לעג לרש ( שלישי ואחרון)

והיום – הראיון המלא, "אני אוסרת עליך לפרסם" פוקדת הקשישה על כתב העיתון

 

ההתפתחות האחרונה בפרשת הקשישה הנאצית שחיה חיים כפולים בסן פרנסיסקו עם בעלה ניצול השואה היהודי,

מחנה רבנסברוק, שעל סגל מאבטחיו נמנתה רינקל, מעורר עניין מיוחד אצל היסטוריונים וחוקרי התקופה. זהו המחנה היחיד שכלא נשים בלבד, ומעבר לכך, עסק באופן אינטנסיבי בניסויים אכזריים במיוחד על בני אדם, ובמקרה זה נשים, כולל ניסויים רפואיים, גינקולוגיים איומים, והרג ילדים ועוברים לעיני האמהות. אספקט מזעזע נוסף הקשור למחנה זו הוא חיסול שלושים וחמש אלף אסירות ימים לפני השחרור בידי הצבא האדם, ב"צעדת מוות" נוראה. בסך הכל מנה המחנה בימי פעילותו 90,000 אסירות, רובן יהודיות, וחלקן צועניות, לסביות וקומוניסטיות.

במשך למעלה מארבעים שנה, היא ראיון שערך כתב הכרוניקל עם הגברת, המתגוררת עתה עם אחותה בגרמניה. היא כמובן אינה מתחרטת ואינה מתנצלת, "על דברים כאלה לא מדברים" היא מסבירה בפשטות מדוע לא חלקה את עברה עם בעלה. על האישום עצמו היא מתווכחת בקטנוניות, ומנסה להסביר שלא עשתה שום דבר רע (היא לא ידעה מה קורה בתוך המחנה וכולי התירוצים הרגילים) וגם לו רצתה להתפטר מעבודתה, זה היה בלתי אפשרי באותה תקופה.

נאצים כניראה לא משתנים, ובסוף השיחה היא נדהמת לגלות שקלונה נחשף בעמוד הראשון של העיתון. בזעם רב היא אומרת לכתב המראין :"אינני רוצה ששום דבר מזה יוודע ויתפרסם. אל תפרסם את זה. אני אוסרת עליך. !"

 

מעבר לצד הציבורי של הפרשה התמוהה הזו, הסיפור הדהד אצלי במקום אחר. מזה חודש אני עורכת חיפוש ממוחשב בארכיונים, בנסיון לגלות את הזהות והשורשים של חלק מסויים – שהצטרף בדרך נישואין – במשפחתי. התמיהה החלה כאשר גיליתי ששמם אינו מופיע כלל במאגר השמות הענק של אתר הקהילות היהודיות. לא רק שאינו מופיע אלא שאין אף שם הדומה לו. מזה זמן ניקרה בי התחושה שענף משפחתי זה מסתיר איזה סוד, ולא ידעתי מהו. עתה נידמה לי שיש מקום לחפש האם קיבלו מעין "זהות חדשה" מגורם כלשהו ומה היתה סיבת ההסדר. הסיפור הזה בכרוניקל נפל כמו פיסת פאזל חסרה. אנשים אכן מסוגלים לחיות חיים כפולים ומוסווים, אפילו ארבעים וחמישים שנה.  יתר על כן, בדחף ההשרדות אנשים יכולים לנצל אחרים כדי להשיג לעצמם כיסוי, ואף להסתיר זאת במשך כל חייהם. כלומר, אף כי קשה להעלות זאת על הדעת, יש אנשים המסוגלים להינשא לאחר, ולהשאר איתו חיים שלמים, כאשר המניע המרכזי הוא להשתמש בבן הזוג בתור פוליסת ביטוח. הציניות אינה יודעת גבול, והסיפור של הזוג רינקל מעיד על כך.

 

בעולם של שנות הארבעים והחמישים התרחשו הרבה דברים קשים ומוזרים. אנשים נעקרו, טולטלו ממדינה ממדינה, לעיתים חצו יבשות, נפלו בשבי, שוחררו ושוב נשבו או הואשמו, הדחף לשרוד יצר עסקאות והחלטות משונות וקשות. עכשיו, בחלוף כחצי מאה, חלק מן הסודות יוצאים אל האור.

 

 

קברו של הבעל ועליו ההקדשה מרעייתו האוהבת, בבית הקברות היהודי.

 

 

תפנית מדהימה בעלילה

 

הידיעה על הנאצית הקשישה המגורשת לגרמניה תופסת הבוקר בכרוניקל של סן פרנסיסקו "טוויסט" מדהים. מסתבר שהאשה היתה נשואה לניצול שואה יהודי, והיתה חלק מהקהילה היהודית ומבית הכנסת. הנאצית לשעבר הסתירה מבעלה היהודי, שהיה ניצול שואה מברלין, את עברה וכך גם מן הקהילה היהודית ואפילו מאחיה המתגורר בברקלי שגם הוא היגר לארצות הברית (ובזמן הנאצים נלחם בצבא הגרמני). הקהילה וארגון בני ברית, שבהם היו בני הזוג פעילים, הגיבו בתדהמה וזעם. הם מתקשים להבין מדוע נישאה האשה הזו לניצול שואה יהודי דוקא (נקל לשער שהוא היה כרטיס הביטוח שלה, אבל זה לא עלה על דעתם).

 

מעניין לדעת כמה נאצים כאלה נישאו ליהודים ואפילו לניצולים כדי להסתיר את זהותם, וכמה מהם התחזו בכלל ליהודים, ונכנסו תחת הכרטיס הזה לישראל או לארצות הברית. שאלה להסטוריונים.

 

 

 

חיות ניסוי ובני אדם

 

שירות הידיעות ניוזוויר מדווח על גירושה של קשישה בת 82 מסן פרנסיסקו לגרמניה, לאחר שנקבע שבצעה פשעים נגד האנושות בזמן המשטר הנאצי. רינקל הקשישה שימשה בשנות המלחמה כשומרת במחנה הריכוז רבנסברוק, והשתמשה בכלבי תקיפה נגד אסירות שעליהן היתה מופקדת. על פי פסק דין שהתקבל בהסכמת הצדדים היא קיבלה על עצמה לצאת מארצות הברית וכך עשתה השבוע. הידיעה ממשיכה לספר שרינקל היגרה לארצות הברית ב 1959, הסתירה את עברה ונמנעה מלבקש אזרחות מלאה, כדי לא לעורר חקירות מביכות. בסך הכל, בעשרים וחמש השנים האחרונות גורשו כמאה נאצים בלבד מארצות הברית וכניסתם של עוד 175 נמנעה תחת אותן הוראות חוק. לעג לרש.

Elfriede Rinkel, 84, who emigrated to the U.S. nearly a half century ago and had married a Holocaust survivor, was recently deported after federal officials found out she had been a guard at a Nazi concentration camp. Family and friends in the Bay Area were shocked by the news

נאצית מוסווית

 

 

השימוש בבעלי חיים לצרכים מלחמתים או להפרת זכויות אדם ממשיך להתרחש, וגם בישראל. לאחרונה התפרסמה ידיעה מוזרה קצת על ניסוי שנערך בבית חולים פסיכיאטרי, על ידי רופא בשם אבי בלייך. הידיעה מספרת על כך שמאמן הכלבים בכיר שהשתתף בניסוי לקה בעצמו, לפתע, בהתקף פסיכוטי, ואושפז בכפיה באותו מתקן שבו נערכו הניסויים. העיתון מדווח שהניסוי נועד לבחון אם כלבים מסוגלים לזהות מצבים נפשיים מסוימים, טרם התפרצותם בפועל. לא ברור מה מטרתו האופרטיבית של ניסוי כזה, אך הוא מעורר אי נוחות רבה,ויתכן שעורר רגשות דומים גם אצל המאמן ששמו לא נזכר.  הרופא האחראי לניסוי טרח לספר שהמחקר נועד לסייע לחולים, כמובן, לאחר שהתגלה שכלבים מזהים מחלות סוכרתיות אצל בני אדם. גם אם נכון הדבר (וטרם שמעתי על כך) שכלבים מזהים סכרת ויכולים להתריע על כך לפני התרחשותה של קומה מסוכנת, כל הסיפור נשמע תמוה ומוזר,  והשאלה היא אם מישהו מתכוון להפעיל כלבי גישוש ואיתור כנגד אנשים המתנהגים בצורה מסויימת.

מן הסיפורים הזכורים לי על השואה, כלבים ששירתו את הקלגסים הנאציים אולפו לזהות יהודים המסתתרים מן הצורר, יתכן שזיהו את

.

הפחד, או ריחות של אנשים שלא זכו לאמבטיה מזה זמן, ויתכן אף שיש ביכולתו של כלב לזהות קבוצות אתניות, אין לדעת. כלבים ובעלי חיים אחרים ניחנו ביצרים מפותחים והם לומדים גם להיענות לצרכי בעליהם ומאלפיהם בחוש "שישי".

הידיעה על הקשישה הנאצית מטרידה בין היתר לנוכח הצילומים הזכורים לרע מאבו גראייב, ושיסוי כלבי תקיפה באסירים חסרי אונים, תמונות שהזכירו לי לפחות את אימי השואה. על הרקע הזה, גירושה של קשישה גרמניה מאמריקה הופך נלעג במיוחד, שכן הפרקטיקות שבגינן היא מואשמת הפכו כבר לנחלת הכלל, למרבה הצער.

 

סיפור קצר

 

פעם חיזר אחרי בחור נמרץ, שעבד בין היתר בכור האטומי בדימונה. יום אחד הופיע אצלי עם גור כלבים חמוד, והסביר לי שעמדו להטביעו בדימונה, כיון שלא היה מה לעשות עם כל הגורים שנולדו לאחת מכלבות השמירה באזור. לקחתי את הגור, וקיבלתי עלי את השם שנתן לו הבחור האפלולי. "ציון". כך קראו לכלב, ציון, אשר הלך וגדל והפך באמת לפרא  – ידו בכל ויד כל בו. הוא תלש את הכביסה מהחבלים, ואכל כל רגל של רהיט, ויום אחד אפילו טרף את שושנה, החתולה. סלחתי לו על משובות הגדילה, והוא שמר על החצר בנביחות שהבריחו כל גנב פוטנציאלי. לימים, התפתחה אצלו תופעה מוזרה. בכל פעם שהיה רואה חרדי (דתי בלבוש מסורתי עם החליפה השחורה וכולי) היה נתקף חמת זעם, כיאה באמת ל"ציון" שכזה, פרא מהכור בדימונה. עד כדי כך בערה בו חמתו, שהיה עומד ומגרגר באיבה על כל עובר אורח שהזדמן ליד גדר הבית, והיה חרדי. בסופו של דבר, ראיתי שהכלב אינו מתבגר לעולם, גם כאשר הגיע לגיל שנה המיוחל, ובצער רב מסרתי אותו לצער בעלי חיים. כמובן, גם זה היה קשה, הוא זינק מעל גדר המכלאה הגבוהה, ברח משם ורץ הביתה, למרות שהובא לשם במכונית, מרחק עשרה קילומטרים. אך גם זה לא עזר לו – התפעלתי מן הכישור המדהים לזהות את הדרך הביתה – ומסרתי אותו שוב, והפעם דאגו שהוא ייכלא בכלוב ולא בחצר המתקן, ומעולם לא ראיתיו עוד.

 

סיפור אמיתי מאד. למרות שיכול בהחלט לשמש גם כפלאש פיקשן יציר הדמיון.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ערס פואטי  On 20/09/2006 at 16:25

    ונדמה לי שבספרות הבדיון כבר השתמשו בכמוהו כמה וכמה פעמים.

  • איריס  On 20/09/2006 at 17:48

    כרגיל מסתבר שהבדיון תמיד חסר מעוף לעומת המציאות. נחכה לבאות כיון שנידמה שיש פה עוד טקסט שמחכה לפרוץ.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: