תרבות זניחה – דודי גולדמן על הבלוגוספירה

עידן המתכת, עידן הברזל

 

ביקשתי לראיין את דודי גולדמן, הכתב של ידיעות אחרונות לענייני אינטרנט (לרבות בלוגיאדה וכל מה שבין הטכנולוגיה לתוכן), ובמקום סדרת תשובות מחולקות לפסקאות נפרדות, יצא מניפסט רצוף המורכב פחות או יותר מן התשובות לשאלות שלי בסדר שהעברתי אותן.

 

אני כמובן חולקת כמעט על כל טענה של גולדמן, אבל חשבתי שראוי להביא את הדברים כפי שהם, כיצד רואה הכוח בעצמו (power) את המציאות  , כלומר רוחו של "ידיעות אחרונות", כוחה של המסה הסוחפת של המציאות שאינה עוצרת לרגע להתבונן בפרח מיוחד לצד הדרך;  

ככה זה ניראה משם –

 

  

 

הראשון במחשבים/אינטרנט

בבקשה. נדמה לי שאני הראשון בארץ, מבין כלי התקשורת הגדולים, שהביא את בשורת האינטרנט לארצנו הקטנה אי שם לפני כ-12 ומשהו שנה. ככתב מחשבים וטכנולוגיה של העיתון, ובעיקר בזכות העובדה שבמשך 17 שנים הייתי עורך-לילה, כלומר עורך בדסק-החדשות של העיתון, אני חושב שעשיתי ואני ממשיך לעשות את עבודתי מתוך תחושת שירות בסיסית כלפי הקורא.
 אני לא ציני. המורשת של דב יודקובסקי, העורך המיתולוגי של ידיעות אחרונות, היתה פשוטה: אל תשתרר על הקורא. אל תתחכם. אל תראה לו שאתה חכם או משכיל. זה לא מעניין את הקורא. פשוט תשרת אותו בצניעות ותספר לו בפשטות מה קורה בתחום שלך. ומאחר שזה תחום (הייטק) שמחייב סוג של "הכנה למזגן" מצד הנמען, הקורא, הייתי צריך להמציא כל מיני שמות של מושגים מאנגלית. למשל, נדמה לי שהייתי הראשון שהכניס לעברית את "תואם" אז קראו לזה באנגלית "יבמ קומפטבל" וחשבתי איזה שם אפשר להשתמש בעברית כדי שהקורא של העיתון יבין, וכך מצאתי תואם ומושגים אחרים בעברית. במובן הצנוע הזה אני חש סוג של גאווה על שירות צנוע של הקורא. הלקוח של העיתון. ולכן, אולי בגלל שיודקובסקי ממש ישב על הווריד של הכותבים והעורכים ותמיד אמר שכל דבר, לא חשוב כמה הוא מסובך, אפשר לכתוב בצורה בהירה פשוטה ובעיקר קומוניקטיבית, בגלל כל אלה, מעולם לא סבלתי מ"פטיש טכנולוגי", כפי שכמה מעמיתיי בתקשורת סובלים מזה. אין לי התלהבות-יתר מהתחום, וגם לא חיבה מיוחדת אליו. להיפך, מבחינה אנושית, רוב האנשים המעניינים שפגשתי בחיי לא עוסקים בהייטק, ולא עסקו בו מעולם. כך שלאן תלך הטכנולוגיה – ממש אין לי מושג, בוודאי שלא טכנולוגיית הרשתות והאינטרנט. הבנתי בזה, או דעתי בנושא, אינן טובות יותר מדעתו של בעל הפיצוציה שלי, בנצי.
 
על הבלוגיאדה
 
לגבי הבלוגים, ברור שהתקשורת עוברת תהליך של דה-צנטרליזציה, וממודל של יחיד לרבים, אנחנו עוברים למודל של רבים לרבים. הבעיה כמובן היא המשקל היחסי. זה שפלוני כותב בלוג, חשוב ככל שיהיה, עדייין לא אומר שהוא מצליח להגיע ולגעת בנמענים רבים. בעיתון שבו אני עובד נהגו להגיד, כי מספר העותקים שדפוס ידיעות אחרונות זורק במהלך כיוונון הצבע במכונות-ההדפסה, גדול יותר ממספר העותקים של עיתון גלובס, העיר והארץ גם יחד. ומאחר שאם ניקח את ישראל כדוגמה נראה, כי עדיין ידיעות אחרונות וערוץ 2 מחזיקים ביחד 92 אחוז משוק צרכני התקשורת והאקטואליה בארץ, כך שהמשקל של בלוגים קטנים, ודומה שאין בארץ בלוג גדול, אינו עולה על משקלו או כוחו של הנידח שבמדורים בעיתון ארצי דל-תפוצה. את בוודאי שמה לב שאני לא מתייחס בתשובותיי לאיכות, אלא רק בכמות, כלומר כמות הנמענים. כי כאשר מדברים על השפעה, אנחנו מדברים על מושגים כמותיים, ולא ערכיים, כך שדבריו של כסיל גמור בערוץ 2 חזקים ונתפסים הרבה יותר אצל הנמען, מאשר דבריו של אדם חכם ומשכיל מאוד בעיתון נידח, בכתב-עת קטן ובווודאי שבוודאי בבלוג, שמספר קוראיו אינו עולה על שני בתי קפה בתל-אביב (כמו שבגין אמר על השמאל).
 
בלוגים ותקשורת מיינסטרים
 
כך שלגבי שיתוף פעולה, לא ייתכן שיתוף פעולה אמיתי, כי אין כאן יחסי כוחות או איזון בין התקשורת הגדולה לבין הבלוגים. נכון שבארה"ב, מכפיל ההצלחה, כאשר מתרגמים ממספרים אחוזיים למספרים כמותיים, הוא עצום, ולכן בלוגרים מצליחים ונקראים באמת, שנדמה לי שמספרם בארה"ב אינו עולה על 10, הוא חזק יותר מאשר בארץ. ועדיין, אני לא רואה נהירה של מנויי ניו יורק טיימס, שמפסיקים את המנוי, ועושים מנוי לבלוג אמריקני חביב עליהם. עדיין, בכל משבר גדול, שזה מקרה-בוחן לתחושות האנשים לגבי אופן צריכת התקשורת שלהם, הם רצים לערוצי החדשות בטלוויזיה, לערוצי הברודקאסט הגדולים, ולאו דווקא לבלוגים מתמחים קטנים, טובים ככל שיהיו, באינטרנט. זו גם התייחסותי ליואב יצחק, שלמעשה יש לו באמת בלוג מקצועי, ועדיין מספר קוראי מגזין "סוסי מירוץ לבנים בגליל" גדול יותר, כך נדמה לי, מהמספר של הקוראים הקבועים שלו.
 
תרבות נידחת
 
לגבי תרבות-הבלוגים, זו בעיניי תרבות נידחת, שמעניינת מעטים מאוד. זו נישה צרה שבצרות, ורוב האנשים במדינה ממש לא מוטרדים ממנה או לא ששים לקראתה. זה לא חשוב יותר או משמעותי יותר בחייו של אדם מאשר הסוגיה מה היה יבול הזיתים השנה בכפרי הגליל. במובן הזה, יצחק שמיר צדק לדעתי, באומרו שהים אותו ים. כלומר האדם נשאר אותו אדם, ויש פה המון אנשים עניים כולל ילדים עניים ואנשים רעבים ועייפים וחולים ומיליון רוסים במלחמת קיום ופיגועים ופיחותים, ותרבות הבלוגים אינה מעניינת את הרוב המכריע של האנשים.
 
אמא שלך לא מתלהבת מהאינטרנט
 
ראי את אמא שלך, או אמא שלי, או השכנה שלך, או המכולתניק, רופא הילדים שלך, הפקיד שעושה לך הארכת רשיון, את השוטר, את נהג האוטובוס. אלה רוב הישראלים. הם חיים מיום ליום בחיים קשים לחוצים עם מעטפת אלימות שכבר מחלחלת ומגיעה אליהם, ומה להם ולתרבות הבלוגים. הם רוצים אינטרנט ויש להם אינטרנט, כי אינטרנט זה תשתית, כמו חשמל, כמו קו טלפון קווי בבית. רוב האנשים משתמשים בטלפון בלי לעסוק בשאלת הטלפוניות של המכשיר, וכך זה גם באינטרנט. רוב האנשים בכל הסקרים הגדולים של חברת הסקרים הגדולה הזו, שכחתי את שמה, עושים אי-מייל וצורכים חדשות וכמה מהם, בעיקר נשים או אמהות מאמצות, משתתפות בפורומים רלוונטיים לנושא, שנותנים להם מידע איפה אפשר לאמץ. אני עצמי לא מתלהב מהאינטרנט, חוץ מהעובדה שהוא שער לספריית ידע הגדולה בעולם, ואני אדם סקרן, אז אני משתמש בתשתית הזו כדי להגיע למידע. אני אישית לא מוריד מוזיקה, פעם אחת הורדתי מנאפסטר לפני שנים רבות, מעולם לא הורדתי וידאו. כלום. אני מתייחס לאינטרנט כמו אחות ותיקה בבית-חולים שמטפלת בגוסס. היא לא אוהבת אותו, והיא לא שונאת אותו, היא רק עושה את עבודתה והיא עייפה – וטוב שכך. מעשיה הם החשובים, לא רגשותיה או מחשבותיה לגבי הגוסס.
 
תעמולת בחירות ברשת -יוק
 
מכאן נגזרת גם עמדתי לגבי תעמולת הבחירות. אני עצמי פירסמתי סקר מקיף של אותה חברת סקרים וממנו עלה, כי 90 ומשהו אחוזים מהגולשים לא ראו אפילו לא אייטם תעמולתי אחד באינטרנט. במלים אחרות, שאלת התעמולה באינטרנט חשובה בעיניי כמו שאלת פגיעותם של תושבי הסהרה לזבוב הטצה-טצה. זה בזבוז כסף להשקיע בתעמולת בחירות באינטרנט. מפלגות, כמו פירמות גדולות, עושות סקרים ושואפות תועלות מדויקות ומדידות, וכעת גם להן ברור, שהגולש הישראלי אינו מעוניין בתעמולה. כלומר לא באינטרנט. בערוץ 2 ובעיתונים אולי כן. באינטרנט, הגולש אמר את דברו הפשוט: הוא אינו מעוניין.
 
פשיעה ברשת
 
לגבי פשיעה: הפשיעה הפיזית, כלומר האלימה הקטלנית, מזעזעת הרבה יותר מפשיעת אינטרנט. בסופו של דבר זה כמו ההבדל בין אונס או רצח לבין גניבת כסף באופן מתוחכם כלומר הונאה. ואונס בעיניי מזעזע הרבה יותר מאשר הונאה, ורצח הרבה יותר מזעזע, הכי מזעזע, מאשר גניבת מידע/כסף. ומאחר שחסרים שוטרים וכסף ואמצעי אכיפה בעולם הפיזי, ברור שאין מאיפה להשקיע בפשיעה סייברית. ובצדק. זו מן פשיעה "אשכנזית מודרנית" וקלה הרבה יותר ממה שמשתולל ברחובות: רצח נשים בידי בעליהן, נהיגה אלימה, שיסוף גרונות, דריסת אנשים ובריחה והפקרתם בכביש. מה לנו פשיעה סייברית. זה לוקסוס לעתיד כאשר כולם יהיו אזרחים הגונים ברחוב. עד כאן חלק ראשון. מן הסתם הטלתי עלייך שיממון ופיהוקים לרוב. דודי
 

 

נסיונותי החוזרים לראיין את גולדמן על התוכנה האמריקאית פרומיס (האמא המייסדת של הסוס הטרויאני), פולארד, רפי איתן וידיעות אחרונות – העלו חרס (יותר מזה, קיבלתי תשובה כהאי לשנא – "אין קונספירציות בישראל"), אבל במקום זה קיבלתי את הראיון לעיל. לדעתי ? ידיעות אחרונות מפחדים מהבלוגים.

 

 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: