ציון במשפט תיפדה

מעל ומתחת החוק
 

מזה זמן נשמעות טענות מדאיגות, חלק רציניות יותר חלקן גובלות בקונספירציות תלושות והזויות, על שחיתות וקשרים סמויים בתוך מערכת המשפט. סיר הלחץ הציבורי, תחושות הבטן הקשות, נגד מערכת המשפט הישראלית הולך ותופח וגובר, עד לפני התפוצצות של ממש. עסקתי בזה פעם, במישור המקצועי, כאשר ייצגתי "אוכלוסיות", כלומר, קבוצות שלמות הנחשבות מודרות, ומתקשות לנהל את הדיאלוג עם המערכת המשפטית מעמדת פתיחה הוגנת. בעיני, הניתוח של הדיאלוג בין קבוצות "תרבותיות" מסויימת ובין השיח ההגמוני המשפטי הוא מרכזי להבנת ריבודים חברתיים ופוליטיים בישראל. ואכן, קבוצות שלמות בחברה הישראלית כלל אינן חיות באותה מציאות של "דמוקרטיה משפטית" שישראל חורתת על דגלה. הם נסחפים ונושרים אל מתחת לסף וירטואלי שמגדיר "אזרח" במדינה מתוקנת. זה הביוב של החברה הישראלית, שעבורו החוקים כלל לא קיימים. בעוד יש כאלה שנמצאים "מעל החוק" (כמאמר העם ביחס למיוחסים) יש קבוצות שלמות הנמצאות "מתחת לחוק", כיון שבפועל הוא לא נגיש עבורם ולא אכיף. בכל חברה קיים מרווח צר של שוליים כאלה, אך לפי ההתנסות שלי, ה"שוליים" הישראליים הלכו והתרחבו עד כדי לעורר ספק סביר בלגיטימיות של השלטון.

כתבתי פוסט לפני מספר שבועות על טקס "השעיר לעזאזל" שנערך במערכת המשפט, עם סילוקן של שתי שופטות זוטרות מאד, העונות על מקצת המאפיינים של "מכשפה". הבעתי* ספק אם פעולה טקסית זו, כמעט מאגית, תביא מרפא ומזור לבעיה הפוליטית שהולכת ומתגלה. יש המאמינים ברפואה שבטית עממית, ואני אינני נמנית ביניהם לצערי. שחרור לחצים באמצעות מנגנונים אנושיים פרימיטיביים כמו "שריפת מכשפות" לא הוביל לתמורה המקווה ולא מנע בסופו של יום את המהפכה הפוליטית שאליה נזקקו חברות מסויימות. לכל היותר, קיבלו בני העלית אורכה, ואילו המדוכאים והמשכפות השרופות צברו משקעים נוספים של כעס ובקיצור, חבל על הזמן.

עיתון הארץ, לקראת יום הכיפורים (שילוב מעניין בין עשייה עיתונאית פוליטית ובין טקסי וודו עתיקים), עושה את הדבר הנכון ו"נותן מילים", או "ממנה שם" לסערה המתרגשת. לפחות הוא עוסק בחלק מן הסערה בצורה מובנית, שיטתית, והגיונית. משהו רקוב בממלכת המשפט, וכדאי אולי להתחיל בחלק הקל, והוא הנפוטיזם הסמוי ותופעת ה"מאפיה" שהשתלטה על המערכת. המאמר מיטיב להצביע על מנגנוני ההכחשה הפסיכולוגיים של בני העלית הזו, אשר באמת חושבים שאצלם זה לא נפוטיזם או מאפיה, כיון שהם "באמת בסדר", לעומת "האחרים האלה" שאצלם מינוי קרובי משפחה, אם הם שבט צפון אפריקאי ממרכז הליכוד, זה ממש התפוררות וקריסה של שלטון החוק ונורמות ניהול. 

צאצאיהם של "אצולות" המשפט, כבר אינם הולכים רק לשירות הציבורי כדי להמשיך ו"לשרת את הציבור" בעמדות הכוח (דבר שגם הוא מעצבן) אלא הולכים לשוק הפרטי ומייצגים תאגידים פרטיים ומנצלים את הקשרים בשירות הציבורי כדי לקדם אינטרסים מסחריים. הנושא של כינוס נכסים והשילוב עם הבנקים הוא המסריח ביותר ומהווה מעילה חמורה באמון. מדינת ישראל טרם התרגלה לשינוי הכלכלי המואץ שהתרגש עליה מאז שארצות הברית כפתה את המשטר הקפיטליסטי-תאגידי שלה במרץ רב, ובסיוע של היהודים העשירים מן האימפריה העושים פה

הוריקן קתרינה וטורנדו ביבי-פרס

סביב הטרגדיה של הוריקן קתרינה החל מחול שדים של שמועות, תלונות וקונספירציות. ההוריקן חשף את הרצון הרע של הממשל האמריקאי והבורגנות כלפי העניים השחורים. מעבר לתלונות כלפי אופן הפינוי וההערכות, נפוצו שמועות שהצפת העיר נעשתה בד בבד עם ההוריקן ובכוונה, כדי לפנות את הרובעים העניים מתושביהם הנואשים והשחורים. שמועות אחרות טענו שהכוחות המחלצים פגעו בעצם בניצולים, הרעיבו אותם או ירו בהם. וכך הלאה, הפרשה חשפה את הפצעים הגזעיים והחברתיים שביסוד החברה והמשטר האמריקאי הקפיטליסטי. הסי.אן.אן, רשת הטלויזיה הגדולה, ייחדה לשמועות הקונספירציה תוכנית אמש, שבה השתתף גם האמן ויוצר הסרטים הדגול ספייק לי. זהו התמליל של התוכנית, והראיון עם ספייק לי שאינו פוסל את תיאוריות הקונספירציה, ומשווה את הטענה בדבר ההצפה המכוונת לתסריט של הסרט הקלאסי "צ'יינהטאון" (עם ג'ק ניקולסון) ובו מסופר על קנוניה נדל"נית מושחתת להציף עמק בלוס אנג'לס.

 

ובארץ ? לא דברים כאלה, רק שחיתות ופוליטיקה בין בנקים, שופטים, חברות נדל"ן, חברות גבייה, מובילה לכך שאנשים תמימים וישרים מוצאים עצמם בכלא, ללא בית, פנסיה ועבודה, בגלל חובות קטנים או קטנים מאד, ומערכת משפט מושחתת ומסואבת עד היסוד. העיקר שלשופטים יש משכורת יפה ולבני משפחתם משרדים משגשגים וחופש עיסוק כולל ניגוד עניינים. פרוטה ועוד פרוטה…  

כבשלהם בכוח הדולר. מערכות השלטון, שהיו מושחתות גם קודם בצורה הביורוקרטית המוכרת ממשטרים עניים, סוציאליסטיים, (חד מפלגתיים, בימי מפא"י) עוברות השחתה מהירה ללא מגנוני בקרה והגנה מפני הוירוס הזה, ששמו שחיתות כלכלית וחברה תאגידית דורסנית. כל זה משולב עם תחושת הentitlement של אצולת המשפט, לנהל ולקבל את הסמכויות והכוח, כאילו מדובר בדבר האלוהים עצמו. אין דבר גרוע ומכוער יותר מחברה ביורוקרטית סוציאליסטית טוטאליטרית העוברת השתלטות מהירה על ידי תאגידים קפיטליסטיים.

לטוב ולרע, רמתו של המשפט הישראלי תקבע את העתיד של החברה הישראלית, ויש אומרים לפי המשפט שחקוק על הלוגו של העליון ש "ציון במשפט תיפדה", ואם לא משפט, אולי לא תיפדה. מקרה כמו השופטת בייניש, עם כל הרינונים שמתרוצצים סביבה, יכול להכריע את הכף. ציבורים שלמים במדינה רואים אותה כסמל לשחיתות של המערכת מכמה כיוונים, והשופט שמגר, שגם שמאלנים מעריכים אותו (חרף שיוכו הידוע לימין), הביע דעתו בנושא זה ככתוב במאמר בהארץ. בייניש מונתה לעליון, ועתה יש סיכוי שתהפוך לנשיאת העליון ותגשים כמה סיוטים של מתנגדיה הנחרצים. אינני יודעת על מה יצא הקצף, אך אפילו לי התעורר חשד, עקב התמיכה שהיא זוכה לה בקרב חונטות בטחוניות מסויימות, בבחינת "היא משלנו" או "אפשר להסתדר אתה", שנאמר בקריצה ובפמיליאריות מדאיגה. ושומר נפשו ירחק.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גרי אפשטיין  On 12/10/2005 at 11:45

    אם תתארי את הדברים בצורה פחות דרמטית (ראה: השוואה לשלטון הנאצי) תשכנעי יותר.

  • איריס  On 12/10/2005 at 12:05

    זה מה שהיה מבחינת קבלת ההחלטות שלי. מה לעשות, לספר משהו אחר כדי להימנע מהתיוג המלכותי. נא להביא הצעות מעשיות ולא סתם ביקורת. איך היית אתה מתאר את זה ?
    האמת היא שהגעתי למסקנה שעבורי, לא לכל אחד, להישאר במערכת זה לשתף פעולה עם דברים שהדעת אינה סובלת, ואז בדיוק נפל לידי ספר ביוגרפי של גרמני לא יהודי, שמספר שאבא שלו היה עורך דין סתם, פרטי, ובזמן עליית הנאצים הוא התחיל להרגיש שעצם היותו עו"ד חושף אותו ללחצים בתחום המוסר, גם אם אינו נדרש להפעיל גאזים באושוויץ, ומצד שני הוא פחד להיות מתנגד משטר, פשוט פחד מהנאצים, אז בתור פשרה עם עצמו הוא פשוט עזב את המקצוע, הלך לדואר, ושם הוא הרגיש שדואר זה דבר שהוא נייטרלי וצריך אותו גם במשטרים גרועים, כלומר זה כמו לחלק לחם, זה לא פוליטי, והוא הצליח לחיות עם עצמו ככה בלי לעשות "שטויות" שהיו מסכנות אותו ואת משפחתו. אני מצאתי שזה פתרון מאד יפה, לא רק למצבים נאציים, אלא הרבה פחות. לא תמיד הברירה היא בין שיתוף פעולה ובין מחאה שאין לה סיכוי ורק סיכון, הפתרון הוא לפעמים לזוז הצידה מהמקום הנגוע.
    האם זה נשמע אחרת עכשיו ?
    האמן לי שהמעשים שנעשים שם הם הרבה יותר דרמטיים מהתיאור שלי, אלא שזו דרמה המתרחשת בלי קהל, חוץ מהקורבנות. הארץ נקט לשון מאד נקיה, לתאר את האפשרות שאולי אנשים פונו מבתיהם בגלל חוב של עשרת ש"ח למשכנתא לבנק מושחת, שמצליח לעשות את זה כי עו"ד של הבנק הוא בעל של שופטת. בעיני זו דרמה, שראויה לכל זיקוקי הדינור.

  • איריס  On 12/10/2005 at 14:41

    לגרי

    בדיוק יש פה פוסט מעלי של אהרון פוירשטיין, בלי דרמה, הדרמה האמיתית. יש להניח שכך החברה הישראלית מעדיפה – המוצאים להורג צריכים לשמור על דקורום, שקט כדי לא להפריע לאסתטיקה של גרי, עם דרמה בזמן שהם הולכים לגרדום על לא עוול בכפם, ובאדיבותה של מערכת המשפט דלעיל .בעיני זה נורא, נורא שאדם כזה מת ככה, כאשר יתכן מאד שהשופט או הרשם בהוצל"פ איכשהו התעשר במישרין או בעקיפין מהמעשה הזה. אולי המחותן שלו הוא היועץ המשפטי של הנושה, הבנק, וכל כיוצא באלה האפשרויות שעולות מכתבת עיתון הארץ, וגם מן המציאות שאני נוכחתי בה. .
    אני יכולה לראות את עצמי בהספד דומה, רק בלי השבחים על השלווה והצדיקות שניבטו מפניו. לא, גרי יגיד שעשיתי דרמה לפני שאסרו אותי מההוצל"פ, וזה ממש לא טוב. זה כמו למות בתאונת דרכים ולדעת שהרופאים בחדר המיון ראו את התחתונים שלא החלפת, צהובים קצת, איכס.

    הסרתי את הפסקה שהטרידה אותך, כי זה יום כיפור ואני לא רוצה להיות צעקנית ביום שכזה. עדיף הפוסט של פוירשטיין
    לקרוא ביחד עם עיתון הארץ, ועזוב את השטויות שלי.

  • מאיר גלבוע  On 12/10/2005 at 16:08

    איריס שלום רב
    משום מה, כשקראתי את הפוסט הזה, חשתי שאת נוזפת בי, על מה שכתבתי על השופטת הילה כהן, וזה בסדר, גם אם לא קראת זאת. אינני סבור שיש כאן ציד מכשפות, אני חושב שזהו מקרה של התנפלות על הש"ג. כן, גם הש"ג אשם, אך יש אשמים ממנו, והם – כפי שכתבתי – נמצאו נקיים, למשל השופט חשין וגם אהרן ברק, שלא עשה דבר בעניין. זאת ועוד, אני מסתכל על הטיפול בשתי השופטות הזוטרות כסימפטום למה שרוחש מתחת לפני השטח, ולא כאירוע בודד, ושם, כפי שגם את כותבת, אולי זה לא קן צפעונים, אבל בהחלט דברים שלא צריכים להתרחש במערכת משפטית במדינה דמוקרטית.
    גמר חתימה טובה, מאיר

  • איריס  On 12/10/2005 at 16:58

    זו תמיד שאלה מעניינת מה לעשות כאשר מתנפלים על הש.ג. שגם הוא אשם, כפי שציינת. במדינה דמוקרטית תקינה הייתי אומרת למצות גם איתו את הדין, אבל בישראל, ששנינו מסכימים ששלטון החוק בה הגיע לרמת שפל ייחודית, זו התחמקות לינצ'אית שמטרתה להסיט את שימת הלב והזעם הציבורי לעבר הש.ג. במקום מה שצריך לעשות. לדעתי, בנסיבות כאלה, והסברתי את ההלכה המשפטית כמה פעמים למי שאינו במקצוע, צריך ליישם את העקרון של "הגנה מן הצדק" ולפסול את האישום כולו מטעמים של אכיפה הנגועה בשיקולים זרים, חוסר תום לב ואפליה. לעיתים דוקא זה מועיל. ולכן הומצאה ההגנה הזו.
    הכתבה בהארץ, שהיא כמובן קצה קצהו של הקרחון, ממחישה היטב שהדג מסריח מראשו, ולכן אין לבוא בטענות לשופטים זוטרים שמקבלים את המסר שזה בסדר להשתמש בסמכויות הציבוריות כדי לדאוג לעניינים שלהם בזמן ועל חשבון העבודה. אך מה לי הלה כהן או אסנת אלון, כאשר מסתבר שכל בכיר מסדר משרות שמנות לכל בני משפחתו, המחותנים ובני דודיהם, וגם מעביר כינוסים פירוקים או הוצל"פ כדי "לעזור" קצת למשרד של הבן דוד הצעיר. למה לא הולכים על הגדולים? טוב, שאלה נאיבית.
    גמ"ט גם לך
    ובבניין ציון וכולי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: