הסוד קם על יוצרו

 

כבר בגן הילדים הבנתי שיש "סודות". ככה למשל, אם הילד מושי הפיל את הכוס במטבח ושבר אותה, זה היה "סוד" ואם מישהו היה מספר, אז מושי היה מרביץ לו בדרך הביתה. מושי אמר שזה יונתן, והגננת העמידה אותו בפינה כל היום. אחר כך, כאשר גדלתי, נשארו הסודות, רק התוכן שלהם השתנה. בצבא זה כבר הפך למשהו רשמי. אנשים אהבו להטעים את המילה "סודי", ובעיקר אם נוסף לה "ביותר" או איזה תואר פועל מפוצץ אחר. הליחושים והרמזוזים בשירותים ובצריפים המיושנים נסובו בעיקר על ה"סודות" האלה, לאו דוקא מיקום סוללת הטילים בסוריה, שהופיע היום על גבי התצ"א, אלא מי שוכב עם מי, איזו פקידה נסעה לטיול עם איזה קצין, ובעיקר, איך העיפו את המפקד חמוץ הסבר, בגלל שמצאו דפי מטרה בפחי הזבל סביב המחנה. ביג דיל. אני חטפתי עונש בגלל שדיברתי שיחה פרטית בנל"ן של המפקד. ככה למדתי שאמנם יש סודות, אבל גרוע מזה, יש מי שתפקידו לגלות מי הדליף אותם. זה היה השיעור השני. טרור, כלומר, אימה, כלומר יצירת שליטה מוחלטת באמצעות הפחד. מאז שתפסו אותי מספרת בדיחות לחביבה, שעברה לשרת במחנה "גדי", כדי להיות קרובה יותר לחבר שלה (את הצ'ופר הזה השיגה בדרכים ערמומיות, וגם כאן היה "סוד" גדול כמובן. אני חושבת שהיחידה שלא ידעה זה אשתו של הסמך, כלומר, הסגן הנואף, בעל כנפי הטייס המרשימות.) כבר לא הייתי אותו אדם. כמו בגנון, עם הפחד שנגרר איתי תמיד, אולי ייפלט לי סודו של מושי מפצח הכוסות, התחלתי להרגיש ש"אזניים לכותל". יותר מזה, מישהו אולי יכול להאזין גם למחשבות שלך. אז הכי טוב לא לחשוב יותר מידי.  
 
לקח לי עוד עשר להבין שאנחנו חיים במציאות הזו, במדינת ישראל, כל הזמן. המטבע הנסחר ביותר בישראל אינו השקל, וגם לא הדולר, אלא "סודות", ואחריהם : האמצעים לשמירתם, או לחילופין, חשיפתם בצורה מבוקרת. סוד טוב הוא כמו חיסכון סולידי. מפקידים בבנק, ומחכים לשעת כושר. תמיד אפשר לפדות את אי גילויו במחיר טוב. כך מתקדמים בעבודה, וכך עולים בסולם הדרגות. מה שאסור בשום פנים ואופן לעשות – כך למדתי על בשרי – זה להגיד בקול רם שיש בכלל סודות, והכי הכי גרוע, אסור לחשוף את שיטות החשיפה. כי אם סוד אחד ייחשף לו כך סתם, ייפלט לאויר העולם כמו נפיחה רעשנית באולם קונצרטים – מה יהיה על כולנו ? עדיף כבר להעלות את הריבית, לגרום לאינפלציה תלת ספרתית ולסגור את כל העסק. מי שעמל הכי הרבה לשמר ולפאר את תרבות הסודות והסחיטה הנלווית להם, הם כמובן בעלי הסוד, היום נהוג לאמר "שותפי הסוד" המיוחסים ביותר. אלה הם אבירי השולחן העגול, המחזיקים בידם לא רק את הסודות השמורים ביותר, אלא גם את אמצעי הגילוי וההפחדה. כמו מושי הקטן בגנון של זהבה, הם למדו שלא צריך לעבוד, וגם לא להיות מוכשר במיוחד כדי להצליח בחיים. מספיק שיש לך איזה סוד טוב וכל מה שאתה צריך מגיע אליך כבמטה קסם. כסף, מין, הצלחה.
 
למומחים הגדולים לסודות יש גם שפה סודית משלהם. אני קוראת לה "שפת מזלג". למה דוקא מזלג ? כי רק אצלם מילה אחת יכולה להתפצל לשתיים בבת אחת. קשה להסביר את זה, אבל מי שבקיא ברזי הרזים יודע על מה אני מדברת. שפת הסוד היא כזו שאם חס ושלום יקליטו אותך, אי אפשר יהיה להוכיח, למשל, שאיימת, או סחטת, או חלילה, גילית סוד. בלי מבע העיניים, או הידע של המאזין הספציפי, המילים שנאמרו הן חביבות כאלה, כמו כלב ספנייל טרוט עיניים. אבל אם רק לרגע אחד יכולת להיכנס לראשו, ולצפונות לבבו של המאזין הספציפי, היית מייד שומע את הגרגור המאיים שעולה מאותן מילים, שלפתע מתפענחות לגמרי ההפך. שפת המזלג היא כמו מופע צללים לילדים. מצד אחד יש ידיים בסך הכל, אך מאחורי אור המקרן, והקיר הלבן והבוהק, רואים פתאום פרפרים עפים, עטלפים, ושדים מזרי אימה.
 
באוניברסיטה למדו אותי שמערכת המשפט היא מין אנטי וירוס לשוני כזה, שתחת אזמל המנתחים של החוק והשופט החכם, נסגרת המזלג בלשונו של הנחש, והופכת לסרגל ישר וברור. את לימודי המשפטים דמיתי בעיני כתרפיה לשונית, סגירת פערים, קירוב הצורה לתוכן. אמת. והנה, לקח לי שוב, מה לעשות קשת תפיסה הייתי, שלושים שנה להבין, שבארץ הסוד גם מערכת המשפט אינה אלא "שפת הבית", קוד סודי ומזלגי מסוגו, המבקש ליצור לו סודות משלו, וסחיטות, ואיומים, ושיטות משיטות שונות לייצר אימה. למערכת המשפט יש דוקטרינת עמימות משלה. כך למשל, "לטובת הקטין" חוסכים את המאסר ממי שהתעלל בו. או מזלג אחר, "טיפול רגיש" משמעו קבורת חמור של כל סיכוי לצדק. ומה עם האינטרס הציבורי ? שלא לדבר על משרתו של הפרקליט וסיכויי קידומו. בגנון של זהבה היו כבר כמה אוכפי חוק מן הסוג הזה. היתה ורדה, חביבתה של הגננת. היא גילתה בדרכה העדינה שמושי הוא זה ששבר את הכוס. לא עלה בדעתה להציל את יונתן הקטן מן ההשפלה בפינת החדר. מייד סחרה בסוד עם הגננת, "לטובת האינטרס הציבורי". כאשר גילתה הגננת את האמת, מפיה הנאמן של ורדה, כבר לא יכלה לחשוף בפומבי את הבושה, בגלל השחיקה באפקט ההרתעה. אך לאחר זמן היא נמצאה מתחשבנת עם מושי הבריון, על השתוללות אחרת, שלגביה לא היו לה הוכחות. ורדה אכן הפכה לפרקליטה, ומושי לאיש עסקים אפרפר, יונתן הגיש חמש בקשות למשפט חוזר, ובגיל 70 כאשר האפיר שערו ועיניו כהו, זכה במבוקשו.

במדינת הסוד הציבור נחלק לכנופיות חסמב"ה שונות הנלחמות ביניהן למי יש סוד חשוב יותר. אתרע מזלו של מ. (מושי) והכנופיה שעליו סמך את ידיו בחרה לסחור ב"סוד", ואולי אף עשתה בו שימוש מבורך, לעולם לא נדע. רק הצדק האומלל, פשט רגליו הגרומות, וכחמור עייף, נפל ומת.
 
————————————————————————————–

 

 

קמילה רוז גרסייה

 

שלפתי את הסקיצה הזו מן הארכיון שלי, משנת 1998, כאשר קראתי על התביעות שהגישו עובדי הכור שחלו בסרטן.  גם סודות, ולא רק גלמים מסתבר, קמים לפעמים על יוצרם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ה.מ.מ  On 18/04/2005 at 11:50

    (והוצאת מממלכת הסוד:).
    אמת יסוד בסיסית, קריאת חובה ב"מבוא לחיים כאן".

  • איריס  On 18/04/2005 at 17:47

    קריאת חובה…וואו
    תודה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: