מליון נמושות

 

בחודש האחרון התפרסמו מספר ידיעות המסכמות את מספר היורדים מישראל ב – מ י ל י ו ן בני אדם. (במקום אחד נכתב 800,000). לסבר את האוזן, מדובר במספר האנשים המאכלס את כל גוש דן, כולל תל אביב רבתי, וכרבע מן הישראלים (היהודים). זהו נתון מדהים אשר משום מה אינו זוכה להתייחסות ולא למאמרי מערכת חוצבי להבות.

 

ההנחה המקובלת לצורך הדיונים, בין ציונים נלהבים ובין ספקנים (ותיקים כחדשים כמותי) היא ש"הציונות היא

השליחים של מדינת ישראל בארצות ניכר כבר מזמן הפכו למשל ולשנינה, מייצגים למעשה נאמנה את הפרכא שבקיום הציוני הצעקני והאלים. רובם מנצלים את השהות בחו"ל כדי לארגן להם ניירות ולהשאר שם בתום הקדנציה. היתר הם אנשים שלולא קשרים במרכז הליכוד לא היו מוצאים עבודה בשום מקום אחר, וכך הם נוחתים לפתע לתוך משרה ייצוגית, המאפשרת להמשיך ולעסוק בפלילים בנחת תחת חסות הדיפלומטיה. תפסו אמריקה לכמה זמן עד ההרשעה הבאה. אלה באים להטיף ל"יורדים" על ציונות. למעשה, ביקור קצר בקונסוליה הישראלית משמש כסם התעוררות לכל מהגר שנתקף בעוויתות נוסטלגיה. יתר הסגל מורכב משפיונים למחצה שקורצים כאשר הם מסבירים את תפקידם בנציגות, בסוכנות או בכל משרה שליחותית אחרת.

 

 

מפעל מצליח" ועם הצלחה לא מתווכחים, אפשר רק לזנב בה בנביחות שוא, כאשר שיירת הנצחון עוברת בסך. ובכלל, הציונים תמיד משתבחים במציאות, כלומר, שבין אם המפעל היה צודק וראוי, ובין אם אינו מוסרי, הרי הוא עובדה מוגמרת ו"על הערבים להסתגל לכך". משהו בסגנון הזה. אך לנוכח הנתון הזה קשה מאד לכנות את המפעל הציוני בשם "הצלחה" לפחות במדד המקובל של מספרים ופופולאריות. מיליון יורדים במדינה שרובה מורכבת מעולים, זהו כשלון צורב. המציאות מדברת ברגליים, רגליהם של אותו מיליון ישראלים אשר בשקט בשקט לקחו את מטלטליהם ובחרו בקשיי הגירה על פני החלום הציוני. גם אם חלקם ממשיך לתמוך בישראל במילים, הרי במקרה זה ההצבעה ברגליים היא הנותנת.

 

היום מתפרסם בהארץ נתון נוסף, "חמור" אף יותר. הישראלים שעקרו לקנדה, כך מסתבר, אפילו לא שומרים על יהדותם, לא כל שכן על דלת פתוחה לישראל. לא זו אף זו, שחלק ניכר מהם סובל מעוני, וחרף זאת אינו שוקל לחזור לארץ חלב ודבש, המדינה שעליה מכריזים פישר ונתניהו כהצלחה כלכלית מדהימה, צמיחה ותל"ג ובורסה.

ואכן, יהודי (לא כל שכן ישראלי, שהוא התמצית המזוקקת של הזהות היהודית) שאינו הולך שבי אחרי סיר הבשר, חזקה עליו שהשתמד סופית. וכי מה באמת נותר מן הזהות היהודית לפי משרדי הקליטה וההסברה והבטחון ? תאוות בצע ונצחנות כרונית. כל זה, כדי להבדיל את היהודי (קודש) מן הנוצרי הטיפש (דיונות של חול), שנותן את הלחי השניה וגם לא ממש מבין במסחר. לקנדה הגרו רק השנה כמעט שלושת אלפים אנשים. ובסך הכל בודאי מעל מאה אלף (הנתון הרשמי הוא ששים ושניים אלף, אך כבר נכתב רבות על אופן עריכת הסטטיסטיקות האלה שמותירות רבים מן היורדים במרשם התושבים הישראלי).

 

זהות יהודית

השנה שמעתי כמה וכמה פעמים, מאנשים שבדרך כלל מתבטאים בצורה אינטליגנטית למדי, את ההגדה העצמית המינימאליסטית של זהות. הטענה היתה שיהודי מבחינה מהותנית אינו מוותר על כבודו וזכותו, ואינו "מושיט את הלחי השניה". בנוסף לכך, תכונה מהותנית, וגאה, נוספת היא כישרון מסחר וחוש לכסף. חוש לכסף. מדברים אלה ניכרים אותות של ייאוש, וגם אותות השבר של האימפריאליזם התרבותי המערבי שמרסק את החברה הישראלית בעשורים האחרונים. הישראלי הסביר, החילוני (לא בסגנון שינוי הדווקאית, אלא חילוני סובלן), המשכיל, הקצת סטלן וקצת מעשי, המבקש בסך הכל לשרוד בשלום, ולגדל את ילדיו בשקט – אינו מבין מדוע הוא שונה בעצם מן הדמויות הנשקפות אליו מן המרקע, בסיטקומ השבועי או בפרסומת של קוקה קולה. בדרך כלל הוא נוסע פעמיים בשנה לחו"ל, וגם למד שם אולי באוניברסיטה, ועם שובו לארץ מגלה שהפנטזיה של "חמימות ושייכות" היא ורטיגו, או מעין "כאבי פנטום" של אבר קטוע שמעולם לא היה אלא בדמיונו.

אנשים אלה לא יתחילו לשמור שבת, תודה לאל, וגם לא להתנחל בחברון. מה נותר להם שיצדיק את השהות המעיקה כאן, מעבר להרגל, למשפחה, ולחברים ? כלום. ומכאן באו ההפנמות הטרגיות של סטראוטיפים אנטישמיים, כמו "חוש לכסף" או "עמידה על קוצו של יוד" (אני שמעתי את זה בגרסא מעט שונה, היהודי כ"פושר", או חתרן בלתי נלאה המבקש תמיד לכפות את רצונו על השאר). 

הגדיל לעשות ידיד שלי, אדם מקסים, נבון, הלוואי שכולם פה היו כמותו, כאשר הסביר לי בכובד ראש שאסור להיות פראיירים, כיון שזה מה שהופך אותנו ליהודים בעצם, ואילו ותרנות (כפי שאני הצטיירתי בעיניו) היא להרים ידיים ו….הסכיתו – "להפוך לוענונו". כניראה התכון לקדוש מעונה. .

 

הפרשנות שלו לזהות היהודית האולטימטיבית, תוך הנגדה לבחירה של וענונו, עוררה אצלי סקרנות אינטלקטואלית והמשכתי להציק לו בשאלות. לדידו, הנוצרי, כפי שהוא משתקף בבחירה של ישראלי כה שורשי כמו וענונו, הוא מי שבוחר ב"פרינציפ" מטופש על פני משא ומתן על חלק גדול יותר מן העוגה. כלומר, וענונו צריך היה לבחור עמדה מעשית יותר, ובמקום לעמוד על האידיאולוגיה, להיכנס למשחק, לנצל את מצבו כמי שנדפק ויש לו גם קצת סודות, כדי לסחור בטובין רגילים (כסף, מוניטין משופר, ואולי וילה על שפת הים, אם ניקח את הדוגמא של המפונים). היהודי האולטימטיבי, המהותני, מבין שהעולם כולו הבל, ושלכל ערך יש מחיר. לכן, יש משהו ילדותי בהתנצרות (אולי גם של ישו), בבחינת מתבגר נצחי שלא מבין את כללי המשחק הפוליטי. הערכה פסיכולוגיסטית זו של הנצרות וכניראה גם של המוסלמים, כ"ילדותיות", היא תופעה מעניינת.

הטיעון משך אותי בפשטותו, אך לפתע נזכרתי שהמרטיריות של ישו היא כאין ואפס לעומת הבחירה במוזלמניות, שהיא המודל הנגדי, כלומר, מצבו הקיומי של "היהודי המיואש". המוזלמן, שלא כמו המתנצר המעונה, מגלם את התמצית של "חוש לכסף" ו"לא לוותר", כלומר מה שנותר מהם לאחר שאיבד את כל הכסף ונהיה פראייר, לא עלינו. מבין שני המודלים, הילדותיות של וענונו עדיפה אלפי מונים על פני פתרון המוזלמן, אם אלה שתי האפשרויות שמציבה הדילמה הציונית ההשרדותית-דרוויניסטית.

——————————————————————————-

הרשע, יודעת ההסטוריה לאמר, משמיד את עצמו. כל ניסיון להתווכח איתו רק מעצים את כוחו לזמן מה. ולכן, אסתפק בזה. חמשים שנה, מיליון יורדים. וזה לפני ההתנפלות על השגרירות הפולנית והגרמנית בשנתיים האחרונות.  הפטריוט הציוני האחרון, השורשי והמחובר לאדמה, היהודי שכל מה שנותר ממנו הוא חוש לכסף ושתלטנות בכל מחיר – מצוי עכשיו במצב של "צמח", ככתובת על הקיר.

 

 

 

 

 

 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: