מדוע אין בארץ מרכז טיפול בנפגעי עינויים (פרסום חוזר ותוספת)

למעט ארגון אחד (שאינו טיפולי) אין בארץ מרכזים לטיפול בנפגעי עינויים.

לנוכח ידיעה מזעזעת על התאבדות של בורמזי, שהמתין להחלטה בבקשתו למקלט מדיני בישראל – אני מעלה שוב פוסט ישן. השאלה ממשיכה להיות רלוונטית – מדוע אין בארץ מרכז טיפול לנפגעי עינויים ?

 

ישראל עושה את המינימום במימוש האמנה בעניין פליטים, אך לא מעניקה שום טיפול, "סל מחיה" לנרדפים שמגיעים אליה. מדינה שחרתה על דגלה את זכרון השואה צריכה להוות דוגמא לקליטת פליטים על בסיס של רדיפה פוליטית. זה אומר השקעה במשאבים טיפוליים, דיור נאות, וקצבת הבטחת הכנסה בין מועד הכניסה לארץ ועד לקבלת הסטטוס מנציב הפליטים של האו"מ.

 

אין ספק שהבורמזי היה במצב נפשי קשה עקב הרדיפה בארצו, אחרת לא היה בוחר את ישראל כיעד למקלט מדיני. מדינה שמפרה זכויות אדם בסיסיות של אזרחיה שלה (ערבים ויהודים כאחת), ושל תושבים בשליטתה, אינה מקום שכדאי לבוא אליו לנוח מרדיפה פוליטית.

 

פני שש שנים בערך, כאשר לימדתי באוניברסיטה, התקיים בארץ דיון ציבורי ער על שאלת העינויים הפוליטיים במסגרת המאבק בפלשתינאים, וגם במסגרת חקירות פליליות "חמות". בנוסף לאספקט המוסרי, הועלו תיאוריות שונות בקשר לתקפותן של הודאות המתקבלות תחת לחץ וכמובן תחת עינויים. באחד המזכרים שיצאו בנושא זה, הובאו הלכות מן התלמוד כמדומני, בקשר לאי קבילותן של הודאות באופן כללי, מן הטעם ש"אין אדם משים עצמו רשע" ומחשש לעיוות דין. מצאה חן בעיני העובדה שמערכת משפטית כה עתיקה ירדה לשורש העניין, ופסלה לחלוטין הרשעות על יסוד הודאה ובכלל גינתה את מוסד "ההודאה". בסמוך לכך, עיינתי גם בספר של קרימינולוג מקצועי שהסביר כיצד מופקות הודאות שוא במסגרת לחץ בחקירה, ואת המנגנונים הפסיכולוגים המובילים אדם להודאת שוא, המרשיעה אותו חרף חפותו. כמובן, החכמה העממית יודעת להגיד שתחת איום בכאב, יודה אדם גם ברצח ארלוזורוב, אך דרוש יותר מזה כדי לקעקע את חיבתן של הרשויות ל"הודאות". בעקבות הדיון, המשכתי וצללתי לעומק הסוגיה, והגעתי לספרות תרבותית מרתקת הדנה בעינויים והודאות, כפי שהתפתחו בהיסטוריה של המערב. לבסוף, ניסחתי את מחשבותי לאותה עת ושלחתי אותן לכתב עת שכותרתו המלבבת היא "TORTURE", והוא יוצא לאור על ידי ארגון דני ששם לו למטרה למגר את התופעה האכזרית הזו. בעיקר התמקדתי באותה הלכה עברית, כמקור לחכמה אנושית עתיקה שלא נס לחה, אך משום מה אינה משפיעה על המחוקק הישראלי. זאת, בניגוד להלכות אחרות שמצאו את לבושן החילוני-ממלכתי בחקיקה ישראלית (היחס לבעלות בקרקע למשל, מעמד האשה בדין האישי ועוד).

קעקוע על ידו של סוהר

לאחרונה שב הנושא לכותרות, לפרק זמן קצר, עם אישורן של תקנות חוק השב"כ האוסר "לחץ פיזי" מכל וכל.

 

נזכרתי שבמהלך שהותי בצפון אמריקה הופעתי למצוא מספר לא מבוטל של מרכזי טיפול, מידע וסינגור העוסקים בנפגעי עינויים ובבעיות הייחודיות שלהם. כאשר שבתי לארץ, שאלתי את עצמי מדוע בישראל, הממהרת להדביק מוסדות חברתיים מערביים, נפקד מקומם של מרכזי הטיפול בעינויים. תקתקתי ב"גוגל" את המונח, וקיבלתי ארגון אחד, שמטפל למעשה במניעת התופעה אך לא בטיפול בנפגעים ובאספקטים היומיומיים של חייהם, זכויותיהם ותפקודם. אין לי תשובה שלמה לשאלה זו. נידמה לי שהאימה המובלעת שאופפת מושג זה, אשר עצם דיבורו מרשיע את מדינת ישראל במעשים שלא ייעשו, הוצא לחלוטין מאוצר המילים הלגיטימי בבחינת "המרחיק את עדותו". אם "עינויים" לא קיימים כלל, איך ניתן לטעון שהם מבוצעים קבל עם ועדה על ידי מוסד רשמי ? ואולם, ארגונים המתמחים בנושא יודעים לאמר שעינויים קיימים, כך או אחרת, כמעט בכל מדינה בעולם, במועד כלשהו. נפגעי העינויים, בין אם הם תוצר הממשלה הישראלית או מהגרים ממדינות אחרות, קיימים ומהלכים בינינו. כדאי לטפל בנושא, ואולי לתת לו שם אחר, שלא ירגיז את השררה…הצעות יתקבלו בברכה.
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ז'ק דרידק  On 05/12/2004 at 13:02

    הסיבה פשוטה: מכיוון שהעינויים אינם חוקיים, מרכז כזה יהיה בלתי-חוקי בעליל, כמוסד המרמז על קיומם של העינויים, בהלתי חוקיים, בארצנו. מכיוון שהמדינה שומרת חוק, אין היא יכולה להתיר מרכז בלתי-חוקי, שלא לומר בלתי כשר מבחינה מוסרית, כזה.

  • אילן  On 05/12/2004 at 21:13

    אגף השיקום במשהב"ט מופקד על הטיפול בפדויי-שבי. גם אם הם לא מטפלים במקרים כאלה כרגע, סביר שהם מכירים את המסגרות הטיפוליות הקיימות בארץ.

  • איריס  On 05/12/2004 at 22:05

    אני יודעת שאפילו פדויי שבי נאלצו להלחם על זכותם להכרה ולטיפול, מה שהיה מאד מפתיע מבחינתי. אולי זה קשור לאותה הכחשה של עצם התופעה והרתיעה שהיא מעוררת. אני זוכרת שהיה מאבק ציבורי בעניין פדויי השבי, והעדויות שלהם על היחס של אגף השיקום היו מזעזעות. היתה תחושה שהם "מואשמים" על מה שקרה להם ועוברים עינוי שני בבואם לארץ. אני דוקא חשבתי על כל אותם ארגונים העוסקים בטיפול בניצולי שואה כמקור למידע נוסף.
    אני די משוכנעת שאין גוף מקצועי אחד המרכז את הפן הטיפולי ב"עינויים" ככאלה, ללא קשר להקשר ה"פוליטי" של הפגיעה. אבל אולי אני טועה. אשמח להיווכח בזה.

  • איריס  On 31/12/2004 at 16:34

    לכתבה של מוסף ידיעות אחרונות משבת 31 לדצמבר על תלאות פדויי השבי לאחר שנחלצו והובאו לארץ. לקרוא ולא להאמין איך צה"ל מתייחס לאנשים שלו שעברו את הנורא מכל. אם להאמין לעיתונאים (ברגמן ומלצר) הרי אופייני שהיחיד שקיבל כבוד מלכים הוא גם השבוי ש"הינדס" את כולם, את המצרים, את הישראלים ואת החיילים המעונים שעל סבלם רכב במרכבת זהב לכנסת ולעסקים מכניסים.
    הטענה כאילו גויס לשרת כמרגל מצרי נשמעת מופרכת בעליל, אך די ביתר המעללים כדי להעלות שאלות.
    בכל מקרה התמונה המצטיירת על הטיפול בשבויים המעונים היא מזעזעת, בעיקר הרחמים העצמיים של מי שהיו אחראים על הטיפול בהם (גם אנחנו נכנסנו לטראומה). מאד מתאים לישראל.
    כתבה זו מצטרפת לדיווח משנים קודמות, גם של ידיעות אחרנות על ה"טיפול": האכזרי שקיבלו הלומי הקרב של מלחמת יום הכיפורים, בעצם סדרה של עינויים וניסויים שלעומתם היה הקרב חוויה שולית.

  • אשכנתוזי בך בך  On 19/05/2005 at 09:56

    לא כל כך הבנתי את תגובתו של ז'אן דרידק, לא ברור למה אי חוקיותם של עינויים בישראל הופכת את המרכזים לטיפול בנפגעים לבלתי חוקיים.
    אבל הרעיון שאיפשור הקמתו של מרכז כזה יהיה הודאה בקיומם של העינויים, כנראה הוא חלק מהסיבה.
    ישראל לא מאפשרת הקמתם או פרסום יתר של קיומם של גופים, אשר עצם קיומם או בעיקר שמם, מהווה הודאה במעשים לא חוקיים שישראל עושה, שאחד מהם הוא חיסולם השקט של אזרחים ישראלים (כן, גם יהודים) בכל מיני שיטות שהן לא "אלימות" במובן המקובל. מדובר באזרחים הנראים איום לממסד, ומספיק שתהיה להם אינטליגנציית יתר (כי אנשים עם אינטליגנציית יתר הבינו כבר מזמן מה הסיפור של השב"כ פה, ועוד דברים) או מספיק שמישהו בשב"כ חושב שיש להם אינטליגנציית יתר כזו. יש הרבה "טלי פחימות" שקטות, והצד הטוב בסיפור שלה הוא שהשב"כ (וכל השפוטים שלו) מתחיל לאבד עשתונות, וגם שהעם, אחרי כמה שנים של אינתיפאדה, כבר לא קונה את כל הסיפורים שמוכרים לו, וזמנו של פירסום החיסולים עוד יגיע.

  • אחת  On 19/05/2005 at 13:26

    יש הרבה אינדיקציות עקיפות למה שאתה כותב, מעניין אם זה יתגבש לתמונה ברורה בקרוב. כך למשל מאמר בנושא אחר של יוסי מלמן, במאמר מוסגר כתב שאת הניסויים לקראת חיסול משעל ערכו ברחובות תל אביב…לא שמעתי אף אחד מגיב, למרות שזה סקופ בסדר גודל ענק. לי זה אמר שיש הרבה הכחשה בציבור וגם חוסר רצון כרגע להתעמת עם מציאות שקשה לעכל אותה, בכל מיני תחומים. אולי נחיה, ואם כן, אז ניראה.

  • אסטריונה  On 19/05/2005 at 23:57

    המרכז – בינלאומי
    הקודקוד – בהר דב

  • רשעית גם  On 20/05/2005 at 00:22

    תבורכי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: