התאגיד היהודי

טיוטא להגיגים

 

להיות שייך

מזה שנה אני בישראל, בעל כורחי, נאלצת להסתגל למציאות לא נוחה ו"להשתלב". במובן מסויים, וחרף העובדה שנולדתי כאן, וגם סבי נולד כאן, מצבי דומה לזה של עולה חדש, או פליט סודני שמוחזק בלימבו, ללא זכויות. מכל מקום, יום רודף יום, וצריך לחיות גם כך. נקודת המבט הזו מעניקה לי הזדמנות חריגה וחד פעמית לבחון את הערכים העמוקים של החברה הישראלית, כאלה שנחשפים רק לזר מוחלט, ומופנים כה עמוק אצל הצברים, עד שאינם בבחינת מודע.

המאפיין הבולט ביותר בעיני הוא תופעת ה"מפלגות" והצו העליון "להשתייך". כל ישראלי ימהר לאמר לך שאי אפשר לחיות בלי להיות שייך. בכך חוזר הישראלי ומכה בזר, באמצעות השוט שספג בעצמו עד שהפנים את הערך הזה ללא הרהור, אך כניראה תוך מחאה מודחקת. אחרת אין להסביר את הצורך הכפייתי של הישראלים ל"שייך" מייד כל אדם "למפלגה". הכוונה אינה בהכרח למפלגה פוליטית הרצה לכנסת, אם כי יש בהחלט גם תביעה כזו, שהיא כמעט קיומית הישרדותית. אדם ללא מפלגה בישראל, משול למת ההולך בשולי המחנה ומלקט שיירים.

תופעת המפלגות מציקה בפני עצמה, שכן מבחר המפלגות שמוצע לאדם המחפש אינו מרנין נפש ואינו מגוון במיוחד. מאפיה כזו ומאפיה אחרת, ועיקר ההשתיכות, כמו בקבוצת כדורגל, מתבססת על רגשות נאמנות שבטיים, "משלנו" כזה. אדם ללא מפלגה משול לכבשה ללא עדר, או דג שנפלט מן המים.

אך בזה אין די. בתוך כל מאפיה מרכזית, יש אשכולות קטנים יותר, שלשם הגדרתם דרושה טביעת עין דקה, ויצירתיות גדולה מאד. לא נעים לקרוא לזה מאפיה, במיוחד אם למשל מדובר ב"ארגון" שעיקר דגלו הוא אנרכיזם או חופש או טוהר המידות. האם "מאפיה אנרכיסטית" אינה אוקסימורון ? כניראה שלא, לפחות בישראל.

ניתן להפוך את מלאכת הזיהוי לספורט או לתחביב חינני. כך למשל, כאשר אני פוגשת עכשיו זוג צעיר עם ילדים, או אדם בודד, או זוג ללא ילדים, אני מציבה לעצמי מטרה, עם לוחות זמנים ברורים, לפענח את מארג המאפיות ו"המועדונים" שהוא שייך אליהם. לאחרונה זה כבר לא גוזל ממני זמן רב. מנקודת מבט כזו, קל להבחין בדפוסי החיברות של הישראלי, הפועל למעשה כדבורה פועלת בתוך הקן. החיברות הוא מעשה של ריגול, או מעין משימת reconnaissance דומה למשלחות הגיוס של כתות כמו הארי קרישנא. הגורם החדש, הזר, במקרה זה אני, נבחן על ידי המשלחת, ואז מתחיל ריקוד מעניין של לך ושוב, כאשר השליחים מדווחים לקבוצה על ה"חדש", דנים ומקבלים מידע (רכילות, בדרך כלל לא ממש מדוייקת), וחוזרים להמשיך את הדיאלוג. המטרה היא לבחון אם הזר כשר לצירוף וגיוס למאפיה, הקטנה או הגדולה, או לפחות לאחד המועדונים, או שמא יש לדחות אותו ולהמשיך הלאה, או אולי יש לו ערך אחר שאפשר לבחון ולשום, ולעשות בו שימוש.

מבחינת הזר מתנהל תהליך מעניין אחר. ראשית, הוא אמור לגלות מאיזה קבוצה האנשים החדשים שפגש. שנית, האם באמת הוא מעוניין להיכנס לקבוצה שלהם, ואם לא, כיצד לסרב מבלי להחשב לא מנומס או חס ושלום , אויב. תהליך שילוב וקליטה מוצלח בישראל אמור לארוך שנה לכל היותר, שבה יגלה הזר החדש את המפלגה שלו, ישתלב בה כך או אחרת, וייכנס לזרם המרכזי של החיים. כניסה למועדון ישראלי, או מפלגה, כרוכה בעצם באותם מטא-כללים. מאחר שכולם שייכים לקבוצה כלשהי, אין "סתם אנשים". קבוצות אחרות הן יריבות, למעט לקואליציות אד הוק המבוססות על יצירת רוב חוסם לקבוצה שנואה על שתיהן. כל חבר אמור להיות אמון על כללי היסוד, ועל הססמא וה"מפה" שיוצאת בכל שבוע, כדי לא לטעות ולבצע איזה פו-פה נוראי שיחבל במאמצי המפלגה/מועדון. הכלל החשוב ביותר הוא לדעת מי שייך, כדי להיות נאמן לכל אחד מחברי הקבוצה ויהי מה. בבסיס החיברות מצויה החכמה היהודית העתיקה – טובים השניים מן האחד, ומכאן שטובים הארבעה מן השניים, ובקיצור, החיים בעדר קלים ובטוחים יותר, ואת זה יודעת כל מאפיה מתחילה. בתוך הקבוצה כללי ההתנהגות הם היררכיים למדי, יש "שווים יותר", אך בגדול כולם נהנים מן הקשרים של הקבוצה וההעדפות במסחר, קבלה לעבודה, מידע, ובקיצור "שמור לי ואשמור לך" או "חבר מביא חבר". כלפי חוץ יש לשמור על חזות אחידה ונקיה, ובתוך המעגל הפנימי אפשר להנות מן החברות, ואפילו להחליק פינות ולעגל חוקים, להנפיק זה לזה אישורים כוזבים, עדויות שקר לבנות, וכל מה ששותפים לקשר עושים אחד למען השני.

העקרונות שסביבם הקבוצה מאוחדת, הם נזילים ומתאימים עצמם לצוק העיתים. סוציאליזם לא סותר מיליונרים. ארץ ישראל השלמה לא סותרת מכירה כללית של שטחים בעת הצורך, ליברליות ושמאל רדיקלי, לא סותר שירות במוסד והתנקשויות סלקטיוויות, הכל הולך ובלבד שהקרדו של העדר מכשיר זאת.

לאחרונה גיליתי כמה "ארגונים" חדשים כאלה, היום הם נוטים יותר להתכנס סביב מעביד או תאגיד, כנהוג בעולם הרחב. חבורות היי טק אמדוקסיות, חבורות של תאגידי פרמה (תועמלנים, רופאים, ואפילו אנשי פרסום), עיתונאים ותאגידי חדשות (איש איש לפי המפיונר שלו, כלומר, בעל התאגיד. אין זה משנה שהמאפיין הוא אידיסינקרטי לחלוטין, שוב גם בעניין זה הנאמנות היא שבטית, לעיתים רב דורית ומשפחתית. כך, אחד מבני המשפחה יהיה עיתונאי, השני מזכירה, השלישי משכתב, והרביעי יעבוד בחברה שנותנת שירותי חלוקה, והבת דודה תקבל עבודה במשרד פרסום שיש לו קשרים טובים עם העיתון, או עם רשת הטלויזיה. הבן הדוד שיצא מן הפקולטה למשפטים יקבל "פתק" וירטואלי להתמחות במשרד עורכי הדין שמייצג את רשת התקשורת, וכך הלאה. וכמו ברשות שדות התעופה, בסופו של יום, עשרות ומאות בני אותה משפחה יועסקו באשכול שנובע בטייקון העומד בראש. "

זה מה שיפה ב"תחושת השייכות" הצברית, היא גמישה ומשתנה בהתאם לצוק העיתים. בעידן תאגידי כזה, עוברת הנאמנות התמרה מסויימת, אך לא מוחלטת, למבנה תאגידי, שמצידו מתאים עצמו למבנה המפלגתי המסורתי הקודם, רק ב"לוגו", כך למעשה נוצרת מפלגה כמו קדימה שהיא סינתיזה והכלאה בין מבנה קודם של נאמנות שבטית על בסיס פסאודו מפלגתי, למבנה תאגידי כלכלי. רשתות שייכות קודמות, אינן מתמוססות לחלוטין אלא מתאימות עצמן, כמו אמבות גמישות, למבנים החדשים. הנאמנות של השטעטל למשל, "אבא שלי והדוד שלו הכירו עוד בפינסק", ממשיכה לפעול, אך תשתלב בתאגיד מסויים, שיספוג לתוכו את "יוצאי פינסק" הללו. וכך הלאה.

התוצרים של "תורת הקבוצות" הללו הם די יצירתיים מבחינת היכולת לערבב מושגים סותרים ולענוד אותם בגאווה "לוזר גאה" או "יהודית ודמוקרטית", מגיעה לשיאים של פרדוקסים, שאפילו גדולי הזן-בודהיזם שחיפשו בנרות פרדוקסים כדי להתאמן עליהם במדיטציות חזקות במיוחד, לא היו מעלים על דעתם.

ומעל הכל – השייכות. מחיר האינדיוודואליזם בישראל הוא קיומי ממש, ומי שזקוק לחירות מחשבה ופעולה, אפילו בינו לבין עצמו, כדאי שיימנע מקריאת תיגר על השיטה פן יבולע לו. עדיף להיכנס, ולו בחצי פה, לאיזו מפלגה מוכרה ומבוססת, לשלם את מיסי החבר, ולהחביא את הטלויזיה בארון, כפי שעשו פעם חברי הקיבוצים.

ביקורת על הביקורת

לפני שנה העליתי בבלוג שלי המלצות לספרים שקראתי ואהבתי והן מצויות במדור המתאים לכך. מאחר שחזרתי מחו"ל היו הספרים האחרונים שקראתי באנגלית. מאז, לצערי, לא קראתי ולו ספר אחד, בין בעברית ובין באנגלית ולכן לא עדכנתי את הרשימה. אחד הספרים שהמלצתי עליהם היה "מעוף העורב" של אן מארי מקדונלד, ספר קנדי עטור פרסים ורב מכר בינלאומי. (יש לציין, לטוב או לרע – תלוי בטעם האישי, שאופרה וינפרי "אימצה" את הסופרת במועדון הספרים שלה, והעניקה לה פרסום אדיר בארצות הברית). שמחתי אם כן להיווכח שהספר – עב כרס ומאתגר – תורגם לעברית, ואפילו יחסית במהרה. (יש לקוות שגם הספרים האחרים במדור יתורגמו לעברית במהרה). אגלה פה שקיוויתי שאוכל בעצמי לסקר את הספר באחד ממדורי הביקורת של העיתונות הכתובה או האלקטרונית, אך לא נסתייע הדבר.

מאחר שאהבתי מאד את הספר, רבה היתה האכזבה שלי לקרוא את הביקורת במדורי הספרות (לידי הגיעו הביקורת של "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" בלבד).

שתי הביקורות, בצורה תמוהה ומוזרה אך אחידה, התעלמו מההקשר המקומי של היצירה, כלומר, העיסוק שלה בשואה, בניצולים היהודים שהגרו לקנדה, ובעקיפין באנטישמיות, ובמדיניות ארצות הברית ואנגליה כלפי השואה. מאחר שלא מדובר בנקודה אנקדוטלית ברומן הזה, אין להניח שהיא נשמטה מעיני המבקרות של שני העיתונים החשובים, ידיעות והארץ.

על כן, ולמען הקוראים הסבורים מן הביקורות שמדובר ברומן קנדי בעל איכויות, אך ללא נגיעה מקומית, ארחיב מעט את היריעה של הסקירה כדי להסביר מדוע כדאי לקרוא את הספר, גם מתוך עניין בהעמקת ההבנה של השואה, והיחסים של ישראל עם העולם ועם ארצות הברית בפרט. 

ככתוב בביקורות, ממוקמת העלילה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השניה, ותחת השפעתה המכרעת, בבסיס חיל אויר קנדי. אבי המשפחה הוא טייס "שלא הזדמן לו להשתתף בקרבות אויר" עקב פציעה, אך גאוותו, כמו גאוות העם הקנדי נתונה לתרומת חיל האויר הקנדי להפצצות באירופה. הטייס מוצב בבסיס בנות הברית בגרמניה, ולאחר שירות שם מועבר להדרכה בקנדה. גרמניה מהווה ציר חשוב בעלילת הספר, כמו גם מקומה של קנדה כמעין "שלוחה" של אנגליה הורתה וארצות הברית שכנתה הגדולה העולה לגדולה ולשליטה על העולם לאחר המלחמה. בבסיס החדש מתאקלמת גיבורת הספר, המספרת מדלן, בבית ספר שבו היא הופכת קורבן לאונס והתעללות מינית אכזרית של המורה. אביה, שעסוק בעלילות ריגול, ותחילת המלחמה הקרה, אינו מקדיש זמן לביתו, וכך אין איש ששם לב לסימני ההתעללות.

בבסיס ישנה משפחה המרתקת את הילדה. אלה "היהודים", מורה הבסיס שהוא ניצול שואה מגרמניה, ורעייתו המוזרה. ביתם מלוכלך וגדול, הם מאמצים ילדים חולים ונטושים, היחס אליהם הוא חיובי אך חשדני ומרוחק. הם אינם נוצרים אינם חלק מן החגים והשיח הכללי. פרשת ההתעללות המינית בבנות הקטנות ממשיכה, וכתוצאה ממנה מתבצע רצח של אחת מהן. החשד נופל על בנו הבכור של "היהודי", שהוא ילד מאומץ בכלל. במקביל, עוסק אביה של הגיבורה במבצע חשאי לייבוא מדען נאצי אכזרי, העורק מברית המועצות, ומיועד לעבור לנאס"א בארצות הברית, כדי לפתח את מערך הטילים נגד הסובייטים. באורח מקרי, נתקל היהודי, ניצול השואה, במהנדס הנאצי המוברח, בסיור בקניון. הנאצי היה מבין הקלגסים שפיקח עליו במחנה עבודה נוראי בגרמניה, שבו פותחו טילים למען המשטר הנאצי.

מכאן מתגלגלת העלילה במהירות, ויש לציין כי הניצול היהודי מוצא להורג באכזריות על ידי סוכני סי.איי.איי החוששים שיחשוף את זהות המדען ויפוצץ את המבצע להבאת המדענים. זהו מבצע מסועף בשיתוף אנגליה (האחראית על החלק האירופי), קנדה – המהווה תחנת ביניים בלבד, וארצות הברית החולשת בכיפה. היהודי נרצח אם כן, בנו מופלל ברצח ויושב שנים רבות במאסר חרף העובדה שתהיות רבות עולות כבר בשלב המשפט והציבור זועק חמס נגד ההרשעה, משפחת היהודי מתפוררת כולה.

חידוש עיקרי ברומן זה, בנוסף לז'אנר הקוואזי בלשי שחודר לאחרונה ל"ספרות היפה" וכובש אותה (בארץ, בתיה גור למשל) ביחד עם ספרות הקונספירציה- המיסטית/דתית (דן בראון בצורה הוולגרית אך רומנים כמו שם הורד הם מראשוני המגמה שטרם הובהרה לדעתי, וקיימת גם באמנות הויזואלית כמו אצל מתיו בארני) – הוא היותו ערכי/מוסרני/פוליטי ללא בושה. במונחים עדכניים "יש לו אג'נדה" והוא לא מסתיר זאת. מקדונלד מציבה את היהודי מול הנאצי חד וחלק, בתור שיטות ערכיות מנוגדות, מעין "בני אור ובני חושך". הערך החיובי הוא תמיכה בחיים באשר הם וחירות, הנאציזם הוא ביטוי של מגאלומניה (מירוץ החלל) ושעבוד אנשים, כלומר עבדות וזילזול בחיים. היהודי ניצול השואה זונח את ההנדסה והפיזיקה, מירוץ הטילים וכל זה, לטובת הוראה, טיפוח ילדים נכים, חריגים, כלבים וכל מה שכרוך ב"זוהמת" החיים הפשוטים כאן ועכשיו. הנאציזם, אותו ממשיכה ארצות הברית באמצעות תוכניות החלל הגרנדיוזיות הוא הניגוד לכך. כל היתר מתרחש בין הקטבים הללו. הספר קושר באמנות רבה את "משבר קובה" והפוליטיקה הקנדית בהקשר זה ובין מלחמת עירק ששוב מדגישה את הלחץ בו נתונה קנדה להצטרף לאימפריאליזם של שכנתה. כל זה נשמט משום מה מרשימות הביקורת בשני העיתונים.

הספר נכתב על ידי אישה בעלת מודעות פוליטית וידע רב, אך היא נמנעת מלהזכיר אפילו את קיומה של ישראל. בתגובה, כניראה, נמנעים המבקרים הישראלים מלדון במשמעויות העמוקות והחשובות של הספר הזה, לפי עקרון התגובה הציונית ההולמת ? אין לדעת, אך אולי התשובה לכך טמונה בפסקה הראשונה ברשימה זו.

—————-

עמי ושלי בעורף האויב

 

בתזמון מעניין, קמו שלי יחימוביץ ועמי איילון, עמודי התווך מפלגת העבודה החדשה, ו"חזרו בתשובה" בריש גלי. שלי יחימוביץ קראה לחרדים "מיעוט נרדף" ועמי איילון הציע לשמור שבת במרחב הציבורי ולסגור קניונים. אינני פרשן פוליטי, ואין לי מושג אם זוהי טקטיקת חנופה לחרדים מתוך ציפיה לקואליציות שיבואו, וזה גם לא מעניין אותי. אני מבקשת לבחון את ההתפתחות הזו כמגמה מסויימת בפיתוח "הזהות היהודית" של ישראל במשחק העדין שבין הגולה, התקומה, והמרחב הגלובלי.

ההצהרות האלה אינן מפתיעות אם לוקחים בחשבון את ועידת העם היהודי לדורותיו שהתכנסה לפני כמה חודשים כמעט במחתרת בארצות הברית, כדי להחליט "מה לעשות". מגמות עיקריות מוכרעות בפורומים כאלה ולאו דוקא בקואליציות של כנסת ישראל. מזה כמה שנים ניכרים סימני החלטה כזו בגופים לא ממש דמוקרטיים על נושאים מרכזיים ביותר, בעיקר נושאים של זהות. הועידה האחרונה יצאה בהודעה לקונית שהם משבחים את האורתודוכסים על כך שבקרבם יש מיעוט של מתבוללים.

ניראה שהשמאל הישראלי, הציוני, הבטחוני, ה"סוציאל דמוקרטי" אימץ לו איזה טריפ חדש, והוא פחות או יותר מודל אירופי של יהודים בעלי סממנים תרבותיים דתיים (שבת, כשרות ? לא ברור מה ינחת עלינו הלאה), בגבולות ששים ושבע, לצד מדינת פלשתינאית, משהו כזה. לחזור לעצמנו, עאלק.

כיוון דומה במקצת מצוי במגמה המונחתת בעדינות וברכות מלמעלה לעשות מדיטציות יהודיות, בלי להפסיק לנסוע בשבת ולאכול מדוזות לא כשרות במסעדות יאפיות בתל אביב. לא אכנס לזה כרגע, אך תקציבים ועידוד ניתנים לארגונים (אמריקאיים בעיקר) שמשווקים "אקסטזה" יהודית חילונית לכאורה, צפונית, עם גוון בודהיסטי קצת, להחליק את התרופה.

מכיוון אחר אפשר לראות שמאלנים מובהקים שמבקשים להרחיב את הגיור, כדי לקבל יותר זרים לישראל ולהשוות את מעמדם. הקלת ההליכים ולא אזרוחם, היא התביעה החדשה. ובכלל, מדברים על "חילון של מצוות", כלומר ניסיון יפה למדי להוציא תבן מן המוץ, ואת הפנינים מן המאובנים שדבקו בהם באלפי שנות שלטון דתי ביהדות ובעולם כולו.

שני דברים מקשים עלי בנושא הזה. העיקרי, הוא דרך קבלת ההחלטות שעדיין לא עברה "חילון" בישראל, כלומר, השתתפות ודמוקרטיזציה, תוך מתן אמון אמיתי בפרט ובציבור. השלטון הדתי-סמכותני שמאפיין את היהדות כממסד פוליטי (הרב-מנהל, והחצר שלו) עבר תמורות רבות, אך מעולם לא חרג מהמבנה הבסיסי שלו, קבלת החלטות לא דמוקרטית על ידי "סנהדרין של גברים", סך כל ראשי החצרות המתכנסים ומבררים סוגיות מעל הראש של הציבור. וכבר בקרב משפטנים אפשר לשמוע תירוצים כמו "לא משנה איך החלטה התקבלה ואפילו מי קיבל אותה, העיקר שהיא טובה", כלומר, זניחת הפרוצדוראליזם של הדמוקרטיה (שאכן הכזיבה) לטובת איזו אינטואיטיביות ו"קומון סנס".

 

נקודה מטרידה נוספת היא ההשפעה המודעת והבלתי מודעת מבחוץ, על כפיית זהות דתית על "עמישראל". מבלי להיכנס לפרטים, קיים היום לחץ אדיר המלווה במגנון כספי עצום ורב, להחזיר את היהודים לזהות המקראית שלהם, כאיזו כת דתית איימישית, כדי ששיבתו של המשיח ישוע תגיע על רקע הפקה מתאימה. לחץ זה מופעל גם על הציבור המוסלמי-ערבי. לא מתקיים דיון בישראל על ההשפעות ההרסניות ועל החורבן שהתרחש בעולם עקב נפילתה של ברית המועצות, היווצרותו של עולם חד קוטבי בשליטה אמריקאית. השיח הקומוניסטי מרקסיסטי הפך מוקצה ומובס, לטובת ריאקציות מסוגים שונים, ו"מסע ניו אייג'" בעל שורשים פשיסטים נאציים בעליל. (ופאגנים).

 

אין כל רע במחווה של עמי ושלי כלפי החרדים, לולא העובדה שזה מגיע ללא הסבר. לענ"ד, הכשלון הברור של ההנהגה היהודית הכוללת בשואה מחייבת בעיקר מסקנה אחת, והיא שינוי מוחלט ויסודי בדפוסי ההנהגה המסורתיים, שהתבססו סמכותניות, היעדר שקיפות (חשאיות), ועדריות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איריס  On 07/12/2005 at 14:55

    אני מקווה שלא יחשדו בי ששתלתי את גלית בתור המחשה. נשבעת שלא עשיתי את זה, היא אותנטית.

  • נועם  On 07/12/2005 at 15:30

    הביקורות התעלמו מההקשר היהודי של "מעוף העורב" לא מתוך איזו ישראליות אלא להפך – מתוך הקוסמופוליטיות-הרב-תרבותית-אלק שהם סופגים בחוגים לספרות. הם לא "ישראלים" כי זה לא נאור דיו, והם גם לא "יהודים" – יהודים זה הדברים האלה שעמי איילון ושלי יחימוביץ' עושים איתם קומבינות. לא אנחנו, חלילה.
    רוב המבקרים, וספציפית אלו שביקרו את הספר הזה, הם אנשים חסרי זהות וחסרי עמדה, אך רבי נוסחאות ודקלומים תיאורטיים. זה הכל.
    ובמילים אחרות, כרגיל, כשיש צורך להחליט מה מסביר תופעה טוב יותר – טפשות או קונספירציה – הטפשות לוקחת בגדול.

  • איריס  On 07/12/2005 at 15:43

    אני חושבת שהטענה שלך היא פתיחה לדיון, או המשך לדיון שניסיתי לפתוח. טפשות יכולה לשרור גם בקונספירציה, להיפך זה בדרך כלל הולך טוב יחד, לא מוציא זה את זה.
    קשה להסביר את ההתעלמות, למעט ההסבר המופרך כמובן שמישהו לא קרא את הספר.

  • נועם  On 07/12/2005 at 16:17

    ההסבר.
    כמובן, לא יעלה על הדעת

  • איריס  On 07/12/2005 at 16:59

    גלית וקודי או מה שלא יהיה, לא בראש שלי לנהל מרדף אחרי טרולים והודעות מטרידות.
    גסות רוח, לא כאן בבקשה, נא פתחו בלוג שלכם

  • איריס אחרת  On 07/12/2005 at 18:53

    הספר נשמע מעניין. את יכולה לתת לינקים לביקורות שכתבת עליהן, למען האחיות הגולות שאין להן מנוי בויי-נט?
    ו"בעניין היהודי", שלי יחימוביץ' דווקא נתנה הסבר לעניין הקואליציה שהיא רוצה ליצור עם החרדים(בראיון שהיא נתנה לשטרסלר ב"הארץ"): יש לה שותפות אינטרסים בענין המאבק בפורנוגרפיה וסגירת הקניונים בשבת נועדה לאפשר לאנשים יום מנוחה יחד עם זה של ילדיהם. דווקא האמירה הזו שלה מראה על שבירה של "מאפיות" או קבוצות לטובת בריתות שנראות למי שגדל בכיתתיות הישראלית. זה לא אומר שצריך לכרות עם החרדים ברית בכל נושא. צריך להילחם ברבנות משפילת הנשים והחרדים הם לא קבוצה מוקצה רק משום שככה הישראלי הממוצע מתחנך.

  • איריס  On 07/12/2005 at 20:39

    נתחיל מהסוף. לא פסלתי את האמירות שלהם, רציתי לשמוע מה יום מיומיים. הרי הם היו שם תמיד וגם הבריתות בין ארגוני ילדים.נשים וחרדים סביב האונס. אבל היא הלכה צעד מעבר לכך ובעיקר יש להוסיף לזה את עמי איילון שצעדיו מתוכננים.
    אין לי גם כלום נגד החרדים כמובן, ההגיג היה בקשר ל"הנחתות זהות מלמעלה" שממשיכות להתרחש כאן מכל כיווני הקשת הפוליטית. לפני שמונה שנים היתה לי ההארה הזו בקשר לחרדים, ואותו חוג של שמאל א-לה יחימוביץ הוציא עלי חוזה כ"חוזרת בתשובה" ונידמה לי שגם ספירו סיפר חוויה דומה. לכן, אני לא קונה את הפתיחות החדשה כפי שלא הבנתי את ההתנפלות לפני עשור על כל מי שדיבר עם חרדי. זו בדיוק תופעת העדר שכתבתי עליה. העדר גם לא חייב דין וחשבון, וגם לא הסברים, זה גלים כאלה של החלטות, ללא הסבר ושקיפות, וכוווולללם מצטטים את הלוגו השנתיגם אם הוא הפוך במאה שמונים מעלות מהטרנד הקודם מבלי שחל כל שינוי בנסיבות. זה קורה בכל המחנות ובעניינים שונים.()מישהו ניתח את זה כשרידים לתרבות "החרם" הגלותית, אולי)
    באשר לויינט, לא כתבתי שם ולאחרונה לא פרסמתי שום דבר, אני לא חושבת שנותרו לינקים לביקורות הרבות שלי מ"מעריב" מאחר שהם לא הועלו לאתר שלהם.

  • איריס  On 07/12/2005 at 20:55

    באומרי שאין לי כלום נגד החרדים הכוונה שהתנגדתי לעליהום וגם לדילדול הכלכלי שבוצע להם, וגם להתנפלות על נושא הגיוס.
    אין לי שום עניין ורצון לראות חרדים מנהלים את חיי, לא בבתי הדין הרבניים ולא בשום צורה אחרת במוסדות בעלי תוקף של חוק.
    מתוך אילוץ, ובהינתן המשטר הצבאי הישראלי, הם כוח פוליטי ממתן שאפשר להישען עליו אסטרטגית, כפי שנעשה באירן למשל.
    הדיון על הזהות שהם משווקים ובכלל האורתודוכסיה היהודית, זה לא המקום לדיון, אבל חבל שהוא לא מתקיים בכלל, מעבר לקלישאות ומלחמות לעוסות בסגנון פופוליטיקה.
    (מה שנובע מהכפיה הדתית פוליטית כמובן, אבל עדיין מצער)

  • איריס אחרת  On 07/12/2005 at 22:25

    נראה לי שלזרוק אל עמי ושלי לאותו סל זה בעייתי. למרות הכותרת השנונה, איילון הוא איש צבא או שב"כ או שניהם והוא חושב בטחוניסטי. יחימוביץ' שאמרה שנשים צריכות לא ללכת לצבא, כי זה המקום הכי לא פמיניסטי שיש, אמרה דבר נכון. זה אמנם טריויאלי בתנועה הפמיניסטית בעולם, אבל לפי הקרתנות הישראלית פמיניזם מוגדר כ"להיות הכי גבר שאפשר" וזה אליס מילר.
    אין לי מושג אם יחימוביץ' כרתה בריתות כאלו בעבר, אבל עכשיו היא בעצם יצאה נגד העדר. מצביעי העדר של העבודה-מר"צ-שינוי דווקא בונים את זהותם על שנאת החרדים. זה גם חלק מתופעת העדר: תרבות של שלילת העדר האחר או פרטים ממנו. גם מכניסים את כל החרדים לאותו סל וגם בונים זהות שבטית שהיא "אנטי" בלי לבדוק מה ה"בעד" בכלל. זה בדיוק הדיון שחסר.
    ובענין החרם, נדמה לי שזה שייך יותר לתרבות האשכנזית. מעניין אם מישהו יודע משהו בענין.

  • איריס  On 07/12/2005 at 23:34

    טוב הם שייכים לאותה מפלגה ודיברו באותו שבוע על אותו נושא. נו, זה לא איזה צימוד שאני המצאתי. זה הולך כניראה להיות הקו של מפלגת העבודה או חלקים נכבדים ממנה, וכתופעה כזו אני בוחנת אותה.
    עלינו לקוות שהמניפסט החדש לא קורא בעצם להשארת האיילונים בשב"כ ואנחנו כנערות ליווי שלו, שכבודן לא פנימה ולא בחוצה.
    אנחנו שוב נעות במרווח הצר והלא סימפטי שבין אשת חיל צנועה ובין זונה של השב"כ. מצער, אבל באמת בין שתי האפשרויות הראשונה עדיפה. תמיד אמרתי, אבל לא שמעו. אליס מילר אגב מתחרטת מאד על הבג"צ שלה ואמצה עמדה אנטי צבאית לחלוטין ונידמה לי נישאה באושר להודי שלא היה בסיירת וגילתה שיש גם גברים מסוג אחר וטוב לה.
    בקצב הזה, בעוד עשר שנים, יחימוביץ תגיע למסקנות שלנו, קרי להתחתן עם גוי ולהגר. עד שהזכר היהודי יחלים מהצלקות שאנחנו, האמהות, חרצנו על נפשו הלוחמת בטחנות רוח.
    הבעיה שלי אינה עם התוכן היומי של המנשר, אלא עם העדריות שלו, הנחרצות, והטרור המושלט על הביצה, כולם חייבים להנהן בקליק אחד.
    יש כאלה שמותר להם לסמן התפכחויות (למשל שלי יחימוביץ) ואילו לשאר, הקטנים והעלובים, אסור.
    אין בזה הבדל גדול מהנחיותיו של הרב יוסף לצאן מרעיתו למי להצביע או מה לחשוב היום בבוקר.
    נו, ספרי לנו על ההבדלים בין אשכנזים וספרדים בקשר למנהג החרם. דוקא מעניין.
    עוד מצווה שעברה "חילון" (ע"ע טלי פחימה) ועוד כמה מקרים.

  • רוני  On 08/12/2005 at 13:54

    אכן משקף, אבל אני בספק אם הדינמיקה הזאת שונה באופן מהותי בכל מקום אחר בעולם. זה לא משהו יהודי, לדעתי, זה משהו אנושי. (ואף חורג גם אל מעבר לקטגוריה הזאת).

  • איריס  On 08/12/2005 at 14:05

    בני האדם הם יצורים חברתיים ועדריים אין ספק, אך התרבות הישראלית (יהודית) היא קולקטיביסטית במודגש
    הברית בין האל ובין ה"עם" , תופעת המניין, קובעים את האופי הקיבוצי של האמונה, לעומת אמונת היחיד של הנצרות למשל
    הוסף לכך את הפרנויה הגלותית, ואת הפרנויה הישראלית עם שיירים של קולקטיביזם סוציאליסטי של תנועת העבודה ויש לך דביקות מוגזמת והוויה של כת.
    החברה, הקהילה הקבוצה המשפחה הן תופעות על רצף. ניסיתי להדגים את האופי הכיתתי של החברות הישראלית, המאופיינת ב"חוץ/פנים" מודגש מאד, שייכות ונאמנות מאפיוזיות ועוד.

    כמובן, אם התכוונת לכך שהתופעה חורגת מבני האדם לעבר חייזרים למשל, אז אין ספק שהרוחניות היהודית תושפע בתיאורים מהוויה היהודית כלומר תמצא גם שם "חבורות" מהסוג הזה. חסמב"ה של ההיכלות והמלאכים. אך כל עוד אין לנו בדיוק סרטי וידאו משם, אני לוקחת את זה בע"מ מאד.
    תסכים איתי שיש הבדל בין קהילה לבין כת. הישראליות נוטה במובהק לכיוון הלא בריא של חשיבה אחידה, דוגמה, איסור ל,כפור", רשימות חיסול, מנהגי "ווידוי וחקירה" אידיאולוגית, חשדנות במי שאינו חלק מן הקבוצה, גיוס, שמירת סודות, איסור על מעבר וניידות בין קבוצות, סנקציות על "בגידות" באידיאולוגיה קיבוצית, רכלנות, ועוד. כאשר אתה פוגש ישראלי אתה במשמע פוגש את כל החבר'ה שלו. אין שום הבחנה. שלא לדבר על יחסי המשפחה היהודית.
    בעוד שהמודל הכיתתי הוא השרדותי בתנאים של סביבה עויינת, הוא אנטי השרדותי בתנאים של ריבונות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: