ארכיון חודשי: אוגוסט 2005

עדכון קצר

שיחה עם יהודים מודאגים

 

בעקבות פוסטים אחרונים שלי, המושפעים בהחלט מהחמסין (עם הקוראים האנינים הסליחה), קיבלתי כמה אימיילים מעניינים. אמנם, רשימת הדיוור הישיר שלי דוללה (כניראה שכמה אנשים התאכזבו שאין לינקים לפורנו עם בעלי חיים חינם), אך התעשרתי בהיכרויות עם בשר ודם. שיחה אחרונה, בלי להסגיר שמות וזהויות, נסובה על "המצב", וכמה מסוכן הוא, נו מה חדש, הן כאן והן באמריקע.

הנטיה האוטומטית שלי היא להיכנס למודוס "דאגה למצב" ולהתיר למוחי הקודח לחפש ולסרוק אפשרויות הצלה לעם היהודי ולשלוחתו הנבחרת, עמישראל.

לפתע, אולי בגלל ההתנתקות (תודו היא משפיעה על המוח, פתאום לא חייבים להמשיך עם האינרציה, עוצרים, חושבים, משנים עמדות, מגלים אחריות), האוטומט נעצר. מה זה נעצר ? חראקה שורפת צמיגים…סטופ, סטופ. מה זה בכלל מעניין אותי "המצב" ? אני אחרי ההתנתקות, והגישה שלי זה דטצ'מנט, קול, אי הגררות והתלהמות, איפוק ואחריות. לא מחזירים סטירה על יריקה. מחכים למזוז.

עצרתי את הגברת המודאגת מגל אנטישמיות ופרעות בנוסח תח ותת באמריקה, ואמרתי לה – ואללה זה לא מעניין אותי יותר. התנתקתי. לכל בעייה בטחונית קיומית היסטרית משיחית שואתית, נא לפנות לאריאל שרון. תפגעי בו, ואל תעליבי אותי, ככה הוא אמר בטלויזיה. או משהו כזה. זה הזמן שלנו, השטחיים הנהנתנתיים מתל אביב עם הלאטה וההומואים. נגמר עידן הגיוס והשיסוי. לא מתנחלים בסבסטיה, לא מחכים למשיח עכשיו, לא מתלהמים על ערבים, אפילו לא שונאים מתנחלים, וחוזר חלילה.

לכולנו נגמרה מסיבת הסמים, חברים. ולמעשה, הלקח הבריא מכל ההתנתקות הזו הוא רוחני. לזרום, להתבונן, לנשום עמוק. להפסיק את ההתמכרות, מי לשנאה, מי לדאגות, מי לחרמנות, מי לכסף ומי לעבודה. זהו, ה"ציונות" נגמרה, החיים מתחילים. תודה לאל.

——————————————–

תגובות אחרות שקיבלתי היו מעניינות לא פחות. טלפון אנונימי לאמא שלי הזקנה הודיע לה שמדברים ממשטרת ישראל, המטה הארצי. לא פחות. "בתך היתה מעורבת בתאונת דרכים בכפר סבא, עם המיצובישי שלה" אמר הקול מאחורי המכשיר. טוב, את אמא שלי זה קצת שימח, לא ניכנס לבעיות האלה, אבל מבחינות אחרות זה היה בין מצחיק לבין מדאיג. אם זו באמת שיחה ממשטרת ישראל אז ככה – אין לי מכונית (כי משרד החוץ גנב אותה בקנדה ולא החזיר), לא נהגתי מאז שאני בארץ, חוץ מאשר על הקורקינט של ילדי השכנים, אני לא יודעת אפילו איפה זה כפר סבא, ולמגינת לבם של די הרבה אנשים – לא היתי מעורבת בתאונת דרכים כלשהי. שנית, אם זה באמת משטרת ישראל, הכיצד לא חשבו לצלצל למודיעין בזק לאתר אותי ? ולבסוף, הכי מדאיג שאמא שלי לא חשבה על כל הדברים האלה. היא מסרה להם את כל הפרטים שלי, כולל מספר נעליים ומשקל, ואח"כ היא נשבעה להם שאין לי מכונית. "אז אולי גנבו לה את הזהות ?" שאלה השוטרת לכאורה. טוב, אחרי כל הפרטים שהם הוציאו, אולי זה עוד מעט קט יהיה נכון.

 

אז ככה, אני מוכנה לתת חינם את הת.ז. שלי כולל דרכון בתוקף, ואיידי אמריקאי תקף ומשובח, תמורת מיצובישי יד שניה במצב טוב. דיל ? הלו ? משטרת ישראל ???

——————————————————

 

בינתיים כמעט חמש מאות תגובות לכתבה של ארי שביט בהארץ. לא הייתי פה כמה שנים ונידמה לי שהחמצתי משהו חשוב. למה כל כך הרבה ? ומיהו ארי שביט ? ולמה כולללללם מתבעסים ממנו ? תודה מראש על הסבר תרבותי קצר.

 

——————————————————

 

 

 

 

התנתקות שואו

הערות לא דחופות

 

 

שיח ההתנתקות – מורידים את הכפפות בטוקבקים

 

בעברית, אין הרבה מה לאמר, וכולם יותר חכמים ממני. מישהו הבוקר השאיר לי תגובה מרנינה "פוסטמה", מזמן לא שמעתי את הביטוי החביב הזה. מחקתי את התגובה, ואחרי דקה הצטערתי כיון שרציתי להדביק אותה כלשונה בפוסט, תוך ביצוע ניתוח לשוני תרבותי לשיח הישראלי בטוקבקים. למקלל/ת, נא להחזיר את הטוקבק, לאסי שובי הביתה….

 

 

הטייק שלי באנגלית על ההתנתקות

 

מתנגדים להתנתקות אך חוששים מהחוק

 

הפן שאינו מדובר לדעתי הוא יהודי ארצות הברית שממילא מנהלים אותנו כאן מזמן. ידיעה באחד העמודים הפנימיים סיפרה שבאופן כללי "יהודי ארצות הברית מתנגדים להתנתקות אך שומרים על פרופיל נמוך". כמה הפתעות במשפט אחד קטן.

מתנגדים להתנתקות ? זו התפתחות מעניינת לדעתי, שאם היא נכונה סטטיסטית מצביעה על הליכה ימינה מאד של היהדות שם. זה גם מוציא את המרצע מהשק העמוק של היחסים המשונים בין הקהילה שם ובין מדינת ישראל.  נשאלת השאלה מדוע לדעת יהודי ארצות הברית מישהו אחר צריך לשלם בגופו עבור הרגעת החרדות הקיומיות התיאורטיות שלהם ? נכון, בעל המאה הוא בעל הדעה, אך הנה מסתבר שעודף פטריוטיזם עלול להסתיים בבומרנג. יש לי ספק אם יהודי ארצות הברית הציונים למהדרין, התכוונו להיות עד כדי כך ציונים ולמצוא עצמם בהמוניהם בדירות שיכון בבת ים  ? תקדים ההתנתקות צריך להדאיג גם אותם, ולא רק את ערביי ישראל (כפי שטענו אחדים). כמה אנשים ישמחו לראות פה את דרשוביץ למשל מלמד במכללת באר שבע, סליחה ..מתרגל בזכויות אדם. מבוא לדיני עינויים למשל.

 

השמירה על הפרופיל הנמוך הגיונית אם לוקחים בחשבון את החרב המאיימת של משפטי אייפקגייט/אברמוף התלויים ועומדים. מחלת האתרוגים כניראה פשתה בכל, והמניעים היחידים היום לכל עשייה או אי עשייה פוליטית הם חסינות מאישום פלילי, איך שלא תסתכל על זה.  כל אחד והמזוז שלו.

 

האם כדאי לקבל את עצת הטוקבקיסטים הימניים ולהיכנס לברית צבאית עם סין ?

 

הטוקבקים מימין מפליגים לאחרונה בפנטזיה אקזוטית שראויה לבחינה תרבותית. נמאס להם מקונדוליסה רייס (מישהו מבריק כינה אותה קונדילומה רייס, והשכיב אותי על הרצפה), ומהתכתיבים של בוש. לדעתם, ישראל, כמו ז'וז'ו המפורסם על צואר הפיל, צריכה "לחנוק אותו", הכוונה את הצורר האמריקאי. כל עוד הצורר סר למרותם ונקנק את סדאם, הוא היה בסדר, עכשיו הוא מידרדר במהירות לעבר המצב הלא נעים של "השופט בן זונה". מישהו שם גם לוחץ על היבלת של פולרד, להוכיח שהאמריקאים אינם באמת חברים, כי חברים לא מחזיקים בכלא אזרח שלהם שביצע עבירה ועזר לישראל. זה ידוע, ובוש הוא תקדים. הנה, הוא כבש את עירק בשבילנו, ביצע עבירות לשם כך, ועוד יושב בתור פרס בבית הלבן. ככה צריך ושיגיד תודה לנו.

 

המשוסים צודקים בכך שפולרד צריך לצאת לחופשי, אבל הזעם שלהם צריך לחפש לו כתובת אחרת, שתמיד מסתתרת מאחורי איזה אריק שמן או חיוכים של מזרח תיכון חדש משומנים. האמת, קל יותר לחלץ היום את פולרד מכלא פדרלי שמור ביותר מאשר לקבל תשובה משמעון פרס.

 

הפנטזיה של סין, קשורה קשר הדוק למכירות הנשק שהרגיזו את הצורר. אמריקה ממילא אימפריה נופלת, יאמרו ההסטוריונים ביניהם, ובוא נצטרף לסין, הכוח העולה. אין ספק שבתחום המזגנים למשל, וטלויזיות משוכללות, סין לוקחת היום את כולם. מעבר לכך, הסינים הם קטנים ואין להם שערות על הרגליים, שזה יתרון גדול המוכיח שהם גם מפותחים. האוכל שלהם מעניין יותר מההמבורגר המגעיל והשמנוני, וכולם אוהבים שיאצו וטאי צ'י. הוכחה. 

 

אני בעד. נפסיק את הסיוע הצבאי לארצות הברית, ונתחיל לפתח את סין.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חג שמח, אחיותי השפחות ואחי העבדים

 

חג עבדים שמח

 

אני מתלבטת בשנה האחרונה איך להגדיר את מכלול היחסים ביני ובין "עמישראל". היחסים האלה – שהוגדרו

דמקה

-"צריך להזיז אותה משם, שני צעדים, על לבן אלכסון שחור" אמר המפקד הצעיר לסגנו, מתבונן בלוח המשובץ.

-"עוד פעם להזיז אותה, רק לא מזמן הזזנו אותה על כל האנכי של הלוח" הביע הסגן פליאה.

-"מזיזים את המושב כולו צפונה" ירה לתוך מכשיר הקשר

-"תזיז את הבהמה הזו מניו יורק, העיר מוצפת בחוקרים של האף.בי.איי…." ניזכר הסגן לפקסס למשלחת.

-"זרוק אותם שם, הם כבר יסתדרו" הסביר המפקד, והחזיק בידו את הפיון הלבן….מהרהר…

-"לאן אתה רוצה להזיז אותה ? אל תשכח שיש ילד בתמונה ? כמה אפשר להזיז …?" ניסה הסגן להתמקח לטובתה.

-"היא לא סותמת את הפה, אין ברירה, צריך למצוא לה איזה חווה…עם חוף…" הרהר נוגות. גם הוא היה רוצה להיות במקום כזה.

-"בגליל ? מה הם יעשו בגליל, הם רגילים למזג אויר מדברי…" ענה הסגן לשואל מעבר לקו, על המושב.

-"אתה זוכר שהיא הועברה כל שנה, במשך עשרים שנה, לפי ההוראות של הממונה" נידנד הסגן.

-"מה אתה רוצה ממני, לא מכיר אותה בגלל, זו הנחתה של הסמח"ט, תארגן העברה…זה הכל, לא יודע מיהי, לא מעניין אותי, אני רוצה להגיע ביום שבת מספיק מוקדם לכדורגל, מבין ? ברוך ?"

-"כן, מבין. טוב היא ציפור, בעגה של הממונה. זבל שמעבירים אותו כל כמה חודשים בהקפצה על התחת, בהרתחה…"

——–

כמסגרת המשפחה והמשפחה המורחבת, מתמצים בניצול ועינוי מתמשך ואכזרי. נכון, לא פופולארי להיות "קורבן" בימים אלה. ביבי נתניהו יסביר לכם במבטא הטקסני שרכש לעצמו, שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו, יותר מכך, הוא עוזר לצודקים. "צדיק ורע לו" out , רשע וטוב לו – in. ולכן, כל המרבה להתאנות לחלשים, הרי זה יפה וטוב בעיני הקב"ה ותורת ישראל. אבל כל זה התחיל לפניו. בכל מקרה, מי שעקב קצת אחר הפוסטים שלי, יכול היה להריח את הדם. התלבטתי השנה בשאלה, איזהו היום, מביני ציוני הזכרון ואבל, המתאים לציון המצב הייחודי הזה. המבחר הלא ממצה כלל "יום השואה", "יום הזכרון לחללי מערכות ישראל", יום הזכרון הבינלאומי לנפגעי עינויים, היום הבינלאומי נגד נשק גרעיני, היום לציון זכויות בעלי החיים ואיסור ניסויים, כריסמס, ועוד היד נטויה. בעצם, ולאחר שירדתי לעומק המהות של הקשר, החלטתי שיום הסחר בנשים הוא הוא היום ההולם ביותר.

האמת, שהתאריך שנבחר הפך מאד מיסטי בחיי, מבלי שידעתי עד היום שהוא נבחר כציון לפשע זה. הכתובת נרשמה על הקיר ביד נסתרת.

ביום הזה לפני שנה בדיוק, הצליחה ה"מעסיקה" (או "הבעלים" צריך לאמר) של שפחתכם הנאמנה להניח עלי את הלאסו, ולרצוע את אזני שוב. במבצע בסגנון המרדף אחרי הנסיך האדום, הצליחה מדינת ישראל להחזיר אותי לשבי, ולעבדות. ביום 16 באוגוסט 2004, העלה אותי המכונה "גיל" ביחד עם הקונסול הישראלי, לטיסת אל -על, נגד רצוני, כאשר הוא מחזיק בידיו את הדרכונים שלי, והחזיר אותי למכלאה.

כיאה וכיאות ליחסים כאלה, הלכידה וההחזרה היו כרוכים בהלקאה אכזרית ופומבית. כך יעשה לעבד שיברח מאדוניו. התגובה הרשמית של משרד החוץ לתלונתי בישראל – כפי שהועברה למעריב "ממשלת קנדה רצתה לגרש אותה, אנחנו רק סייענו לה לחזור." לשאלה נוספת מפי ב"כ המלומד "האם איימתם שתשללו ממנה את האזרחות ?" השיב משרד החוץ "לא, רק הצענו לה שתוותר עליה." תשובה מאד הגיונית ואמינה.

שנה לפני כן, באותו תאריך בדיוק, החזירה אחותי את נשמתה לבורא עולם. אומרים על אדם שנפטר "יוצא לחופשי", נשמתו משתחררת מכל כבלי העולם הזה, הסבל, השעבוד, הכאב. אך לפעמים מוות הוא רק הסיום האפשרי היחיד לעבדות, כאשר הרכוש כבר אינו נחוץ לבעליו, והחזקתו אינה כלכלית יותר. אחותי, שהיתה קורבן לתסמונת "כלוב הזהב", נפטרה בטרם עת, כאשר אדוניה-בעליה, החליט שאין לו בה עוד חפץ, או כלשון המונח האלמותי, "סיימה את שליחותה".

אני דואגת מן התאריך הזה השנה. ומצד שני, אני גם מקווה, שאולי השנה, ואולי בשבילי תהיה זו סיומה של עבדות מרה שאורכה כשנות חיי.

00000000000000000000000000000000000000000000000000000000000000000000000000[

 

 

 

פנטזיה לשבת בבוקר

ילדי תימן

 
השבוע, כאשר נזכרתי בעל כורחי בילדותי בעיר רחובות, בין הפרופסורים ממכון וייצמן וצאצאיהם המושקעים, חזר אלי זכרון נוסף. התימנים. שכן, לצד מכון וייצמן שתפס את הצד הצפוני של רחובות, הצד "המדעי" בעליל ועתיר הכסף, הרי הצד הדרומי של העיר, נשלט על ידי העלייה התימנית הגדולה של רחובות. שעריים. וכך התקיים ברחובות הפתגם המסורתי "הרוצה להעשיר יצפין, והרוצה להחכים – ידרים". ויש אומרים שגם הפתגם "מצפון תפתח הרעה" התממש פה ושם.
 
הילד התימני החטוף הראשון שהכרתי לימד אותי שיעורים פרטיים במתימטיקה. תהליך החטיפה התרחש ממש תחת האף של הוריו ושלי. מאחר שהיה מחונן, ובן למשפחה צנועת אמצעים, נחטף במהרה על ידי מכון וייצמן, ומשם…הישר לארצות הברית, ללב המאפלייה, נאס"א. וכך, הצטרף עוד פרופסור לשורות המדע האמריקאי. כל זה נתן לי רעיון אלטרנטיבי לפתרון חידת החטיפה המפורסמת.
 
 ילדי הנשק הלא קונוונציונאלי –  
 
הפסיכולוגית הראשונה שהורי שכרו היתה נמרצת וממושקפת, ובעלת קרסוליים עבים במיוחד. היא קבלה אותי בחדר עבודה מאולתר שעשתה לה במרפסת סגורה. לימים, התברר שרבים מבני החבורה נשלחו אליה, במצוות הוריהם ובמימונם. גם בעלה של הפסיכולוגית – כמו כל האבות שלנו – היה מדען בכיר בפרוייקט טילים ונשק לא קונוונציונאלי. הבעיה המרכזית שלנו היתה סמים. רחובות הוצפה בסמים משוכללים וחדישים שהותירו שורת חללים. ההורים, שהיו עסוקים כמו בעלה של הפסיכולוגית, בפיתוח נשק לא קונוונציונאלי להגנת ילדיהם, נאלצו להפקירם בידי בעלי מקצוע בתקווה שאלה, עם מרשמי קסמים אמריקאיים, "יתקנו" את המוצר, וירשמו לו את האנטידוט-האנטידפרסנטי (גם הוא תוצרת ארצות הברית) לסמים שיובאו אף הם משם. פרופסורית אחרת – גם היא ממכון וייצמן – בדקה את יעילות האנטידוטים והוציאה פטנט עבור חברת התרופות האמריקאית שמימנה אותה ואת בעלה.
 
הפסיכולוגית כתבה באנגלית – מוטיזם היסטרי, זה היה עלי ונמשך עד היום. ואחר כך הוסיפה, בורדרליין משהו, והעלתה את המחיר לשעה. הכסף לטיפול הגיע מהעלאה שקיבל אבא מן המעסיק שפיתח את הנשק הלא קונוונציונאלי. הסמים נועדו לבדוק אם אפשר לגרום למוטיזם היסטרי. התברר שכן. סוכנות המחקר האמריקאית הביעה שביעות רצון, והוסיפה אפס שלם לתקציב של שנה הבאה.  בכסף הזה , נרכשה מחלקה חדשה של בעלי חיים לניסויים, מן המשוכללות בעולם, ועליה הופקד הוטרינר האהוד שלנו, גם הוא אבא של ילדה מן הכיתה.
 
 ———————
 שבבים
 
למען הגנת הילדים, הוחלט שאין מנוס מבדיקת הנזקים האפשריים לילדים וגם יעילות הנשק הלא קונוונציונאלי שנועד להגנת הילדים. כך נוצרו השבבים.  
 
וזה בפוסט הבא….פולארד ווענונו מתחת למדשאות הירוקות
 
 
  
 
 
 
 
 
 
 

עירק אהובתי…

 

מונה אנושי

 
עשיתי לי מנהג למנות כל יום את מספר ההרוגים בעירק. הדיווח "רץ" בכותרות של יאהו (יש לשער שגם בשירותי חדשות אחרים). בחודשים האחרונים זה הפך לממוצע של עשרים ביום. פצועים, מי סופר?
עירק אחרי "מבצע החירות והדמוקרטיה" מדממת כחיה שחוטה, ובהדרגה מחוסלת שכבת הפקידים הממונים מטעם ארצות הברית בפיגועים מחרידים. גם מספר הנפגעים האמריקאים גדל, אך לא מספיק כדי ליצור שינוי בדעת הקהל. מתים עירקים לא מרשימים אף אחד. 
 

פצצים

 
הסיפור שלי עם עירק החל בהפצצת הכור, בימיו של בגין. היה לי דייט עם אילן רמון, וכולם ליחשו על גבורתו כי רבה. הרגשתי בת מזל להיות מנוצלת על ידי סופר-מן כזה. אחרי כן, בזמן שבתל אביב ענדו מסיכות וצפו במופע אימים של טילים בשמיים, מצאתי עצמי בתוך תסריט אימה בוושינגטון, מתרוצצת כבובת קש או מעין ניקיטה דה לה שמעטה, בתוך התככים של נתניהו וחבריו, רוקמת בגופי, עם תחרה אדומה, את המלחמה הבאה. במלחמה השניה, כבר השתתפתי בהפגנות מחאה ובכיתי. אילן רמון התפוצץ בערך אז, וצפיתי בו בין הפגנה למצעד נרות ושלום בסן פרנסיסקו. השכנים חייכו כאשר סיפרתי על הדייט הלא נעים, נשים אחרות הסכימו להתוודות על "חטאי נעורים" מסוג זה. זיינו את כולנו, מסתבר.
 
 

סדאם חוסיין ואני

 
טסתי לילה אחד לעירק ונפגשתי עם סדאם חוסיין. שובצתי כמלווה של יוסי ביילין שהגיע לשיחות עם השליט העירקי. הארמון היה מדהים, וכך הנוף כולו. עירק מצאה חן בעיני בסך הכל, וניצלתי את הזמן לשוטטות ותיירות. אחרי הכל, מה כבר היה לי לחפש שם. בינתיים התפזרו בשטח ישראלים אחרים, כמוני, והפיצו חלב תנובה עמיד, עם חיידקים. כאשר חזרתי לארמון על מנת לשוב עם ביילין לארץ, התברר לי שאיחרתי. ביילין טס בלווית הפמליא הישראלית, ונותרתי לבדי בארמון. סדאם חייך אלי חיוך שמנוני, סבור שלא מקרה הוא שהותיר אותי שם. תשורה מממשלת ישראל, צעירה ישראלית מצודדת, להעשיר את המלאי הגדול ממילא של פילגשים. כדי להביע את הכרת התודה, ניגש אלי והושיט לי מתנה. שעון. שעון זהב מפואר ארוז בקופסא קטנה מקטיפה, ועליה לוגו מוזהב של חברה אירופית. בום א-מרסייה, כמדוני, זוג יהודים שמוכרים תכשיטים לבעלי הממון בשוויצריה. זעזוע אחז בי כאשר הבנתי מה עולה בראשו. הזעזוע השני, הקשה יותר, תקף אותי כאשר הבנתי שהוא כניראה קרא את המפה נכון.
בכוח על אנושי, פרצתי בריצת חיי (פעם זכיתי במקום שלישי בריצות למרחקים בינוניים בתיכון) ונמלטתי מן הארמון. בשל המבוכה שעמדה לפרוץ, נאלצו כוחות ישראלים לחלץ אותי מן השטח ולהשיב אותי לישראל. התנצלות או הסבר לא קיבלתי. "ביילין צריך היה להקדים", אמרו ביובש.

מאהבי ואני

 
אילן רמון כבר לא איתנו, יצא מכאן בסערה של ממש. סדאם מצטלם בתחתונים וזקן פרוע בכלא אמריקאי. רק אני המאהבת שלהם פה, ביפו, קוראת נאמנה, כל יום, את המונה האנושי, המספר על המתים. הנשים תמיד נשארות, מזקינות ומקוננות, אנחנו מכילות את המשובות, ושותקות. תנו הזדמנות לשלום…
 
 
 
 
 
 
 
 
 
  
 
 
 

עקבים אדומים

בערב, התלבשנו יפה, לקחנו איתנו את הקונגה האותנטי, ויצאנו להופעה. מוסיקה ערבית ישראלית, מרכז שלום ודו קיום, מה יכול להיות יותר טוב ? (הכל, אבל לא חשוב). ריחות הקיץ הציפו את האויר, ים מלוח ופריחות מוכרות חסרות שם. לבן הולך טוב בערב כזה.
 
המקום היה עמוס עד להתפקע, אנשים יפים הצטופפו ולא מחו על התנאים, חלק גלשו אל הרצפה, וניכר שהרגישו קולים כמעט כמו בתיכון, כאשר משכו שחטה ראשונה מג'וינט. הזמרת עלתה, סיפרה כפי שציפו ממנה על הדיכוי לייט בישראל, ואיך בכל זאת הצליחה לפרוץ, ולהצליח. הקשבנו, תופפנו קלות, דחפנו מעלינו בעדינות עקבים אדומים ודקים של האשה שישבה ממש מעלינו. ניסינו להראות קולים, מתקדמים, אך גם נחושים ונועזים במידה הנדרשת.
 
כאשר פרשנו מן ההופעה, מעט לפני הסיום הרשמי, כדי לחמוק מן הדוחק בדלת היציאה, עצרנו לשיחה קלה עם כמה אנשי בוהמה ותיקים, יהודים וערבים כאלה, שהרימו כוס ערק ואניס קולים לאללה. סרבנו בנימוס, בלי לספר על התוצאות המפורטות של אלכוהול בנפתולי המעיים שלי. פרצופים היו מוכרים, אך לא הצליחו להדליק טריגר ברור של שם או מיקום. רק העמימות הזו של ישראל, הטובים הם לפעמים רעים, וההיפך. עד סוף העלילה אי אפשר לדעת. ולעולם אין לעלילה סוף בישראל, רק פרק שני ונוסף של ספין וסודיות מתחייבת.
 
חזרנו נאורים מעט יותר משהיינו קודם, ועשירים בחוויה מוסיקלית מרעננת. כמו אניס ביום קיץ ים תיכוני. חגגנו את זכרון המאורע, קצת מוקדם מידי, בהאזנה לדיסק של הזמרת, מכינים כבר את הנוסטלגיה בטרם בשלה. בטרם עת.
 
בלילה, התעוררתי מחלום עז מבע. העקב האדומה שבטשה בכתפי, היתה שייכת לפתע לזמרת המופלית לרעה אך מצליחה. היא רצה ברחובות גשומים, לא ישראל, אולי שוויץ או מקום דומה, והבוהמי, זה שהציע לי אניס צונן, אוסף אותה לתוך מכונית שחורה, מפוארת. "סוכני מוסד ?" אני שואלת את המספר בחלום, בפליאה הגובלת בפלצות ? ה"פלצות" היא פשוט מילה שרציתי מזמן להשתמש בה, ולמעשה היא מתארת את התדהמה מיכולתה של הזמרת לרוץ על עקבים דקיקים כל כך, ברחובות גשומים בלי להחליק אפיים ארצה. "לא סתם סוכני מוסד. מבצעיים." אומר המספר הקשוח בחלום. "מבצעיים", הכוונה כניראה לאנשים שמסוגלים ללחוץ על הדק ולא לחשוב פעמיים על כך שיש בזה משום קיצור חיים של בן אנוש שלם, עם משפחה והיסטוריה וילדות רוויית צחוקים.
 
————————

אנשי הצפרדע, אנשי הדממה….

 

כדור שלג….

 

במספר פוסטים קודמים העברתי מידע על סערה ההולכת ומתפתחת בציבוריות האמריקאית וצוברת תאוצה. התגליות על המתרחש בגואנטנמו, אבו גרייב וב"מתקנים" נוספים בעולם שמקומם אינו נודע, הצביעו על נוהג חדש של עינויים, במסגרת הקמפיין נגד הטרור. העינויים הללו מתאפיינים ברמה נמוכה יחסית של פגיעה פיזית אך בעוצמות גבוהות מאד של התעללות רגשית מתוכחמת. עיקר המלאכה נעשית באמצעות ובסיוע אנשי בריאות ?? הנפש, כלומר, פסיכולוגים ופסיכיאטרים מן הצבא ומערכות הבטחון.

 

לאחרונה, קיבל הנושא דחיפה ממקום לא צפוי, מאמר מדעי באחד מכתבי העת היוקרתיים ביותר בארצות הברית, שהופיע לאחר שורה של תחקירים מטעם ארגוני זכויות אדם. בסוף השבוע, עלה הנושא בגליון ה"וילג' וויס", מקומון ניו יורקי חשוב, המנסה להגיע לרמתו של "העיר", בהצלחה חלקית בלבד.

 

כתב הוויס מספר על הצהרה יוצאת דופן מפי אישיות רפואית-ממסדית בכירה, המאשרת את החשש להתפשטות של "מערכת" ו"נוהל" של עינויים המבוצעים על ידי קלינאים, תוך הפרה בוטה ועיוות של כללי האתיקה. חומרת הנושא היא ברורה מאליה. מדובר בעיוות מסוכן של תפקיד הרופא והמטפל הקליני, מ"מרפא" ל"מזיק", כפי שהיה מקובל מאד במשטר הנאצי, ויש הטוענים כי הוביל לזוועות הנוראות שאירעו בידי המשטר הזה. הנושא נחשב בקרב חוגים מסויימים אף חמור מעצם קיום העינויים, ולא בכדי. זוהי פגיעה מידבקת והרסנית במרקם החברתי החיוני לתפקודה התקין של כל קהילה. הרופא שתפקידו הוסב ממרפא להורג, ולגרימת סבל לשמו, פוגע ביחסים הבסיסיים ביותר שבין בני אדם בחברה האנושית. כמו כן, סביר להניח שאת העיוות הזה לא יותיר מוגבל לתפקידיו כחוקר צבאי, אלא יוליך עימו לכל מקום. קידומם של אותם "רופאים" ומניפולציות של קידום וגרנטים, יצרו סחף אדיר בסטנרדטים האתיים בתחום רגיש זה.

זהו מדרון חלקלק מאד שסופו כבר ידוע לנו, אז מדוע להמשיך וללכת בו ?

במערכה הנפתחת אתה, חושפת ארצות הברית שוב את עוצמותיה כדמוקרטיה, כאשר היא מפגינה יכולת לפקח על מנגנונים הרסניים שמאיימים על עצם מהותה כמדינה נאורה וחופשית. אמנם, יש להניח כי מנגנוני חושך תמיד ישאפו לחזק את עצמם על חשבון הדמוקרטיה, אך גם הכוחות האחרים, המאזנים והבולמים מוכיחים את עוצמתם. זהו דמוקרטיה בפעולה, חרף מגרעותיה, במיוחד לאחרונה.

 

ומה בישראל ? שתיקה. אני ? אצלנו ? מה פתאום ? מה הקשר ?

 

אין ספק בכלל, שאותה תופעה מתרחשת כאן ואף ביתר שאת. כמו כן, כל מי שעיניו בראשו ובוחן את שיתוף הפעולה בין ארצות הברית לישראל בתחום "הטרור" מבין שרופאים וקלינאים ישראלים שותפו ומשתתפים בפעילויות כאלה, שם וכאן. אך בעוד שבארצות הברית נשמעים גם קולות צלולים של ביקורת, ובעיקר – מידע מבפנים זורם החוצה ללא הפרעה – כאן לא נשמע כדבר הזה. הדמוקרטיה ? זה עניין לאמריקאים כניראה.

 

מעניין שמכל הממסד הפסיכיאטרי והפסיכולוגי לא נמצא אדם אחד בישראל (לרפואה ?) שיגנה את התופעה, אפילו ביחס למתרחש בארצות הברית. אנשים כמו נתי לאור מתראיינים ומתריעים על "סכנה של זיהום רוחני" בעקבות חוסר עיבוד של השואה, אך מותירים לנו את מלאכת הניחושים במה מדובר. אחרים, זורקים רמזוזים אחרים וחוזרים באימה למחילות השתיקה והמשרה היוקרתית. למה להסתבך.

 

מרגע שנוצרה אותה שתיקה אחידה והתקפלות, שבויים בה כולם לנצח בכוחה של האשמה. את התהליך הזה, שנוטה להתפשט מהר מאד ולהקיף מגזרים שלמים, חייבים להפסיק. אולי אחד מהפסיכיאטרים האלה, שיודע כל כך טוב להפחיד מוסלמים ולהלביש להם חזיה, ולהשתין על חסרי ישע הכלואים במרתפים, יאזור קצת אומץ ודוגמא אישית, לחשוף את מה שקורה מתחת לאפו.

מלאכת הדמוקרטיה נותרת עם כן שוממה ומוטלת לה כחפץ שאין בו צורך. את הכפפה צריכים להרים הקורבנות, האודים המוצלים, האזרחים והנפגעים. אפילו העיתונאים ממלאים פיהם מים, ומשתפים פעולה עם עיתונות הרמזים המוכרת לכל ישראלי עד זרא. במקום אמירות ברורות ותחקירים, נוצרת לכל היותר מעין חרושת שמועות שכונתית, והציבור צריך להסתפק בכך שהעיתונאים טוחנים את המידע מאחורי הקלעים וסוחרים בו עם הרשות.

 

 

————————————————————————————————————————-

ובלי קצת כיבוש והתנתקות, אי אפשר

זה הזכיר לי משהו אחר, וקצת משחרר. צפיתי בחומרי גלם של צלם וידאו מהפגנות ישנות במגזר הערבי בישראל. בסוף הצילומים של הצעקות והצרחות המוכרים לנו מהפגנות, היה ראיון קצר עם אחד מן המשתתפים הערבים. הוא ציין בבדיחות דעת מסויימת וסלחנות ש"היהודים בורחים ראשונים ומהר מידי" מן החיילים והשוטרים. ובאמת, בצילומים ניכרת תופעה ברורה שהישראלים היהודים מבוהלים מאד מאיומי החיילים, ונמלטים עם רימון הגז הראשון. אכן לא נעים לשמוע את האמת, אבל האיש הצביע כאן במקרה, או לא, על משהו עמוק ובסיסי בחברה הישראלית. מרוב ססמאות של "הנועז מנצח", והשויץ באומץ הלב הקרבי, מתגלה הישראלי כאזרח מאד מבוהל מממשלתו שלו. האימה העיקרית של הישראלי אינה ממתקפת אויב, אלא מן השלטון שלו – הגאה והנועז – ומעלליו, התנכלויות ואלימות המופנות על ידי "יהודי נגד יהודי".

 

חלוקה תמוהה זו, בבחינת סכיזופרניה לאומית, בין הצורך להפגין נועזות חסרת אחריות במאבק מול "אחר" כלשהו ובין הפחדנות (סליחה על הבוטות, אבל זה מה שזה) אל מול פקידי ממשלה עריצים או דמויות סמכות "פנימיות" צריכה לעורר סקרנות ומחקרים. אותו ישראלי שיצנח ללא מצנח מעל בית קפה בוער באמצע הר געש בארץ האויב, יתפתל כמו תולעת מול מפגן שליטה וכוח של גננת או מנהל מושחת בעבודה. או אז פורצים הגנים הטראומטיים מן השואה. כך קורה שבמעון בתל אביב "פוחדות" המטפלות והעובדות מן המנהלת, ומאפשרות לה לחשמל ילדים במשך שנה. וכך שותקים כל המשפטנים, השוטרים, והעיתונאים אל מול פקיד כוחני אחד שיודע ללחוץ על הכפתור הנכון במנגנון האימה הזה. תסמונת הקאפו פורצת בכל עוזה, דוקא בנסיבות פנימיות מאד, ואילו מול מתקפת זר, אמיתית ומדומה, מוכן הישראלי המצוי לקפוץ על רימונים ולאכול זרחן.

 

במערכה על ההתנתקות, נחשפת גם תופעה זו, והעצבים הרגישים של החברה הישראלית. כרגיל, שולפים המתנחלים את כל הססמאות בהפוכה (הם אלה שהתמחו בגירוש יהודי, בניצול יהודי, בהפחדת יהודי, בשימוש בצבא נגד יהודי שלא לדבר על לא יהודי) = ומחייבים אותנו למחשבה עמוקה. הם נחשפים עתה למקצת מן הבדידות שנגזרת על "יהודי" שמוצא עצמו מול הצבא "היהודי", ואין לו, אבל אין לו ממש, למי ללכת ולבקש עזרה. לעולם יש מנהג מסורתי, לשתוק ולהסתכל לצד שני, כאשר "יהודי דופק יהודי" (אגב כמו כל דבר יהודי, גם ההתעללות של "יהודי נגד יהודי" תמיד נעשית לשם שמיים ולמען הכלל המוגדר בנוחות לפי האינטרסים). זה הצד השני, הפחות נעים של היות עם סגולה הנעלה מכל העמים. כאשר אחיך דופקים אותך, אין לך פתאום ממי לבקש עזרה חוץ מאשר מאלוהים.  

 

 

 

מחיר הבטחון

 

מודעת דרושים, עם יתרון לישראלים לאחר שירות צבאי 

  gay prostitute for clients seeking a military type.

 

פרשה מסויימת שהסעירה את הציבור האמריקאי לפני מספר חודשים לא זכתה אף לאזכור רפה בעיתונות הישראלית. מדובר בקוקטייל עסיסי של סקס, זנות, פוליטיקה, כתות, שוחד ועיתונות. בחור בשם גוקרט שימש כנציג של חברת תקשורת קטנה ולא חשובה במיוחד בבית הלבן. הבחור האנונימי זכה באופן שגרתי ולא תקין לאישורי כניסה לבית הלבן, השתתף במסיבות עיתונאים ומשך את שימת לב התקשורת כאשר שאל את הנשיא שאלה מטופשת במיוחד בטון ידידותי במיוחד. בירור העלה שאותו גוקרט עוסק, לצד היותו עיתונאי, ותחת שם בדוי גנון או בולדוג, באספקת שירותי מין הומוסקסואליים ל"קליינטים שמחפשים טיפוס צבאי" בוושינגטון. עקב החשיפה, התפטר גוקרט/גנון. אך החשדות שהוא למעשה הגיע לבית הלבן למטרות לא עיתונאיות אלא לאספקת שירותי זנות עבור גורמים אינטרסנטיים סחיטה והכפשה – מסרבים לרדת מסדר היום.

תחקיר מעניין חושף רשת של זנות (במיוחד זנות הומוסקסואלית בקרב השמרנים שנאלצים להישאר בארון, ולהמשיך לגנות את ההומוסקסואלים לפי מיטב המסורת המפלגתית) וקשרים מפוקפקים המובילים אל הכומר "מון" (העומד בראש כת מפוקפקת). מון מחזיק ברשתות תקשורת, תורם לכל המפלגות והתנועות, ובוחש בכל. התחקיר מעלה ככל הניראה שיטה לגייס הומואים צעירים ונאים לתפקיד דומה לזה של גנון/גוקרט. הרשת מאתרת מועמדים מתאימים ומציעה להם משרות יוקרתיות, הרבה מעבר לאפשרויות שלהם, ודוחפת אותם לעבר הזנות הכפויה במסדרונות השלטון.

הכומר מון מעורב גם באזורנו לאחרונה, ועומד מאחורי ארגון בינדתי לשלום שיזם ועידה לדיאלוג ודו קיום בין ישראלים לפלשתינאים בירושלים. הכינוס – והמרצה העיקרי אהוד יערי – סוקרו בהרחבה בתקשורת העולמית.

טענות דומות על שימוש בזנות כפויה, סחיטה מינית והכפשה מינית בזירה הפוליטית מועלות גם כנגד ישראל. התיזה המקובלת ברשת למקרה של גולן ציפל והמושל הדמוקרטי היתה שמדובר ב"צעצוע מין" תוצרת ישראל שגויס בשיטות דומות לאלה של הכומר "מון" (הצעות עבודה מפתות מעבר ליכולתו וכישוריו של המועמדוההמשך ידוע).

האם הגיבה ישראל לנוהג המקובל בוושינגטון כהרגלה ב"תשובה ציונית הולמת" ? האם קיים "כומר מון" יהודי ? לישראלים יש יתרון יחסי בשוק הזנות הזה, בעיקר לקליינטים המחפשים "טיפוס צבאי".

בפוסט הקודם הזהרנו מפני גיוס אגרסיבי ופולשני של בני נוער תמימים באינטרנט. אזהרה אחרת ליוצאי צבא, אם מציעים לכם משרה יוקרתית בחו"ל שאינה הולמת את כישוריכם, אם אתה הומוסקסואל בעל אפיל צבאי, אם את יפה וחיננית ויודעת לרקוד קצת ריקודי בטןהזהרו מהצעות מפתות, מרבנים מקובלים כריזמטיים, ומצה"ל. הכוונות הטובות ביותר, בשם בטחון האומה, מובילות לגיהנום.

 Sex under the Moon: Was Brock meant to be a Gannon?

The recent revelations about the sublimely-named Neal Horsley — noted fundamentalist, Republican propagandist, and anti-abortion crusader — have prompted me to take another look at the hypocritical sexual mores of the far right. (Horsley, as you probably know, recently came out as an aficionado of sex with "consenting" mules.)

My thoughts went back to the Gannon scandal. As long-time readers may recall, Gannon's phony-balony news organization had subterranean ties to the Reverend Moon. Aside from Gannon's propaganda, GOPUSA ran primarily UPI copy (Moon owns UPI), and GOPUSA front man Bobby Eberle was known only for his work for other Moon publications, such as the Washington Times and Inisight. Gannon also worked for the Moon-linked group Frontiers For Freedom.

Many (including yours truly) have wondered whether Gannon's unusual overnight White House stays indicate that he provided the administration with non-journalistic services. Those familiar with the Koreagate scandal know that Moon has a history of using prostitutes to compromise politicians.

Something about this scenario has always sounded eerily familiar to me. Where, I wondered, have these elements (fake journalism, hidden gays, Moon) appeared before? Then I re-read the early chapters of David Brock's Blinded By the Right.

Take another look at those pages, and ask yourself: Was Brock being groomed to be an early-day Gannon?

Brock makes clear that, at the age of 22 — and despite the lack of impressive writing credits, an advanced degree or the usual journalistic apprenticeship — he was hired fresh out of college to write for Moon's publications. He received rapid promotion within that milieu, as did a number of other young men who were gay or presentable. Everyone in Moon-world knew full well that Brock was gay, despite his reticence to discuss his sexuality.

Moon's formula for success involves outrageous contradiction and hypocrisy. Moon considers Jesus pathetic, yet he funds fundamentalist preachers such as Jerry Falwell and Tim LaHaye. Moon decries promiscuity, yet his sect began as a sex cult. Moon thinks Jews brought the Holocaust on themselves, yet he is closely linked to Jewish neocons and funds a group allegedly devoted to resolving differences between Israelis and Palestinians.

So perhaps we should not be surprised to see that Moon, a man who denounces homosexuality in no uncertain terms, owns publications noted for — how to put it? — their unusual staffs.

In his book, Brock paints an interesting portrait of Insight editor John "Pod" Podhoretz, son of famed Jewish conservative Norman Podhoretz and Midge Decter. Brock pictures Pod as a man opposed to homosexuality, who nevertheless once wrote an effusive essay praising Sylvester Stallone's "pectorals" and Don Johnson's "manliness." Pod also wrote a column under the name "Tiffany Midgeson." One needn't acquire many more pieces of the jigsaw puzzle to comprehend the picture.

The Washington Times briefly hired John Lofton, a twice-born fire-and-brimstone screecher who charged that the paper's staff was riddled with "homosexuals, adulterers and fornicators." While one must consider the source for this claim, one must also admit that Brock's sojourn with the Moonie right introduced him to a little-known world populated largely by barely-closeted conservatives. Brock makes telling references to Terry Dolan of NCPAC, Republican lobbyist Peter Maletesta, and Marvin Liebman of Young Americans for Freedom (a group which has a stranger history than most know).

Peter was only one of the many closeted gay right-wing Republicans I would come to know in my years in Washington. Perhaps because they were trying too hard to fit into GOP ranks, they often embodied the worst attributes of the extreme right — racism, sexism, and anti-Semitism. While I was well-acquainted with the hidden subculture of conservative gay life, as a journalist I was never brought fully into the closely guarded fold. And I was never sure I wanted to be, either. The secretiveness, not to mention the binge drinking and the common use of male prostitutes, lent a disturbing quality to it all.

Brock's natural reticence, his one-step-removed attitude, may have deflected his mentors — his would-be puppet-masters — from making the offer that I suspect was made to Jim Guckert/Jeff Gannon.

 

נו אז מה קרה שם מתחת לדשא במכון ? (חלק שני)

טוב, אז מה קורה במכון וייצמן ??

לבקשת קוראים, אני מתיישבת לכתוב את פרק ההמשך, ל"מה מתרחש מתחת למשדאות הירוקות של מכון וייצמן ?". הבטחתי להעביר את הרשמים שלי ממשפחות "הפרופסורים", בשנות ילדותי. 

 

מדעני הגרעין

 

החברה הכי טובה שלי בחטיבת הביניים היתה ביתו של מדען גרעין בכיר, חבר בועדה לאנרגיה אטומית. היא היתה הכי יפה, הכי חכמה, והכי עשירה, עם מבטא אמריקאי מושלם כאשר צריך, עיניים כחולות ועור חום שזוף. הבית שלהם היה יפה כמו בתי עשירים באירופה, כולם דברו בשקט ובנימוס. את האבא החשוב ראיתי אולי פעמיים, הוא בא מאוחר, דיבר מעט והיה חמור סבר. הם תמיד הביאו מתנות של עשירים, תליון מזהב, דברים שלא ראיתי קודם בחיי. אני הייתי ה"פרא האציל" שהם אמצו לחיקם לשעה קלה. החברה ואני פיתחנו משום מה שפה סודית, כמו הירוגליפים מצריים, והיתה לנו טבלא לפענוח הקודים. ככה אף אחד לא יכול היה לתפוס את הפתקים שהעברנו בשיעור. לא מפתיע שהרגשנו צורך לשמור על סודיות.

 

היא יצאה עם המלך של הכתה, ואני עם המשנה למלך, בן של פרופסור מן המכון הביולוגי. באותה שנה הייתי מוקפת משני הצדדים ביחיאל חורב, ולמעשה זה לא השתנה אף פעם. בסוף השנה היא עזבה לנוה אביבים, "בבניין של פרס", אמרו כולם בקינאה. קיבלתי כמה מכתבים, אך הקשר נותק. לימים למדתי שהאב החשוב נפטר בטרם עת, מסרטן שאינו קשור למקצועו, והבת התגייסה לאחד מגופי הבטחון. שמעון פרס שב וחזר.

 

הבן של המכון הביולוגי, טוב, איתו היו יחסי כן ולא עד גיל שמונה עשרה ואז נפרדו דרכנו. הוא הלך בדרך הממסד, והפך לפקיד בכיר בשירות המדינה. בפעם האחרונה שנפגשנו, למעשה בטלפון בלבד, הוא הסביר לי ש"מדינת ישראל רשאית לשלול לך את האזרחות ואת הדרכון, כיון שזו פריבילגיה ולא זכות", לבסוף, כניראה החליטו שעדיף לא לנקוט צעד כזה (לצערי). וכך חזרתי לארץ, לפענח את סוד חיי, שמתחיל כאמור במכון וייצמן, או עם מייסדו. 

 

00000000000000

 

החברה הכי טובה שלי אחרי כן היתה בת של פרופסור מהפקולטה לחקלאות כמדומני. אגרונום פיזיקלי כזה, קטן, נמוך, חמור סבר, דומה קצת לאבא של החברה הראשונה. לשתיהן, אגב היה אותו שם. כניראה שנגזר עלי להיות חברה של השם הזה, ושהיא תהיה בת של פרופסור נוקשה ומרוחק, שמת בדמי ימיו. גם הפרופסור הזה מת צעיר, במהלך סיור עבודה ב….סין. טוב, לא נכנס לקונספירציות מיותרות.

 

בת אחרת, שהתחרתה על כתר מלכת הכיתה, גם היא היתה ביתו של מדען גרעין. היא קיבלה את הציונים הכי טובים, והאנגלית שלה היתה אפילו יותר מתגלגלת משל המלכה. לכלם היו אגב מחשבי כיס, בחיי, לפני עשרים שנה, מתוצרת טקסס אינסטרומנטס, ואני התאמנתי שעות להגיד את המילה הזו בלי להתבלבל. 

הבנים

החבר הראשון שלי ממש, בגיל שש עשרה היה בנו של פרופסור למתימטיקה מעשית (אלה מהתיאורטית היו חנונים מידי). הוא היה הכי קול, אמריקאי למחצה, חתיך, מנגן ושר, ורגיש מתוק.

התאהבנו כמו ילדים קטנים, אך כאשר נשארתי בביתו אחרי שכולם הלכו הביתה, נחשפו החיים האמיתיים בבית. האב החשוב, היה חוטף התקפי זעם איומים מכה את כולם, את האמא והילדים, צועק ומשפיל, גם אותי, כיון שהייתי שם. אותי כינה בסרקזם "איריס הכלבה הצנחנית" וזה מאד הצחיק אותו. התמונה היפה של משפחה מושלמת התנפצה. הילדים הפכו עם השנים למוכי בעיות, סמים ודכאון, האב נפטר גם הוא בטרם עת ללא כל קשר לעבודתו כמובן, והמשפחה די התפרקה. לאחרונה התברר שהאב נטל חלק באחד המבצעים הלא מוצלחים של ממשלת ישראל בגולה, ויתכן שזה ההסבר להתנהגותו ולמותו הרחק ממשפחתו. האם שוב שמעון פרס ?

האהבה התמימה נרמסה תחת הקשיים המשפחתיים שלו ושלי, ולא נותר ממנה כלום, למעט אולי טינה מסויימת, על הבטחה, חלום, שלא מומש.

 ידיד טוב שלי היה אף הוא בנו של מדען גרעין, שהפך להיפראקטיבי, כדי להתמודד עם התפקיד. האב מת מסרטן שלא קשור למקום עבודתו, והמשפחה התפרקה וסבלה מסכסוכים כרוניים. בלי קשר למקום עבודתו. 

חבר חשוב אחר בחבורה לא היה ממש "בן של פרופסור", אבל שייך לאותו חוג. בנו של דוקטור במדעי החברה שעבד במועצה לבטחון לאומי. גם האב הזה לקה באותו ריחוק ואגרסיביות. גם אותו פגשתי שוב, כאשר התחלתי לנסות ולברר מתי ואיך קרה שהחיים שלי יצאו משליטתי, ונכנסו לאיזה סרט מטורף שבו מככבים כל הזמן אותם גופים, ואנשים. לא ממש נחמדים. 

 

הריגול הנגדי

 

מן הנודעים שבפרופסורים, וילדיו כמובן, היה שלהבת פראייר. למי שאינו מכיר את השם (החריג והיפה) מדובר באחד האנשים שהניחו את הבסיס לתוכנית הגרעין הישראלית, למין צעדיה הראשונים. ילדיו זכו אף הם לשמות מעניינים, עמוד, חמור ובת עמי או משהו כזה (מן הזכרון, יכול להיות שזה ממש לא ככה, אולי אלה אחים שלו בכלל, או אגדה אורבנית). כדי לרענן את זכרוני, לכתיבת הרשימה, ערכתי גוגל קצר על פראייר, ומצאתי פך מעניין. ישנה עדות כתובה של שלבהת פראייר עבור פרוייקט תיעוד של ההעפלה. הוא מעיד על תפקידו בפלי"ם או משהו כזה, שנסע לאיטליה להביא פליטים לישראל על גבי ספינות. הוא מספר למתעד מטעם הפרוייקט שכאשר יצא עם צוות ללה-ספציה באיטליה, נעצרו בני החבורה על ידי משטרת איטליה, דבר שהותיר בו חותם עז. לימים,נקשר פרוייקט הגרעין בשמו של מרדכי וענונו, שכידוע נחטף מאיטליה, ויש אומרים מנמל לה-ספציה…האם נסגר מעגל ? אפשר להרהר על האפשרויות הגלומות במידע הזה, ומכל מקום, הפרענק התורן, כפי שיאה ברחובות המדעית, לא יצא מזה טוב. לא הכרתי את שלהבת פראייר או את ילדיו, אך ביקרתי פעם בלה ספציה, לא ברור לי למה.

 

איש בטחון

 

סביב אצולת הפרופסורים, שהיו אנשים אטומים, חד מימדיים, ונוקשים מאד, שלא לאמר יהירים עד גועל, פרחה לה שכבה שלמה של מלחכי פנכה, צוותים טכניים, מאבטחים, ופקידים, שניזונו מהשייריים. כך למשל, דמות רחובותית מובהקת, ששמו אסור לפרסום, תפקד כמעין קצין בטחון של הריגול הנגדי המדעי, במכון וייצמן. בני רחובות הותיקים ידעו שזה "פרוטקציה מפלגתית" שכן הבחור היה בינוני למדי, בנו של סוחר בגדים ותיק, שתרם לפקידים הנכונים. קצין הבטחון הפך מרחובותי ותיק וקרתני לאיש העולם הגדול. טעמו גדל ככל שהתקציב של המכון גדל וזרועותיו הלכו ופשטו לעבר עולם ומלואו. כמובן, פרוייקט הגרעין חייב הוצאת כספים רבים על "איבטוחים" חדשים. הבחור הנמוך והשקט החל להופיע עם חליפות של מיטב המעצבים באירופה, שעוני זהב שערכם נאמד בעשרות אלפי דולרים, המכונית תמיד מודל אחרון של מירוץ, ב.מ.וו שחורה טורבו טורבו עם גג נפתח, לבן, מעור, והגה מעץ מבהיק. את אשתו, הרחובותית הותיקה והמחוקה, מורה בתיכון, החליפו ליד מושב הנהג בחורות צעירות, דיילות, יפהפיות תל אביביות שנתלו על כתפו. דיבורו הפך גס ובוטה, וכך גם האלימות והיחס לסביבה ה"עלובה" מידי בשבילו. עבד כי ימלוך. כאשר התבגר עוד, קיבל תפקידים בכירים יותר, הפך גם בעצמו לעשיר ובעל עסקים (מעניין מאיפה ?), יצוא ויבוא ומה לא, ולבסוף עקר מרחובות שהפכה קטנה עליו, לבניין יוקרה בתל אביב. אין נביא בעירו, ושורת המוטרדות והאנוסות ברחובות עדיף היה שתישאר מאחור באפילת הזכרון.

 

זה התחיל שם = קרובי המשפחה ממוטעלה, :"העיירה של חיים וייצמן"

 

אמא תמיד אמרה לי שעלי להיות גאה. סבא שלך נולד וגדל במוטעלה, העיירה של חיים וייצמן. לצערי, סבא מת בטרם עת ולא הספקתי להנות ממנו או להכיר אותו ממש. מידי פעם היו נערכים ימי אזכרה, ובאו אנשים "ממוטעלה", ואמא היתה גאה מאד. שם אחד נישא בפי כל. חיים וייצמן. ואחריו, חיים אחר -חיים ישראלי. הפרנס החשוב מן העיירה, נותן הצטעלאך האולטימטיבי. לא ידעתי מיהו, בזמנו, אך לאחר מכן ידעתי גם ידעתי.

 

שמעון פרס 

 

לאחרונה נפגשתי באקראי עם חברה ותיקה מבית הספר היסודי. התחבקנו וישבנו להעלות זכרונות, פה בבית קפה ביפו. סיפרתי לה שאחותי הבכורה, היפה של השכבה, נפטרה בטרם עת לפני שנתיים בארצות הברית. טרגדיה. סיפרתי לה בקצרה את תולדות חייה של אחותי, הנישואין המוקדמים הגירושין, הנישואין שוב, הפרידה הכואבת, הבעלים הרופאים ומה לא. המכרה הזכירה את העובדה שאחותי יצאה בזמנו, בתיכון, עם הבן של פרס.

זו היתה האשה השניה באותו חודש שטענה באוזני שכך היה. אני לא זוכרת שום דבר כזה. אבל שני עדים נפרדים, זה כבר הרבה יותר ממקריות. מי זה באמת שמעון פרס ?

 

מה כל זה אומר ?

 

אין לי מושג.

Cyberstalking the Recruitable Teen

 

 

 

ככה מגייס הצבא האמריקאי את הנוער התמים לשורותיו

http://www.tomdispatch.com/index.mhtml?pid=5322

שם, זה הוביל לועדת חקירה, ואצלינו – הגירסא הכשרה לצבא העם.

 

 זאדה התחרפן אחרי שהכיר
אנשי ימין קיצוני באינטרנט

 כך הפך התלמיד המצטיין מראשון לציון לעריק שונא ערבים, עבדקן החפץ לגרום למלחמת גוג ומגוג

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חיילים בעלי פרופיל 21 יגוייסו לצבא בשלטונות צה"ל שוקלים את האפשרות לגייס לשירות סדיר גם צעירים שקיבלו פרופיל 21 עד כה הפרופיל העניק פטור מלא משירות