חרף השמש

חזון העצמות היבשות, ציור קיר בבית כנסת בסוריה. 

בשבת חול המועד, קראתי את חזון העצמות היבשות, כפי שמציע מחזור ההפטרות. בימים אלה, כמו אסיר לתקופה בלתי קצובה, אני נזקקת מידי פעם לספר הזה, עליו נשפכו דמעות כה רבות, שדי בכך לקדשו. הטקסט נועז, ומעיר מתנומה תקוות ישנות שגוועו זה מכבר. במהלך הקריאה, ובעיני רוחי הצטייר אותו עמק, ובו נעמדים לפתע שורות שורות של שלדים, אוספים מכל עבר את אבריהם שהתפזרו, לא מתוך רישול, אלא בשלווה של מי שיודע את מנוחתו.
 
לאחר שנעמדו וחלצו, אה כן, עצמות מתפוקקות, הקשיבו בחצי אוזן (האם היתה להם כבר אוזן ? או אולי רק החלו לקרום אותן, וניצבו כך עם תנוך בלבד בצד אחד, ומערה מפותלת בצד השני) לנאומו של יחזקאל. והוא עמד שם כמו מנצח ותיק של תזמורת, שערו מתבדר ברוח, ובידיו שרביטים דקים, לתשומת לב. האזינו, חייכו, וממילא ניראו צוחקים קצת כמו כל הגולגלות חסרות השפתיים, והחלו לגנוח ביידיש. "נו, בשביל זה העיר אותנו ? מה הוא צועייק כל כך ומתלהב…אזוי גמעכט…". בכל זאת הקשיבו לו מן הנימוס עד שסיים ותבע שיכירו בנס, יאמינו שקרה הבלתי ייתכן, שיפגינו קצת הכרת תודה או תמיהה.
 
כלום. קצת צקצוקים וטקטוק דק של עצמות המתחככות זו בזו, ומצטופפות להתגונן מן הרוח. שעת בין ערביים בעמק, וצינה ירושלמית חודרת, אה כן, לעצמות – חרף השמש, שעוד שולחת קרניים עזות ובוהקות. קולו של יחזקאל נחלש קצת, הוא לא מבין מה קורה כאן. לאט, מתפזרות הדמויות, וחוזרות כל אחת לתפוס את מקומה על הקרקע המכוסה בעשב רך. "הוא לא מתבייש ? " אומר אחד, וכורע לחפש בדיוק את האבן עליה הניח גולגלתו קודם להפרעה. וכך השני והשלישי, גדודים גדודים, כורעים אל הדשא, מניחים ראשם ונרדמים.
 
האשה שהתלוותה ליחזקאל, ספק מסייעת ספק מאוהבת קבועה, טופחת על שכמו, מנסה לעודד. "אני לא מבין מה קורה, למה הם לא קמים ובאים אחרי אל החיים ?" הוא לוחש, כמעט פורץ בבכי. האשה, רגישה לעלבון של נביאים, ממשיכה לסדר את הגלימה שהתקמטה קצת, מכבה את האש הקטנה שהדליקה לחמם את הקפה. היא כבר חזתה בכשלונות של יחזקאל, ועדיין ליבה מחסיר פעימה כאשר הוא מדבר, ומסתכל אליה בעיניו הקטנות והירוקות.
 

מיכלאנג'לו – יחזקאל קפלה סיסטינה

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: