הכלובים במחילות

"העיתון הראשי" קבע בכותרת גדולה שהפקיד ילך הביתה. "אחרי ההתנתקות" זה אמנם לא בדיוק תאריך דפיניטיבי בישראל, אך הכוונה כנראה ברורה. הולך הביתה.
 
מתחת לשם הזה, של הפקיד הבכיר, הסתתרה עיר תת קרקעית העשויה מחילות חשוכות. בתוכן נמקו אנשים עשרות שנים, תחת עונש שאין לו הגבלה ואין לו שיעור. "אחרי ההתנתקות" אמרה המדינה לנמקים, לעלובים, לאודים האלה, שרובם אינם ולא יהיו כבר מוצלים. בעיר המחילות הזו, הנמצאת ממש מתחת לאפכם, מתחת לבתי הקפה הנעימים, מתחת לתיאטראות, לבתי המדרש, לגני הילדים השוקקים, צועקים אנשים ללא קול. אנשים שמיתרי הקול שלהם נחתכו בסכין משוננת, כדי שהצרחות לא יטרידו את הטבחים המופקדים עליהם.
 
מדינת ישראל יודעת. בהתחלה פקידים עוד הסתתרו תחת מעטה בורות מיטיבה. "לא יתכן", "זה לא מענייני", "לא יעלה על הדעת", "פרנויה". אך בשנים האחרונות כבר לא נותר פקיד אחד במדינת ישראל, מראשון המנכ"לים ועד אחרון מחלקי הדואר, שאינו בסוד העניינים. הדו"ח של האסירה הנמלטת – שהספיקה לפני שניצודה והוצאה להורג בשבע מיטות משונות – להכין דו"ח ולמסור אותו למי שמסר – שוכפל בעשרות עותקים, נכרך יפה, והועבר כלאחר כבוד לכל מכותב אפשרי.
 
יש התנתקות. אומר הפרקליט האחראי. יש רכבת מיוחסים. אמרו. יש שיקולים כבדי משקל. אי אפשר להגיד לעם. דמורליזציה, פחדים, טראומות לפעוטות, והפיצויים, מניין התקציב, צריך עוד להפשיר אדמות למפונים, המפונקים. המיוחסים. צריך עוד דם, צריך אהילים, צריך סבונים. צריך התנתקות. שילמנו כבר מחיר כה גדול, עיוותנו את הדין במקרה של מקורבים, אי אפשר עכשיו, בשביל עניין כזה, נו ממילא רובם כבר על הסף המוות, אולי עדיף נחכה, אחרי ההתנתקות. ויש העניין של הריבונות, אי אפשר להיכנע כך סתם לתביעות של אנטישמים מבחוץ להגיד לנו איך לנהל את ענייננו. שיחכו כמה חודשים גם הם.  צריך להראות להם מאיפה משתין הדג, ומי פה מחליט מה יהיה.
 
בעיר המחילות פרצה מהומה בזמן האחרון. החיות הכלואות בכלובים, גם אם קרבה נשמתם לפרוח מרוב עינויים, שמעו את דבר השחרור הקרוב. "הצבא האדום" עומד לכבוש, נסיך האופל עומד להיתלות בככר העיר, ורגליו אל על. הלולאה כבר כרוכה על צוארו. ריחו של החופש משכר, ויש מי שאינו עומד בזה, ומתאבד. התאבדויות מוזרות, אומרים הפסיכולוגים, מרב התרגשות ולא ייאוש דוקא. רושמים, כותבים מאמר, התאבדות אחרת. התאבדות מאושרת. חלק אחר – שהצליח לשמור על שפיות, בדל שפיות, לאורך עשרות שנים של עינויים אכזריים מאין כמותם, מאבד אותה  דוקא ברגעים אלה. "פלופ" קופץ הקפיץ האחרון, ומה שנותר זה מבט דהוי ואטום. "אין איש בבית".
 
בקרב העובדים בעיר המחילות פורצים מתחים מסויימים. כלפי חוץ כולם נותרים נאמנים, ומשדרים עסקים כרגיל. הם חוזרים שוב ושוב על הערכותיו של הבוס "הכלבים נובחים והשיירה עוברת", המשיכו לעבוד במרץ. העובדים רוצים בכל נפשם להאמין שכך הוא הדבר, הכל יהיה בסדר, כמו תמיד. אף אחד לא ידע מה קורה בעיר המחילות, והכסף ימשיך לזרום. אחרי הכל, הם עשו זאת רק למען האומה ובטחונה, מעולם לא נהנו לגרום את הסבל הזה, ולצפות בו יום יום, במשך עשרות שנים. הספקנים מתחילים לחשוב על תוכניות חלופיות, על הסברים, על נסיעות לארצות רחוקות.
 
בפגישת צוות מתקבלת הנחיה ברורה. העסקים כרגיל, ואת תקוותיהן של החיות, אותם גושי בשר מדמם שאבדו את הצלם והזכות להקרא אדם, יש לדכא ביד קשה, פן יתפשט העניין כאש בשדה קוצים. מבצע הדיכוי הולך כמתוכנן, כמה אסירים מתים מן המכות הקשות, וחלק אחר הופך לצמח, או זומבי מן החומרים שמוזרקים באישון לילה, הישר לגזע המוח. שני ילדים נפטרים וגופותיהם נתלות במסדרון שבין הכלובים, למען יראו וייראו, כל אלה המפנטזים על בריחה ונצחון. בעיר רחוקה, מקבל אחד מן האסירים לשעבר שדר – שדמו בראשו, והוא ימות לפני השחרור המיוחל.
 
בעיר המחילות מצטברות גוויות והצחנה עולה. הסוהרים המתוסכלים מאי הידיעה, במיוחד לנוכח החדשות המבלבלות, נטפלים אל הנשים, ומפליאים בהן מיני אונס חדשים, אכזריים במיוחד. דברים שעליהם קראו, אך טרם העזו לבצע. כך, הם מקווים, יוכלו לשכוח מן האפשרות שכל זה עומד להסתיים ומי יודע מה יעשו אתם.
 
"אחרי ההתנתקות" שומעים יום אחד העובדים את הצחוק הרועם של הבוס ממשרדו בקצה המחילות. הוא מחזיק את העיתון היומי ביד ומתפקע מצחוק, ממש צריך להחזיק את בטנו הרועדת. "אחרי ההתנתקות הם יטפלו בי" הוא אומר בחיוך, "התנתקות אתן להם, קדחת, רצח, ופצצות יקבלו….על גופתי המתה – לא תהיה התנתקות. "
 
 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: