הוירוס

היום בבוקר (הגיג כבד מידי)

אומרים שמסתובב פה וירוס קל. כמה ילדים מהגן של בני נפלו למשכב. לא משהו נורא, יומים שלושה כאב בטן, הקאות אולי, בלי חום. היום קמתי עם בחילה ואינני יודעת אם נפלתי קורבן לוירוס או לבחילה במובן הסארטריאני. בחילה של ממש. האם יתכן שהוירוס השכונתי אף הוא מעין אלכימיה כזו, מעין בחילה קיומית שהתגשמה בצורת חרק קטן, כמעט בלתי ניראה, העובר מקיבה לקיבה ?

אומרים, קרוב לימי הקץ, יבוטלו ההריונות. תשעת החודשים יתקצרו לכדי הרף עין, מין ההפריה ועד לתינוק הצורח. אותו הדבר יקרה גם בין מחשבה לבין התממשותה. המרחק שבין הכוחות המנוגדים לכאורה, רוח וחומר, יעלם. את הוירוס השבועי הזה, אני רואה כסימן שכל זה אכן מתרחש. באויר מתרחשת לה איזו בחילה קבועה, תקועה, לא משהו דרמטי, תוצאה של דחיסה.

 פצצת קרח (אנארטיסט)

אדם פותח עיתון בבוקר ונאלץ לבלוע עוד מזה. והבטן כבר מלאה ועומדת לפקוע, אך אין רשות להקיא ממש, או לבצע חוקן, זה יהיה חסר זוהר, לא במקום, דראמטי מידי בימים שבהם החיוך למצלמת הטלויזיה חשוב מכל. שמור על קוליות, גם ברגעים האחרונים של הטביעה במחראה. תארו לכם את אושוויץ בעידן התקשורת האלקטרונית. אסירים מתראיינים לערוץ 2, המאפרת מגיעה, פורעת קצת את הקרחת, מסירה קווצת אפר קרמטוריום מן הפיג'מה. הכתב מתיישר מול הניידת, ופולט את סדרת הקלישאות המוכנה לו. האסיר נעמד על שתי מקלותיו-רגליו, ומה חשוב ? שלא יאבד את הקוליות אחרת הצופה יזפזפ. אין גרוע מכך שהצופה יזפזפ.

הבחילה כבר לא מרשימה כמו שהיתה אצל סארטר, המילים כבר ריקות מתוכן כולל הצהרות צרפתיות כאלה. הציבור לא מתרגש שיורקים עליו בבוז, מי סארטר בכלל, תגיד הסלבריטאית שמפרסמת יוגורט. זפזפ.

במצב דברים כזה, הכל תקוע. הוירוסים נולדים באויר ומתים, עם כל הלוך רוח שמשמעותו התרוקנה. נותר הוירוס כמשל. וישרוק אלוהים לצרעה אשר ביאור. נגמרו המילים, שריקות. ווירוסים.

אוי הטון שלי הופך פתטי דרמטי, הקורא עומד לזפזפ אני רואה ממש את היד על הזפזפנית העכברונית…אופס…הלך…להבא תזכרי להכניס בדיחה.

==============
אני מעיינת בעיתוני הבוקר, מנין להתחיל ? זהו, הדרקון כבר אוחז בזנבו שלו, והשקר כמו רקדנית קירקס אוחז ברגליו מעבר לראשו ולועס את מילותיו לתיאבון. אולי כך נולדת קצת אמת.

 

 

 

 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: