תולדות העינויים, ממיטת סדום ל no touch



מאמר קצת ארוך אך שווה את ההשקעה. הסבר מפורט, מנומק וידעני על ההיסטוריה של העינויים במסגרת סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית. הטכנולוגיה החדשה של עינויים "ללא מגע יד". למה חשוב ? יכול לשפוך אור נוסף על פרקטיקות מקומיות, פרשות ישנות וחדשות בכותרות, וגם להדליק כמה נורות אדומות.




a project of the Nation Institute
compiled and edited by Tom Engelhardt


Although seemingly less brutal than physical methods, the CIA's "no touch" torture actually leaves deep, searing psychological scars on both victims and — something seldom noted — their interrogators. Victims often need long treatment to recover from a trauma many experts consider more crippling than physical pain. Perpetrators can suffer a dangerous expansion of ego, leading to escalating acts of cruelty and lasting emotional disorders. When applied in actual operations, the CIA's psychological procedures have frequently led to unimaginable cruelties, physical and sexual, by individual perpetrators whose improvisations are often horrific and only occasionally effective.
Just as interrogators are often seduced by a dark, empowering sense of dominance over victims, so their superiors, even at the highest level, can succumb to fantasies of torture as an all-powerful weapon. Our contemporary view of torture as aberrant and its perpetrators as abhorrent ignores both its pervasiveness as a Western practice for two millennia and its perverse appeal. Once torture begins, its perpetrators, plunging into uncharted recesses of consciousness, are often swept away by dark reveries, by frenzies of power and potency, mastery and control — particularly in times of

  Tomgram: Alfred McCoy on the CIA's road to Abu Ghraib
This post can be found at http://www.tomdispatch.com/index.mhtml?pid=1795
Around the world — and in the United States — Abu Ghraib has become a byword for our disastrous war in Iraq. The photos of torture, abuses, and humiliations of every sort that e-seeped out of that prison shocked Iraqis, the world, and many Americans. But as is so often the case, images can't be fully interpreted without context. Below, Alfred McCoy, who in the Vietnam era wrote The Politics of Heroin, a now-classic exposé of Central Intelligence Agency tactics in Southeast Asia, and has been on the Agency's case every since, offers the necessary — and shocking — historical context. He fills us in on a truly shameful story most of us remember, if at all, only in bits and pieces (those Agency experiments with LSD, for instance): A taxpayer-funded CIA, using up to a billion dollars a year for its research, plunged into a universe of torture way back in the 1950s and emerged with a new set of "no-touch" torture techniques which were then codified in manuals, used in Vietnam, and for over two decades taught to allied police forces and militaries around the Third World. It turns out that many of these techniques, some over half-a-century old, have just been paraded before our eyes in the Abu Ghraib snapshots. In other words, the now infamous photos were evidence, for those who could interpret them, of CIA-influence in Abu Ghraib (as the recent report by Major General George R. Fay has confirmed). (ממשיך באתר..)
In 2001, these CIA torture techniques were let loose again by a Bush administration intent on creating an offshore mini-gulag of "information extraction" in its zeal to pursue its "war on terror." Overlapping CIA and Pentagon detention systems were set up worldwide where, beyond the oversight of anyone, the "arts of interrogation" could be practiced (and in which they could spread like some malign virus). Unfortunately, what we now call "Abu Ghraib" is but the tip of the iceberg and has largely proved a tale of Bush administration damage control. There have been or are now underway eight investigations of Abu Ghraib (and sometimes of detention practices in Afghanistan as well). All are Pentagon appointed and almost all are military staffed.
Now imagine that we let Enron investigate itself; that Scott Peterson conducted his own trial; that Halliburton could write its own Pentagon contracts (oh, sorry, that more or less happened). Imagine, to offer up an absurd example, that one official Pentagon investigator looking into abuses in Afghanistan actually commanded U.S. ground troops in Afghanistan during the period he was to investigate when the military was holding "ghost detainees" and in his "extensive review" didn't even mention the matter. Oh gosh, that actually happened in the case of Lt. Gen. Paul Mikolashek, now the Army's Inspector General. According to Elise Ackerman of Knight Ridder, "He commanded ground forces in Afghanistan at the time the policy was adopted, but didn't mention the policy when he told the Senate Armed Service Committee in July that his review had found no evidence of ghost detainees."
The result of such investigations is clear: Responsibility for these horrors has largely been confined to the lowest ranks and kept close to Abu Ghraib itself. Bush administration accountability is next to nil. The bizarre, pretzeled justifications its best legal minds created, meant to narrow the definition of torture almost to the vanishing point, have been left in the dust. But perhaps most important of all, the attention to and focus on Abu Ghraib and the military has taken almost all attention away from the mini-gulag of prisons the CIA set up in Afghanistan, on aircraft carriers, in remote places like the Indian Ocean Island of Diego Garcia, and in the prisons of torture-friendly allies. This, as McCoy makes clear below, is where it all began and yet no public investigation of the CIA, its torture techniques, or its torture centers is underway.
Much of this, as McCoy demonstrates, was not beyond our power to know. I laid out a good deal of information about what I called "our Bermuda Triangle of injustice" last April with nothing more than a search engine at my command (Into the Shadows). Various human rights organizations have done the same far more authoritatively, as did Human Rights First back in June (U.S. Holding Prisoners in More Than Two Dozen Secret Detention Facilities Worldwide, New Report Says). Now, in a letter to the President, eight retired generals and admirals have most honorably called for a 9/11 Commission-style investigatory body to look into not just Abu Ghraib but "other U.S.-operated detention facilities"; while Human Rights First has just released a new report on all the Abu Ghraib investigations and their limitations. But first read McCoy; then look at those photos again and think about what you're actually seeing. Tom

The Hidden History of CIA Torture:

America's Road to Abu Ghraib
By Alfred W. McCoy From ancient Rome's red-hot irons and lacerating hooks to medieval Europe's thumbscrews, rack, and wheel, for over 2,000 years anyone interrogated in a court of law could expect to suffer unspeakable tortures. For the last 200 years, humanist intellectuals from Voltaire to members of Amnesty International have led a sustained campaign against the horrors of state-sponsored cruelty, culminating in the United Nation's 1985 Convention Against Torture, ratified by the Clinton administration in 1994.
Then came 9/11. When the Twin Towers collapsed killing thousands, influential "pro-pain pundits" promptly repudiated those Enlightenment ideals and began publicly discussing whether torture might be an appropriate, even necessary weapon in George Bush's war on terror. The most persuasive among them, Harvard academic Alan M. Dershowitz, advocated giving courts the right to issue "torture warrants," ensuring that needed information could be prized from unwilling Arab subjects with steel needles.
Despite torture's appeal as a "lesser evil," a necessary expedient in dangerous times, those who favor it ignore its recent, problematic history in America. They also seem ignorant of a perverse pathology that allows the practice of torture, once begun, to spread uncontrollably in crisis situations, destroying the legitimacy of the perpetrator nation. As past perpetrators could have told today's pundits, torture plumbs the recesses of human consciousness, unleashing an unfathomable capacity for cruelty as well as seductive illusions of potency. Even as pundits and professors fantasized about "limited, surgical torture," the Bush administration, following the President's orders to "kick some ass," was testing and disproving their theories by secretly sanctioning brutal interrogation that spread quickly from use against a few "high target value" Al Qaeda suspects to scores of ordinary Afghans and then hundreds of innocent Iraqis. 

ממשיך באתר, כדאי לקרוא


is the author of The Politics of Heroin, CIA Complicity in the Global Drug Trade, an examination of the CIA's alliances with drug lords, and Closer Than Brothers, a study of the impact of the CIA's psychological torture method upon the Philippine military. He will publish a fuller version of this essay in The New England Journal of Public Policy (Volume 19, No. 2, 2004).

Copyright C2004 Alfred W. McCoy
E-mail to a Friend – – – – – – – – – – – – – – – – –
posted September 9, 2004 at 11:34 am

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.


  • גרי אפשטיין  ביום 20/07/2005 בשעה 21:43

    יא אללה…
    נשמה יש לי נפילת סוכר אני אחזור אליך אחר כך טוב?

  • ת"ת  ביום 21/07/2005 בשעה 11:05

    זה לא כזה ארוך… אבל מה בדיוק אותו המחיר הנורא ששילמה צרפת על העינויים במלחמת אלג'יריה ובריטניה על העינויים במאבק נגד אירלנד? מי ששילם את המחיר היו האלג'יראים והאירים. בריטניה וצרפת לא עברו סבל רב כתוצאה מהמלחמות והעינויים. גם ארצות הברית היום לא ממש סובלת מהמלחמות באפגניסטאן ועיראק. מי שסובל זה העמים האומללים שיושבים על זירות מלחמה ושדות רצח.

  • איריס  ביום 21/07/2005 בשעה 11:54

    גרי יקר, זה באמת ארוך בהתחשב בחמסין ובנושא. יפה שעשית מאמץ, אולי תצייר על זה משהו ?
    ת"ת – אני לא מסכימה אתך בקשר ל"מחיר" שמשלם המבצע והמענה. לי המאמר הזכיר משום מה את יחיאל חורב והמאמרים על הנושא
    הכוונה היא שהפרקטיקה של העינוי הסדיזם והשליטה המגלומנית מחלחלים מהר מאד ממרתפי החקירות בשטחים לתוך שטחי ישראל ולחברה הישראלית ואוכלים בה בכל פה. קשה לאמוד, אבל סביר שעלייה בשיעורי פשיעה ביתית, פשיעה כלכלית, אלימות כללית, גריעה באיכות היחסים הקהילתיים = אלה דברים שקשה למדוד לעומת ה"תועלת" של מניעת פיגוע או מניפולציה בשטח האויב. כמו כן, אתה חייב לקחת בחשבון את גורם הזמן שבין התפרצות המחלה ובין התוצאות החריפות שלה. גרמניה הנאצית היא דוגמא מעולה, לחילחול מהיר ממלחמה נגד אויבים להרס עצמי מסיבי (שוב, ההרס העצמי הוא למשטר, אבל גרמניה חזקה מספיק כדי לעמוד בוירוס הזה, זו מדינה ענקית,ף עשירה, מאד מפותחת). כדי לשפוט את הנזק לצרפת אתה צריך לקרוא טוב מסמכים, עיתונות, ספרים מן התקופה הרלוונטית, ולראות את השבר בתוך החברה עצמה, ואת השינויים הפוליטיים לטווח ארוך שנגרמו. כמובן, שהמחיר של הקורבן גבוה יותר, אבל מראש מצבו היה פחות טוב משל הכובש, קח בחשבון.
    נקודה חשובה שנזכרת במאמר והחמצת אותה לדעתי היא השבירות והפגיעות של מדינות חלשות, כמו אירן, ולדעתי כמו ישראל, שאינן יכולות לעמוד במחירים הללו, בהשוואה למדינות מבוססות ובעלות מסורת ארוכה. השחתה של משטר מתקדם במדינה מתפתחת היא קטלנית ועלולה לדחוף להתפוררות או לחומייניזציה של החברה. ישראל דומה יותר לאלה מאשר – עם כל הכבוד – לצרפת ולאנגליה ובודאי לארצות הברית. אחרי הכל, גם המעמד של ישראל כ"כובש" הוא על תנאי ומותנה במעמדה כ"נכבש כלכלי ופוליטי" של מעצמה אחרת.
    והערה אחרונה, הנה בארצות הברית אתה מוצא בכל זאת מאמר כזה ואחרים שחושפים ביקורת נוקבת וגם מקורות מידע כניראה מבפנים. בישראל ובמדינות מתפתחות ושבירות יותר, מנגנוני הבלמים והאיזונים אינם מבוססים דיים, ולכן הנטיה של מוסדות לא בריאים להתפשט, היא בוטה יותר ומסוכנת יותר. ההשוואה המאד מפתה של ישראלים לראות עצמם כשורה אחת עם אנגליה צרפת ואמריקה, אינה משרתת את המציאות. אולי במבחן הקוץ במדבר אנחנו פרח, אבל לא להתבלבל בעוצמה ובחוסן של החברה הישראלית שהיא חברת פליטים, מסוכסכת, שבאה ממסורת לא דמוקרטית, ובראש וראשונה אין לה מקורות הכנסה עצמאיים. איך אמר ידיד שלי, כל עוד אתה יודע מה גודל הזין שלך, הכל בסדר.

  • ת"ת  ביום 21/07/2005 בשעה 19:17

    איריס, דברים נכוחים בייחוד אי-השוויון בין ישראל לארצות הברית, אנגליה וצרפת. אני עדיין לא מכים לגבי מקורות הפשיעה, אלימות והגריעה ברמת החיים. זה לא בגלל הכיבוש אלא בגלל התהליכים הפנימיים וגלי ההגירה. לגבי הכיבוש, מעניין שככל שחולף הזמן פחות אנשים נחשפים לו. בגלל שכמות משרתי המילואים ובפרט משרתי המילואים בשטחים יורדת.

  • איריס  ביום 21/07/2005 בשעה 22:04

    מכתיבה קודמת שמתי לב שאתה מתחיל להיות ער, לפחות יותר מהממוצע, לפטה מורגנה של ישראל ביחסיה עם ארצות הברית. מה שאנחנו חלוקים עליו מן היסוד הוא המוסריות והכדאיות של הכיבוש, ויותר מכך הגזענות הישראלית ובכלל הרציונלה של הציונות. כמובן, הביקורת על מלאכת העינויים עומדת על שתי רגליים איתנות רק מן הצד המוסרי ואינה זקוקה לתמיכה בעיני. דבר מגונה ובלתי מובן בעיני הוא לתמוך בזה בכל צורה שהיא. ואולם, גם בגדר דיון תועלתי, שנינו לפחות מסכימים על כך שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להתנהג כמו מעצמה בת מאה או מאתיים מליון איש והיסטוריה של מאות שנים, שלא לדבר על עושר ועוצמה תרבותית וכספית.
    מדינות מתפתחות ששקעו בפרקטיקות של עינויים מושחתים, וזה קרה באירן של השאה, ובחלק ממדינות דרום אמריקה, פשוט התרסקו.
    לבסוף, יש יותר משמץ אטימות בהתעלמות שלך מן הסבל האנושי של ישראלים ויהודים (אני כבר לא מצפה להזדהות עם ערבים) שמהווים בהכרח קורבנות של מערכת העינויים המתוארת לעיל.
    ישראל היא גם הם, ולא רק אתה.

  • גרי אפשטיין  ביום 23/07/2005 בשעה 19:42

    למה לזלזל?
    לא אוהבת את הציורים?

להגיב על איריס לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: