מפגש עם פטריוט

מפגש עם פטריוט

 
1. שגיבה ורוממה
 
מזה זמן מבקשת ממני מישהי, קוראת האתר שלי, הנמצאת בחו"ל, להתייחס ל"מתנחלים", ולהתנחלויות, ולכל האקטואליה הזו, לרגל ההתנתקות הממשמשת ובאה. בהתחלה התעלמתי, אך משהמשיכה והתעקשה, עניתי לה במשיכת כתף. אינני יודעת, אין לי דעה, והעניין כולו ניראה לי מתיש. המתנחלים לא ניראים לי אישו, אמרתי לה. והיא חלקה עלי במרץ, טוענת שהכיבוש הוא מציאות שאנחנו חיים בה, ואי אפשר לעשות לה רדוקציה לעקרונות אחרים, ומכל מקום חייבים להתייחס לנושא חשוב זה.

The Plan

 
כך ניהלנו ספק קרב ספק ריקוד שבו היא דוחקת ואני מתחמקת. אך כפי שגילתה באוזני פעם מכשפה ידועה בכוחותיה הרבים, דבר שאתה בורח ממנו, ייכנס למסגרת ההתייחסות שלך, כך או אחרת. לא מהדלת אז מהחלון. כמובן, היא התכוונה לדבר על כללי כישוף בתחום האהבה, אך ניתן להחיל את זה על כל תחום אחר.
 

2.
לפני כמה ימים, הלכתי עם בני לטיול בחוף הים. כאשר אנחנו חורגים מדלת אמותיה של יפו, תמיד מתרחשים אסונות אנושיים קטנים, המשכנעים אותי לא לצאת לעולם מגבולות יפו, למעט אם נדרש טיפול רפואי דחוף, או משרד ממשלתי חיוני. הפעם זה היה זוג מתנחלות שנקרא להם רוממה ושגיבה, או כל שם הולם אחר. למעשה, זהו "פרק ב'" של מפגש קודם עם "זוג מתנחלות" ממקום אחר בעל שם כה מוזר שהוא פרח מזכרוני, איזה שהיא גבעת משהו או כיוצא באלה.

במפגש הראשון, הפרובוקציה היתה מוזרה. השתיים ישבו בחוף מול מלון "דן" הותיק, ולפתע הורידו חזיות וישבו בשדיים חשופות. כמובן, קהל רב צבא והעיר, אמהות נזפו ונוצרה מהומה רבתי. לאחר מכן נשבר הקרח, וכל מי שהיה סביב האירוע נאלץ להתחיל לדבר עם היושבים לידו. אני ישבתי ליד החשפניות, וכך התפתחה לה השיחה.
-"טוב, נו, אז נשכב על הבטן" אמרה הלוחמנית יותר, והפכה צד, משכיבה את שדיה המנופחים (סיליקון? אולי) על החול. שתיהן החלו לרטון קצת לעבר קהל המתרחצים המשועשע, ואז…אני:
-"אל תקחו ללב, תעשו מה שאתן רוצות, זו מדינה חופשית. רק נידמה לי שחוק העזר לתל אביב אוסר זאת. "
-"אה, כן, שטויות…תגידי את יודעת אם בצרפת יש חוף ים ?" שאלו ביחד, לועגות לי, אף שלא קלטתי את זה מייד.
-"ודאי, הריביירה המפורסמת". אמרתי בידענות, מוחנפת מכך שזוג נערות שיכולות להיות בנותי, שולחות אלי עיני עגל ושואלות שאלה שאני יכולה להשיב עליה.
כך המשיכה השיחה בעצלתיים, והגיעה לכך שהן שתיהן מאותו ישוב בעל השם המתנחל בעליל. קפאתי לרגע, שכן נוצר אצלי "דיסוננס קוגניטיבי", לא כך צריכות להיראות מתנחלות.
-"אז אתן מתנחלות ? " שאלתי בחשש.
-"לא, קוראים לזה עכשיו מתיישבים." אמרו שוב בלעג דק שחמק ממני. בכל הרצינות סברתי שבזמן שנעדרתי מן הארץ נחלק המושג הישן לשניים. מתנחלים לאלה שנמצאים באזורי הפינוי, ואילו לגבי יישובים הסמוכים לקו הירוק או שקיבלו מעין "אישור" מהמרכז, מכונים התושבים "מתיישבים".
-"כדאי לך לגור בישוב שלנו, זה לא דתי, יש דתיים, אבל יש הרבה כמונו. אנחנו עברנו מפתח תקווה, כי היה כדאי. יש שם איכות חיים. שתינו לומדות באוניברסיטת תל אביב. אני תואר שני בתקשורת והיא – תואר ראשון פסיכולוגיה"
-"אני בטוחה שנחמד שם, אבל אז אני צריכה לחיות עם דתיים וקיצונים."
-"אנחנו ניראות לך דתיים וקיצונים ?" אמרו ועיקלו מבטן לעבר השדיים החשופות והחוטיני. אחת מהן אף נשאה בגאווה קעקוע אופנתי על הגב.
הן שיחקו קצת עם בני, אך דקה לאחר מכן, כאשר השלכתי את עטיפת הקרטיב לפח הזבל, נעלם לפתע הקטנצ'יק מן המקום. נדמה היה לי שאני רואה חיוך דק על שפתי הנערות. צווחתי, חטפתי נייד מידיו של אדם זר שישב שם וחייגתי למשטרה, רצתי הלוך ושוב, לא יתכן שבשניה אחת נעלם, הרי הוא בן ארבע ואינו מהיר כל כך.
הנערות אף הן שוחחו במרץ בניידים שלהן, ולפתע הגיח מישהו עם הילד…החזיר אותו.
 

counterplan

3.

 
ששה חודשים חלפו מאז המפגש עם "הנערות מגבעת….". וכאמור, יתכן שהפחד הניע אותי להימנע מלחשוב על הנושא כולו. משהו נותר בי חמוץ ומבולבל. כמו שיחה עם שכן לספסל בגינה שלפתע שולף את אברו ממכנסיו ונהנה מן הצווחה…הרגשתי ספק אונס, ספק תרמית במפגש, וגם פחד מסויים.
 
מקץ כמה חודשים נשכח המפגש עם המתנחלות חשופות השדיים, עד ש….

לפני כמה ימים, צעדתי מיפו לכיוון חוף "עלמה" על גבול תל אביב. תחת הסככה הסמוכה לנו שכבו שתי נערות צעירות והשתזפו נמנמו, מחזיקות ידיים, כמו שתי ילדות קטנות. גם הן ניראו לי בנות עשרים ומשהו. שער פזור עם כמה צמות קלועות דק, האפריקאיות האלה,  בגדי "פריקיות" מהודרים ומוקפדים למדי – ניראו כמו שתי נערות תל אביביות מצויות. לאחר שעתיים של נמנום קמו, ואיך שהוא, שוב, ים, ילד, שעמום, ושיחה קלה מתחילה להיקשר. הפרובוקציה הפעם היתה צבעים ומכחולים שהן שלפו והחלו לצייר, מציעות לבני להצטרף, או לצייר לו את ספיידרמן.
-"אני שמה לc שהוא מדבר אנגלית וגם עברית" אמרה אחת מהן, שגיבה כניראה.
-"כן, הוא עדיין עושה הרבה שגיאות בעברית לצערי…." אמרתי.
-"אל תדאגי אני עליתי מארצות הברית לארץ, ובסוף למדתי, הוא יהיה בסדר." ניסתה להרגיע אותי.
-"כן, הוא ידע בסוף את שתי השפות, אבל מהסבל אי אפשר להתעלם גם כן. " השבתי ממרום שנותי.
-"אצלינו ביישוב דוקא אין בעיה, כולם מדברים אנגלית." אמרה.
-"כן ? איזה מן ישוב זה ? לא שמעתי על ישובים אמריקאים …."
-"אפרת. אנחנו מאפרת." בום !!! טראומה.
-"אפרת, זה לא התנחלות ? אתם לא מנסים לרצוח את ראש הממשלה ? אוי, אני מאד מפחדת מכם." מלל חסר פשר נפלט מפי, חטפתי את בני, והחזקתי אותו קרוב אלי.
-"כולם שונאים אותנו, גם את ? " שאלה השניה, קמה לרגע מבלוק הנייר שעליו ציירה.
-אני לא שונאת אף אחד, אני פוחדת מכם." הרגשתי מטופשת קצת.
-"מפחדת, למה מה אנחנו יכולות לעשות ?" שאלה עם חיוך שלפתע ניראה לי חשוד מאד.
-"אתם רוצחים אנשים, זוכרת ?"
-"אנחנו אחים, זוכרת ? הערבים הם אלה שרוצים לרצוח אותך…." אצבעות הברזל המשיכו לטפס בתוך בטני והפכו אותי עצבנית יותר.  תוך כדי השיחה הלא נעימה, הן המשיכה לפטפט עם בני, כמו אותו פדופיל המחזיק סוכריה טעימה בפני ילד תמים.
-"אף ערבי לא רוצה לרצוח אותי, אף ערבי לא עשה לי שום דבר רע. בינתיים רק יהודים הזיקו לי…." אמרתי, וקולי כבר הפך דק וצרוד. הרגשתי קטנה, לא מספיק "משהו"…משהו שאני צריכה לדעתן להיות, ואם לא, יוטלו עלי סנקציות.
 
כך זה המשיך, כאשר הן – נערות שהיו יכולות להיות בנותי – מספרות לי שבשואה הרגו אנשים כמוני שחשבו שאין הבדל בין יהודי לאחרים. ושלכן קמה המדינה, ואנחנו אחים. הם המשיכו ואמרו לי שמי שחושב אחרת "עובד לצד השני". לבסוף הטיחו נגדי את הטיעון המנצח :"את לא מכירה מתנחלים, אולי אם תכירי, לא תוכלי לחשוב ככה."
-"מי זה הצד השני ? ערבים הם אחים שלי בדיוק כמוך…מה זה השטויות האלה יהודי ערבי, זה הכל שטויות." עכשיו כבר כמעט צעקתי.
-"הערבים פוגעים בכל אחד בגלל שהוא יהודי…" המשיכו חרף מחאותי.
-"אתם פשוט רוצים יותר כסף, זה הכל. אין פה עניין של ערבים בכלל, כולם פה נשלחו, הוזזו, פונו, הופצצו, נוצלו, פותו, נחטפו…אבל לא כולם רוצחים ומטילים אימה כדי לקבל מיליוני דולרים על אדמה שמראש הם קיבלו חינם." התעשתתי, והחזרתי את הדיון למקומו הראוי. בוא לא נגלוש למקום הזה שבו בוחנים מי יותר "יהודי נאמן". לא אכנס לזה.
טיעון הכסף קצת דילל את התלהבותן. בכל זאת תחבו לידיו של בני ציור של ספיידרמן ואת הבובה עצמה ששמשה להן כמודל. אודה ולא אבוש שרחצתי את הבובה מחשש שמא היא נגועה וירוסים או חיידקים טורפים במסגרת איזה ניסוי ביולוגי שעורכים המתנחלים או אנשי שב"כ המתחזים למתנחלים. בצעתי מצוות נטילת ידיים גם לבני, וחזרנו מהר מהר הביתה. ליפו.
 
4. זאב זאב
——————–

 האם אני מכירה מתנחלים ? ובכן דוקא כן. ויש לי סיפור.

 
בראשית שנות התשעים עברתי לירושלים מתל אביב. נו, בירושלים אי אפשר לא להכיר מתנחלים, זה לא כמו קומץ המרגלות הנשלחות כניראה מן השטחים לעיר החטאים לתור אותה ולדעת מה חושבים תושביה על ההתנחלות. יש שם הרבה מאד מהסוג הזה וכך הכרתי שני אנשים שגרו בגבעת זאב או פסגת זאב. אני יודעת שיש שני מקומות שונים, ולעולם לא אבדיל ביניהם. אחד מהם – בחור מקבוץ דתי, שדוקא היה "מתון" כמו הזרם שבו גדל, אך עקב הפיתוי הכלכלי ועניינים אחרים, הצטרף לפלג הקיצוני יותר של היהדות הדתית. הבחור השני גר בהתנחלות "לייט", שמאוכלסת בעצם על ידי אנשים שרצו מגרשים חינם באזור מקסים. הוא היה שמאלן, הומוסקסואל, אך משפחתו המזרחית עקרה מאחת השכונות הלא סמפטיות של ירושלים לעבר חלום הוילה, וגם הוא קיבל את חלקו, ועקר לשם.
 
כך הכרתי את המתנחלים הראשונים בחיי, והאמת ששניהם היו נחמדים, ולכל אחד תירוצים מן החיים, איך הגיע לכך. בעיקר צורכי החיים, כסף, ו"הזדמנויות" או נסיבות משפחתיות כאלה או אחרות. בעקבות המפגש עם "מתנחלים", הסכמתי אפילו להצטרף לאחד מאותן סיורים שיוצאים מירושלים באוטובוס לקברי האבות בחברון, עשיתי את הסיור, שמעתי את ההסברים, וקיבלתי סטיקר "חברון מאז ולתמיד" (??) אותו הדבקתי בקלות דעת למכוניתי. השכונה בה התגוררתי, נחלאות, היתה ימנית מאד, וגם כך ספגתי צעקות ומידי פעם השליכו אלמונים חומר פוליטי לתוך החצר שלי, ובבוקר שאלו מה שאלו מה שלום השכנה השמאלנית המוזרה. (לא שעשיתי משהו כדי לזכות בקרדיט הזה, לטוב או לרע, אך עצם מגורים של רווקה אקדמאית, מעורר חשד פוליטי בסביבה זו). אחרי הסטיקר, הוזמנתי לפתע לאחד השכנים, משליטי השכונה, לאכול קובה, ומאז בכל יום שישי קיבלתי מרק קובה חם וטרי, ואף הזמנות לאירועים ולביקורים בכותל המערבי, אותם דחיתי בנימוס.

 

 Aerial Forces

מפגש זה עם "המתנחלים" שלי, לא הותיר בי חותם עז. הם ניראו לי, כלומר שני אלה שהכרתי, כמו אנשים שהיו צריכים להקריב הרבה יותר מידי, כדי לדחות את האפשרויות שנפלו בחיקם לאיכות חיים אחרת. בחוג המשפחתי שלהם, טבעי היה שיעברו ליישוב כזה, וכלפי חברים שאינם שוחרי ימין או לאומיות דתית, הסבירו את מצבם, ואיכשהו נחלצו. עדיף להתנצל בתל אביב בפני חברים, מאשר לגור בדירה צפופה וכעורה בשיכון עלוב בעיירת שדה חסרת אופי, בת ים, חולון או ראשון לציון ולגדל את ילדיך במצוקה ועוני. אף אחד בתל אביב לא יתן לך פרס על זה.

היו אלה ימים אחרים, התקופה שבה אנשי השמאל נזכרו בארון הספרים היהודי, תוכניות הטלויזיה הרבות שהציגו את הדתיים הלאומיים האינטלקטואלים, סופרים ומשוררים, דוברים רהוטים, וחברויות חדשות בין אנשי תקשורת תל אביביים לבין "מתנחלים" לבלבו. אז אפשר היה להחזיק בעמדה גמישה במישור האישי, כלומר, להתנגד לכיבוש אך לארח אנשי רוח מן השטחים, לדון ב"ארון היהודי" ובזהות יהודית.

פריחה זו לא ארכה זמן רב. רבין נרצח, ביבי שיסה,בוש נבחר, עירק נכבשה, שרון עלה…והיום המציאות כבר שונה לחלוטין.
 
המפגש המחודש עם המתנחלות המוסוות, הזכיר לי דוקא ימים אחרים. בראשית שנות התשעים, כאשר אפילו ירושלים בשבילי היתה אזור ספר מסוכן, הזדמן לי לפגוש על רקע מקצועי את נציגיו של זרם גוש אמונים. זכור לי מתוכם במיוחד אחד, אסיר המחתרת לשעבר. המפגש היה על רקע בעיית הפלשמורה שרק התעוררה אז למודעות. המתנחלים ביקשו לגייס תמיכה בקרב השמאל, על רקע הצד ההומניטרי של הבעיה, וגם על יסוד טענה של גזענות. אותו אדם הרשים אותי כאדם חכם, היודע לדבר, ומסוכן להחריד. מפחיד ממש. משום מה היתה לי תחושה שהוא בכלל עובד מדינה, ולא איש מחתרת, כיון שלא ידעתי את שמו מקודם (עקב בורות, לצערי). הנחתי, לפי האופן שבו דיבר ופעל, שהוא מאותם מנגנונים עלומים שטוב יותר לא לפשפש עמוק מידי בהם. לאחר מכן, נודע לי שהוא הורשע בפעילות מחתרתית אך קיבל חנינה או קיצור מאסר. הרושם שהוא עובד מדינה לא נמחה ממני גם אז.
 
הבנות מסיבוב א וסיבוב ב, נקרא להן שגיבה ורוממה, הזכירו לי מאד את אותו אסיר לשעבר שנידמה היה לי כעובד מדינה, ולא את שני "המתנחלים" שלי, האחד פליט קיבוץ דתי שנקלע להתנחלות והשני שמאלן בכלל, וכופר מוחלט, שמשפחתו רכשה לו וילה קטנה באחוזה המשפחתית שקיבלו בזול, ואשר חלצה אותם מעוני מנוון. אלה היו עולים מזרחיים, משנות החמישים, עם השכלה די טובה, ומתוסכלים ממיעוט האפשרויות הפתוחות לפניהם.

The Fall

 

על כן, ולאחר שאני סוקרת לאחור את "חוויות המתנחלים" שלי, אני חוזרת למסקנה הראשונה, זו שאמרתי ללא נימוק וביסוס, לחברתי מן המכתבים. המתנחלים אינם אישו. ממשלת ישראל היא היא המפתח לכל הסוגיות, החל מן הכיבוש, ההתנחלויות, הניתוק, וכל מה שביניהם.
 
 
 
 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: