מחוללי ומחללי המיתוסים

בוש מתבקש להחזיר את הגולם לכור מחצבתו…

 

מתקפת פולארד מעלה שאלות מעניינות על ההתרחשות התת קרקעית בפרשה תמוהה זו. לנוכח הפרשה הגלויה האחרונה, שהרעידה את אמות הסיפים של מערכת הבטחון, נוצר דימוי משני שניתן להזקק לו להבנת הפרשה ברמה סימבולית. פרשת השדרוג הסיני, מזכירה לנו משהו, סכסוך עסקי הלובש צורה זמנית, מינוח, מעולם ה"בטחון הלאומי". סכסוך שעיקרו קניין רוחני, זכות יוצרים על רכיב, חומרה כלשהי, בכלי משחית. למי הזכויות לסחור ברכיב, למי הזכויות במוצר כולו ? מה נחשב שינוי מהותי ומהו רק תחזוק. פולארד, לצורך העניין והמשל, יכול רק להיחשב בבחינת מוצר טכנולוגי, סודי מאד כמובן, שנפל לתוך סכסוך דומה. כלי, פיתוח ספק אנושי ספק טכנולוגי, שכל אחד מן הצדדים בפיתוחו מבקש להכניס לו איזה "שדרוג" סודי, שיסיט אותו לטובתו, לאינטרס שלו, מבלי להודיע על כך לשותף השני. סיפור הריגול הפורמאלי, נשמע די מופרך לטעמי. כך גם ההתנהלות של ממשלת ישראל לאחר מעשה. לי ניראה שהבורג המשודרג שהכניס שותף אחד לייצור ה"גולם" הזה, גרם להתפוצצות של המערכת והסגרת המעשה האסור, לשותף הבכיר. אמריקה. הגולם שיצא משליטה, התחיל להסגיר במעשיו דברים שונים ומשונים שאירעו בחיווט שלו, וכך נוצרה הסצינה המוכרת לעייפה, שיכולה להכלל בכל תסריט הוליוודי, של הניסיון לקבל מחסה בשגרירות ישראל. והשאר, היסטוריה.

מדינת ישראל רוצה לסגור עניין. הגולם צריך לחזור הביתה, והגיעה העת לנפוח בו רוח חיים, כיון שבכל זאת, בניגוד לטיל הארפי כלשהו, גם אם נכללו בו מרכיבים ננוטכנולוגיים או איזה עצבוב אורגני ממוחו של אדם חף מפשע וידע, מדובר בבן אדם בצלמו ובדמותו של אתם יודעים מי.  בעיני, יונתן פולארד ברמה הסמלית הוא גולם חי, כלומר, אדם שהפך בידי כוחות גדולים וציניים לגולם, ורק לאחרונה חזר להיות אדם. עכשיו, מבקשים ממציאי המיתוסים בעלי האידיאולוגיות האחרים (אלה הפועלים לשחרורו), לנפוח בגולם רוח חיים ציונית דתית, כיאה להשקפת עולמם.

————–

הצורך של מבצעי הפרות זכויות אדם לזווג למעשי הזוועה שלהם אלמנט רוחני, מיתולוגי, מיתי, או דתי, הוא דבר ידוע משחר ההיסטוריה. גם פרעה התבסס על מיתוסים ואלים בכך ששעבד עמים לצרכיו. אצלנו, התופעה מוכרת למשל ממציאות החיים של המתנחלים. ככל שהמעשה ברוטאלי יותר ומנגוד ליצר האנושי הטבעי, כך צריכה התשתית הרוחנית להיות עוצמתית יותר, חדה, מגייסת. כאן מגיעים הסמלים, ובעיקר המיתוסים הגדולים, שמסוגלים להעניק לפרט כוחות על מדהימים. כמו האמא שיכולה לפתע להרים מכונית כדי להציל את התינוק שלה, כך יכול נער מבולבל להפוך למתנקש מדוייק ואפקטיבי אם באמת יצמיד עצמו למיתוס "גדול" וחזק. פנחס היורה בכזבי, משה ההורג את הקלגס המצרי וכולי. הטבעת מיתוסים בצורה מסויימת היא כבר בגדר שטיפת מוח, אך מדובר על ספקטרום, טווח שבין "חינוך" או "שחרור לאומי", השאה קלה, פרסום, הפצת רעיונות, ובין שליטה מוחלטת באדם כדי להשיג ממנו משהו, נגד טובתו שלו, ואפילו נגד מצפונו.

הגולם, למשל, יכול להוות מיתוס לא רע כדי להרדים את המצפון של אנשים שמפעילים אחרים כאילו היו חפץ. מיתוס אסתר יכול להכשיר שימוש בנשים לצורך סחיטה של פוליטיקאים בכירים, ועוד ועוד. כמובן, הגאולה והמשיח וכל זה, "והיה בית עשיו לאש" ואמירות מסוג זה יכולות בהחלט להוביל אפילו קבוצות שלמות לעקור מטעי זיתים ולשפוך שקי תבואה מידיהם של נשים זקנות ורעבות' אם לא הרבה יותר מזה. דתות הובילו אנשים לשיאים ולמדרונות אנושיים גם יחד, ציד מכשפות, אנטישמיות, וגם מהפכות שחרור וחירות – כולם מונעים על ידי מיתוסים קולקטיביים רבי עוצמה. כולנו בני אדם, ומי שמכיר את רזי הנפש, במידה מסויימת ומספקת, יכול לעשות הרבה דברים, רעים וטובים.

 

ובעיני הפרטיות

אז בעיני הפרטיות, יונתן פולארד הוא גולם אחד, מני רבים מאד, שאתרע גורלו ליפול בין הכסאות, סכסוך עסקי כלשהו על שליטה או תמלוגים, ואולי ברמה רחבה יותר, מי שולט בכלל. הוא יושב בכלא בתור מיתוס, מעין מכשיר מחולט שמציבים בחלון הראווה להשוויץ. כך יעשה למכשיר ששודרג ללא הרשאה. יונתן פולארד זכאי לחרות וכבוד אדם, כמו אחרים במצבו, והם לא מועטים מבין אלה שנקברו חיים, נוצלו, עונו ונעשקו על ידי ארגונים שהם ספק בטחוניים וספק ארגוני פשיעה גדולים. בעיקר הוא זכאי עתה לחירות ממיתוסים מלאכותיים אשר נהגים ומולבשים על אירועים בצורה צינית ואינסטרומנטלית. אלוהים, מי שזה, יעזור לו, ואני מאחלת לו שחרור מהיר מן הכלא, מן האינטרסנטים שפועלים לשחרורו, ומן הרבנים הראשיים למיניהם שכבר משחרים לפתחו, שמא יוכלו להלביש עליו עוד איזה מיתוס מתרוצץ, שחסר לו כלי.

אני יכולה לשער בעיני הרוח מעין "מחלקה" (המחלקה היהודית כבר תפוס, אז משהו אחר, המחלקה למיתוסים ודתות) הממונה על מניפולציה של דימויים חזקים, קולקטיביים, ואישיים, לצרכים שונים ומשונים. כמובן, משחקים במיתוסים הם דבר מסוכן, ולפי הבנתי משחקים מסוכנים במיתוסים הם גם דבר שהיהדות, על כל גרסאותיה, יצאה נגדו בצורה הכי מפורשת וחד משמעית. מדובר באי ההבנה הגדולה ביותר של כוחות הנפש והאנושיות. סם מוות, יכולה גם התורה להיות למי שהופך אותה קרדום לחצוב בו. והתורה בהקשר זה, היא שם כללי לחומרים האלה, המורכבים, שמהם עשויה הנפש הפרטית והכללית.

לאחרונה קראתי רשימה מעניינת החושפת לראשונה את העובדה שחוקר די מקובל בתחום המיתוסים והנאציזם (ותורת הניסתר שהם השתמשו והתעניינו בה לקידום משנתם הנואלת), בעצמו היה שותף סמוי ונסתר להוצאה לאור של ספר "כישוף פרקטי", שיש בו בין היתר גם הנחיות לקורבנות חיה ואולי אדם. ילדים מבולבלים משתמשים בספר ומשחקים בשטויות העלולות להגיע למעשים חמורים. זהו תחום פרוץ לחלוטין, כיון שאינו נתון בדרך כלל למשטור אקדמי מלא, ורבים בו המתחזים ובעלי הכוונות הרעות, הן במעשה (מיני "מרפאי אליל" המתכסים בשמות ניו אייג'יים מפוצצים, ועד ל"מקובלים" דה לה שמעטה שמנצלים מצוקות), והן ברמת הידע והספרות.

 

 

 

 

 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: