שלום, אפשר לדבר עם גברת מנדלבאום ?

בשעה תשע וחצי בדיוק צלצל הטלפון. צג הזיהוי הראה "חסום", ועורר מייד את הדילמה המוכרת, לענות או לא, ומי זה יכול להיות. החלטתי להיות אופטימית, ולהמר על שיחה חיובית.

-"הלו ? בוקר טוב." אימצתי קול חיובי ועליז במיוחד.

מ"ח לפי שעה

 (מתיו ברני)

-"בוקר טוב, אני מחפשת את איריס…א….א..מנדלבום…" גמגמה האשה מעבר לקו והעצימה את המיסתורין.

-"לא מנדלבום, אבל לא חשוב, כן זו היא, אני, איריס. איך אפשר לעזור לך ? " הרצון הטוב קצת התנדף לנוכח הטעות, אך המשכתי לפמפם ססמאות חיוביות לעצמי. "חייך והעולם יחייך אליך..".

-" אה, יופי, מצאתי אותך. מדברת שולה, ממחלקת זהויות במשרד לרישום אוכלוסין." שוב היא כניראה מתבלבלת…איזה מחלקה ?

-"מאיפה ? זהויות ? הכל בסדר אצלי בתעודת זהות. מי את בבקשה ?" התחלתי לאבד סבלנות.

-"מחלקת זהויות, כן, שמעת נכון, זה משרד סודי. זה לא מתיחה, אני באמת שולה, ממחלקת זהויות…את יכולה לקחת מספר טלפון ולחזור אלי אם את לא מאמינה."…או, ממש הרפתקאה, בעוד שאני התלבטתי האם זה שוב בזק רוצים תשלום על הקו המנותק, או אולי ממפעל הפיס, הודעה על זכיה.

-"אנחנו צריכים להנפיק לך זהות חדשה, כפי שהבטחנו לך, או הבטיחו לך, עברו השנתיים בהקפאה, כלומר,את כבר מסווגת מחיקה, אבל מבחינתך זה הקפאה, ועכשיו אנחנו צריכים להנפיק לך זהות חדשה. איריס, את איתי ?" הרגשתי קצת מטושטשת, שמא מדובר בחלום שמתחזה למציאות והנה עוד רגע קל יצלצל השעון ויעיר אותי.

-" שולה, אני איתך כל הזמן. פשוט, עם כל הכבוד לך, זה נשמע לי כמו מתיחה מטופשת, אין לי זמן, אז אני סוגרת. או קיי ? אלא אם כן את רוצה להגיד לי משהו שיישמע הגיוני. אולי שאת עובדת הפקה בתוכנית מתיחות חדשה." התחלתי להתעצבן, וכל ססמאות החשיבה החיובית זרמו בחזרה למוח הממוכן שממנו נפלטו כניראה.

-"לא, לא איריס, זה לא מתיחה, ואני לא מפיקה. הבנו שאת לא מרוצה מהזהות שהונפקה לך על ידי המדינה, ומכל מקום, זמנה פקע, אז צריך להנפיק לך זהות חדשה. מה את רוצה להיות ? כלומר מי ? "…לפתע נפל לי האסימון, בבת אחת. התיישבתי על הכסא כדי שפיק הברכיים לא יוביל אותי אל הרצפה הקרה.

"אה…אה…זה אתם ? אה…חכי רגע, את יודעת מה, תתקשרי עוד חמש דקות, אני צריכה לעשות לי קפה ולחשוב על כל זה רגע, ובכלל נשרף לי משהו על האש. אז ביי." סגרתי את הטלפון בלי להמתין לתשובתה.

לרגע חשתי כאילו אני מתעלפת, שפע המחשבות הציף אותי, ובאוזני החל להשמע הצפצוף החד, שמבשר על קצר בין הראש לגוף. אוקיי, לנשום, לספור, לנשום עמוק…זה קורה. הנה זה קורה. חשבתי כבר שזו היתה הזיה, לפני שנתיים בדיוק, כאשר התיישב מולי עורך הדין הכרסתן, ודיבר באנגלית רהוטה, מתכתית. "לא אגיד לך בדיוק מי שלח אותי, אבל בוא נגיד שזה מבחינתך אלוהים. אל תנסי לשאול, כי לא תקבלי תשובות.

את השליחות קיבלתי מעו"ד אליבי, מישראל, שאת שמו ודאי שמעת, וזה צריך להספיק לך על מנת להבין שזה בא מגבוה מאד. " השיחה התנהלה בגינה קטנה בליבה של סן פרנסיסקו, ליד בריכה מלאכותית לא גדולה. יונים התעופפו בכל עבר, מידי פעם נחתו על המשטח הלבן, חיפשו גרגרים ונסקו שוב אל על. 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: