פתוח על

כמה מופשט אפשר להיות ?

 

כדוגמא למה שהייתי מצפה, אני לוקחת מקרה שקרוב לליבי (אך ודאי אפשר למצוא אחרים), של התערבות מפלגת שמאל רדיקלית בצורה ממשית. בבלגיה, בזמן החקירה והמהומות סביב פרשת מרק דוטרו (רשת הפדופיליה שהסעירה את בלגיה לאחר סדרה של חטיפה ורצח ילדות על רקע ניצול מיני, והשחיתות המוסדית שהתגלתה תוך כדי בירור התיק), התייצבה המפלגה הפרוגרסיבית הרדיקלית האירופאית לצידה של אחת העדות בפרשה, רגינה לוף, אשר הותקפה ונערך לה רצח אופי, בעקבות עדותה אשר הצביעה על מעורבות בכירים בתחום העסקי והפוליטי מבלגיה, ברשת ניצול הילדים של דוטרו. גם העיתונות הבריטית נעמדה לצידה, ואחד השופטים החוקרים בפרשה. אך עקב לחץ אדיר וממושך מצד גורמי פשע, ועולם תחתון המרושתים היטב בצמרת הבלגית, פסלה לבסוף התביעה הכללית את עדותה מחמת "מצב נפשי" כביכול דבריה אינם אמינים והם הזיות פרי נפש חולה.

 

המפלגה הפרוגרסיבית אימצה את הנושא ועמדה בעוז לצדה של לוף ועדות נוספות, דרשה מן האו"מ (ועדה זכויות האדם) לקיים דיון שנושאו הוא השחיתות השלטונית בבלגיה אשר מחפה על ניצול ילדים ברשתות מין (במסגרת הועדה לדיון בזנות ילדים), עירבה את העיתונות הבריטית, כולל הגרדיאן והביביסי, אשר תקפו את ממשלת בלגיה ואת מערכת המשפט שלה, ועד היום ממשיכים לסקר את הנושא, ולהביא את עמדתה של לוף, תוך פירשת רשת הגנה עליה מפני התנכלויות, ותביעה לחשיפת האמת ופתחית התיק מחדש.  במקרה של חד"ש, הייתי חושדת שבמקום לעסוק ב"לכלוך" האמיתי, כמו בפרשה כזו, הם היו הופכים את כל הפרשה לדיון בזכויותיהם הלאומיות של הפלמים בחבל הארץ שבו בוצעו העבירות.

ניסיונות של הממסד לחבל בפעילות שלה, וזאת מתוך אותה גישה "דיסוציאטיבית" שממירה פעולה ישירה בניתוח מופשט, המרחיק את העדות רחוק ככל האפשר מזירת האירועים, כלומר, מה שבאמת קורה.

 

בקיצור, גם אם אין לי משהו נגד המצע של חד"ש היא בהחלט לא ראויה לטרחה של הליכה לקלפי.

 

2. פתק לבן ?

 

בנושא זה אני פחות נחרצת, אם כי נידמה לי שאדם צריך להיות ישר עם עצמו בעיקר. אני סבורה שהעמדה שלי מקבלת ביטוי אותנטי יותר בהמנעות מוחלטת מתוך כוונה להוריד בכך את אחוזי ההשתתפות, ומכאן את הלגיטימציה של השלטון הנבחר. אני פתוחה לדיון, כיון שהפתק הלבן אינו מוכר לי, ואשמח לקבל קישורים לארגונים או תנועות המסבירים את האקט האזרחי הזה וההקשרים שלו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • דרומי  ביום 29/09/2006 בשעה 12:15

    המשמעות שלו היא כמו של פתק פסול, והוא לא נספר. ההבדל העיקרי בין פתק לבן לבין אי הצבעה הוא בעיקר בטרחה שבהליכה לקלפי.

    אבל את באמת חושבת שאי-הצבעה תצליח 'להוריד את אחוזי ההשתתפות, ומכאן את הלגיטימציה של השלטון הנבחר'? הרי גם אם כל השמאל הרדיקלי בישראל יחליט מחר שהוא לא הולך להצביע, נישאר עם אחוזי הצבעה גבוהים יותר מאלו שבארה"ב – אבל אם קצת יותר מנדטים לליברמן. ערעור הלגיטימציה של המערכת הדמוקרטית הישראלית חייב לבוא מתוך מהלך כולל יותר, כי אחרת הוא חסר טעם

    דרך אגב, למה נזכרת בזה חצי שנה אחרי הבחירות?

  • איריס  ביום 29/09/2006 בשעה 12:32

    הסיבה שנזכרתי בזה היתה קשורה לקולות הנהי והאבל בקרב מאוכזבי שלי/פרץ מן השבועיים האחרונים. לקח רק חצי שנה להתפכח מן האשליה, זה לא רע. אולי לא צריך להיקלע לאשליות כלל, לקראת הבחירות שנלך אליהן כניראה די בקרוב.


    שלילת הלגיטימיות של הממשלה הנבחרת צריכה להיעשות כמהלך כולל. מסכימה. תציע הצעות. אגב טעות בידך, אחוז הלא מצביעים אינו מיוחס כיום לשמאל הרדיקלי, הרבה "צעירים" ובני 30-40 לא מצביעים מבלי שהם מזוהים עם עמדה כלשהי. במקרה שלי, זה שונה במקצת, אך למעשה לא באמת שונה. נידמה לי שרב המשותף בין הלא מצביעים לבין עצמם, על המפריד. זו הבעת אי אמון מוחלטת במערכת הפוליטית הנבחרת הישראלית.

    ניראה לי שאם השמאל הרדיקלי וכל שמונה המנדטים שקיבל פרץ בזכות האשליות שהוא ויחימוביץ פיזרו, יחליטו לא להצביע, תהיה רעידת אדמה. פה זה לא אמריקה. הממשלה תלויה מאד בפסאדה של תמיכה ציבורית, ולא סתם, אלא תמיכה מקיר לקיר, וכך היא מצליחה להצדיק בעולם את כל השרצים מזה שנים רבות, בעיקר כלפי העולם היהודי בתפוצות אך לא רק. סדק משמעותי בתמיכה של יהודי ישראל…שאי אפשר להצביע עליו כ"בוגדנות" , יהווה אתגר רציני. זה כמובן לענ"ד בלבד.

    יבוא ליברמן, נו שיבוא, יקרב את הקץ, הרי עוד מנדט לחד"ש לא יעצור את ליברמן, אתה מסכים ? אולי רק יאריך את יסורינו. כאשר ליברמן יהיה הדיקטטור פה, לא נתקשה לגייס תמיכה בינלאומית כפי שקיבלו עמים אחרים שנאנקו תחת דיקטטורות צבאיות רעות. כרגע ישראל בונה על אשלית "הדמוקרטיה" שהיא מפיצה, ועל העובדה שאי אפשר להצביע על מחאה משמעותית מקרב היהודים. כולם ממלמלים קצת "פשיזם" אבל לא באמת מתכוונים, והראיה שארגונים בינלאומיים רציניים וממשלות זרות לא מתייחסות בינתיים לישראל כמשטר שמדכא את בני עמו, אלא מפלה לרעה את הפלשתינאים, ואת זה בוחנים במסגרת של סכסוך לאומי אזורי, חלוקה לשתי מדינות או אפילו מלחמת התרבויות. למרות שיש התרחשויות מתחת לקרקע, עדיין לא נוסחה טענה ברורה ומובהקת של שלטון פשיסטי המדכא את אזרחיו. ואילו "ציונות גזענות בלה בלה" לא ממש מזיז למישהו, כפי ששמת לב, כיון שזה מקובל בעולם כניראה. המחאה המזרחית שהיה לה פוטנציאל כזה עברה עכשיו זובור לדעתי, כאשר המחאה גוייסה תחת תעמולה כוזבת לשרת את הממסד שנגדה היא מחתה. יש לי חשש שהמומנטום הוחמץ והתנועה הזו לא תקום שוב מהמלכודת הזו של פרץ שלי והבונדסבנק שתורם להם, כניראה.

  • דרומי  ביום 29/09/2006 בשעה 14:55

    אם אנחנו מסכימים שאי-הצבעה לא תיוחס לשמאל הרדיקלי אלא למרכז המשועמם, במה הועלנו? גם אם נניח שחד"ש עושים מעט מאוד, המעט מאוד הזה הוא יותר מכלום.

    ואני בספק אם מי שבא בעקבות פרץ ושלי לעבודה ימנע מהצבעה בפעם הבאה. אם אכן לא יצביע עבודה סביר להניח שיחזור לכור מחצבתו – מחד"ש ועד ש"ס.

  • איריס  ביום 29/09/2006 בשעה 15:02

    אני תהיתי "מה היה קורה אילו" היתה מערכה לשכנע אנשים לא להצביע, ולפי זה מניתי את מספר המנדטים השליליים. אין מערכה כזו, כך שבאופן טבעי הניתוח שלך והתחזית סבירים.

    אני מוחה מאד על המונח "משועממים" ולדעתי זו דוגמא מצויינת לכך שהשמאל דוחה ממש את האלקטורט בכל מיני זילזולים שאין מקומם בפוליטיקה. (ספק אם יש להם מקום בכלל). המשועממים לדעתי הם אנשים שאיבדו אמון במערכת הפוליטית, ויתכן שחלק גדול מתוכם הוא פוטנציאל יורדים, שכן למדנו לאחרונה את הנתון המזעזע שמאז קום המדינה ירדו כמיליון ישראלים והשיעור גדל מבחינת הקצב, כיון שיש ביקוש לישראלים במדינות הגירה מערביות.

    זה לא אנשים "משועממים" אלא אנשים בריאים וטובים שקוראים את המפה נכון, ואתה בתור חד"שניק, כפי שאני מבינה, צריך לנסות ולפנות אליהם ולא למשוכנעים שכבר מוצו וחלקם נשרו מייאוש.

    השיקול של להצביע כי זה בסדר, לא אוכל, זה השיקול שמביא לנו את פרץ יחימוביץ את אולמרט קדימה וכולי, זה הלך הרוח הישראלי האולטימטיבי של ציניות מיואשת. הגישה הנכונה של אזרח "ראש גדול" במדינה דמוקרטית היא להצביע אם כדאי לו, זה לא בושה. חד"ש לא הציעה לי שום דבר, אין קונים, וניירות עמדה זה לא סיבה ללכת לקלפי, לקחת מונית, לגייס משאבי נפש של אמון בשיטה וכולי. מחיר גבוה מידי בשביל כלום.

טרקבאקים

  • מאת המפתחות לצבירת כוח פוליטי דרך הרשת ביום 13/04/2011 בשעה 09:37

    […] היא הבלוגרית איריס יער אידלבאום מ"רשימות" (מפלגת מחרימי הבחירות). לעומתה, כותב אחר מאותו בית, רחביה ברמן, עוד מצביע […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: