נהג מונית

גשם בעל טיפות בשרניות ירד מעלי, כאשר המתנתי דקות ארוכות למונית שתעצור לי. כל טיפה שנחתה על ראשי התפוצצה כמו שקית מים שמשליכים הילדים בקיץ, על חבריהם בחצר בית הספר ביפו. חשבתי על השיער שלי, שאיבד בשנה האחרונה את צבעו, הפך לשיער של קשי יום, מעין ערבוב חסר אופי של אפור, חום, שיערות שיבה לא מאורגנות, ושיירי צבע החוצים את הראש לשניים. לפני האסון ואחריו. התעטפתי חזק בצעיף הגדול שקניתי פעם בטורקיה, בחמשה דולר. הקניה הטובה ביותר בחיי, מסתבר, שכן כבר עשר שנים הוא נגרר איתי ולא מאבד את צבעו וצורתו הצמרית. מתחתיו לבשתי טריינינג מוכתם שלא הורדתי שלושה ימים, מחוסר חשק, וממילא מי רואה אותי בימים אלה. נעלי ההתעמלות שהיו פעם חדישות ויוקרתיות – התרפטו אך זה כל מה שהיה לי ליום חורף.  סוף סוף הגיעה המונית המיוחלת, נראתה ריקה מנוסעים לשם שינוי, ומוכנה לעצור לצד הכביש. תמיד תמהתי איך רחוב יפת מכיל את התנועה המהירה ובכל זאת, תעצור המונית באמצע הדרך, על ה"גשר", כך נקרא אותו קטע כביש מעל רחוב יהודה הימית, ליד בניין המכס המתבלה. ואכן, הוא עצר, ולפני שהספיק לשאול מה יעד נסיעתי הקצרה, נדחפתי פנימה לספסל האחורי, קובעת עובדה. "שלום, אופ סופ סוף אני נרטבת כאן חצי שעה, ואין אף מונית פתאום ברחוב יפת." אמרתי באנחה, והסרתי את המים מן הפנים בעזרת הצעיף הטורקי.
-"כן, תמיד זה ככה כשצריך משהו…הא ?" אמר הנהג בנחת, והתחיל לסדר את מטבעות העודף שגלשו מתוך פחית סוכריות.
-"בהחלט. אני צריכה למנדס פרנס, לקחת משם מישהו ולחזור לכאן. תודה". אמרתי ובדקתי שכל חפצי איתי. התיק, הארנק, וגם הסיגריות, קצת רטובות, אבל שם. "אפשר לעשן ? אני רואה שכן, לפי המאפרה פה מאחור." אמרתי בתקיפות כדי למנוע קביעה שרירותית.
-"רוצה מרלבורו ? קחי קחי" דחף הנהג סיגריה לעברי, ובידו השניה מצית. אני אוהבת מרלבורו אבל מאז האסון אין לי כסף לתוצרת חוץ. היססתי, כיון שהיענות להצעה עלולה להתפרש כג'סטה ידידותית מידי, שתזכה אותי בפטפוטי סרק עד למחוז חפצי. העובדה שלקחתי את השוחד תמנע ממני את האפשרות להיות ביקורתית. אבל הפסים המוזהבים על הפילטר פיתו אותי, טוב, רק הפעם, פיצוי על השטפון הזה.
-"אממ, תודה. " הדלקתי את הסיגריה מן הלהבה הגבוהה שיצאה מתוך ידו המושטת של הנהג. שאפתי פנימה את העשן הטעים, ונשפתי בשביעות רצון.
-"מנדס פרנס ? בסדר. " אמר והפעיל את המונה. המונית התחילה להתגלגל במעלה רחוב יפת, מאחורי נחש אטי של מכוניות הנוסעות בשעה זו מתל אביב לבת ים, מתעכבות מידי פעם, כמו המונית להוריד או לקחת מישהו, או סחורה, תוך חסימת התנועה. יפו.
-"אני בדיוק חוזר מתל אביב, צריך להגיע הביתה, יש לך מזל. ככה אני לא עובד בשעה כזו, ובכלל לא עושה נסיעות עירוניות. רק נסיעות ספשל מחוץ לעיר, חיפה, נצרת, לפעמים ירושלים. אבל יאללה, ראיתי מישהי עומדת בגשם נרטבת, אמרתי תהיה בן אדם…קח אותה." הנה זה מתחיל, חשבתי לעצמי, התמורה לסיגריה.
-"אני מחזיר עכשיו את המונית לבעלים שלה, וחוזר הביתה. תראי באיזו שעה. התחלתי לפני שבועיים, חזרתי למונית, כמו כשהייתי לפני עשר שנים, אין ברירה." עוד לא פגשתי נהג מונית שמודה שהוא בחר בעבודה הזו, תמיד יש להם סיפורים על מפעל שלושים עובדים שנסגר, פשיטת רגל פתאומית, מוות ואסונות שמאלצים אותם לחזור רק לזמן קצר למונית. בעצם, גם אני נשמעת עכשיו ככה, אם הייתי מספרת לו על האסון, ולמה השיער שלי חצוי באמצע, מסמן את הלפני והאחרי. הלפני זה שאריות הפסים שעשיתי כשעוד הייתי בן אדם בקנדה, מספרה, מקצוע – אלה נותרו דהויים משהו בחלק התחתון של השיער  ולמעלה, זה כבר נחלת החסר צבע של קשיי יום.
"את חדשה ביפו ? לא מכיר אותך ? " זה היה עניין של זמן עד שהשאלה תגיע.
-"כן, האמת שכן, כמה חודשים, ואני עוד מחפשת לשכור משהו קצת יותר טוב, אולי בית פרטי, אז אם אתה יודע, אשמח לשמוע." נהגי מוניות תמיד יודעים הכל.  במיוחד ביפו ששום דבר בה לא נמצא על פני השטח, בעיתון או בלוח מודעות.
-"דוקא כן, אני משכיר יחידה, בדיוק התפנה, אבל אולי זה לא בשבילך, לא יודע. שני חדרים, בית פרטי, בתוך פרדס ממש, יש לך ישר את אלוהים. עצים, שקט, וחמש דקות מהכביש הראשי, תחבורה לכל מקום. תבואי תראי…" נשמע לי כמו חורבה, אבל כדאי לקחת את מספר הטלפון, מי יודע ככה מוצאים מציאות ביפו.
-"טוב, תן לי את הטלפון, ניראה. זה מתאים גם לילד קטן ? יש אמבטיה ? " אמרתי בספקנות.
-"ילד שלך ? תבואו, תבואו שניכם, מתי שאת רוצה. " בדרך כלל, "מתי שאת רוצה" בשיחה עם ערבי, משמעותו שזה לא מתאים.
-" אני עכשיו משכיר כל מה שיש לי, בשביל לשלם מזונות לאשה. הפסקתי את הלימודים, כמעט סיימתי במכללה, שנה אחת נשארה לי, אבל הכל נפל. לפחות אפשר לעבוד. צריך תמיד לראות את הצד הטוב. הנה לפני שבועיים התחלתי עם המונית, כבר נכנס קצת כסף. קחי את המספר, רושמת ?"

מי יתנני עוף

הוצאתי את מכשיר הטלפון הנייד והכנסתי את המספר שנתן, ובמקום שם כתבתי "
DIRA
ככה אדע במה מדובר.
"כמה אתה רוצה בכלל ?" שאלתי.
-"עד עכשיו שלמו שם 400 דולר כולל מים, חשמל וארנונה. רק טלפון את צריכה לשים. הכל עלי. לא אין אמבטיה, יש תוש. אז מה ? לא טוב ? "
-"תזכור לפנות פה ימינה, אחרי חג' כחיל, הא ?" אני שמה לב שהנקניק המתפתל התקדם קצת, וכך גם המונה, כבר 12 ש"ח, בדרך כלל במחיר הזה אני מגיעה עד שם. התנועה היום זה משהו משהו.
-"נו בטח, אני יודע איפה זה מנדס פרנס…אל תדאגי, למתנ"ס ? את לוקחת את הילד ?" או, עוד אחד שיודע הכל.
-"כן כן, אתה תחכה דקה ואני אקח אותו ותחזיר אותנו. זה כבר יעלה לי הטיול הזה…" לא פחות משלושים שקל. יכולתי לקנות בזה משהו.
-"הייתי צריך שנה הבאה להתחיל התמחות, ואז הכל נחרב. איפה אוניברסיטה עכשיו, אני מתחיל מהתחלה. במה את עובדת ?"
-"אני לא עובדת. "
-"טוב, מה המקצוע שלך, את ניראית לי….מורה ? לא…אמנית….פיסול משהו ?" לא רע, אינטואיציה יש לו, כמו לכל הנהגים. הם רואים עשרות אנשים ביום וכבר לומדים לזהות פרצופים.
-"הייתי באמת מורה, מורה למשפטים דוקא"  שיקרתי קצת -"…עכשיו אני אומנית. לא פיסול. שירה. אני רוצה לצלם קצת, פיסול כבר מאוחר מידי בשבילי, אבל אולי צילום פעם, אם יהיה לי כסף…." אופס, צריך להזהר מהאינטימיות הזו עם נהגי מוניות.
-"אם את רוצה פיסול, תעשי פיסול, הכסף יבוא. אל תחשבי על זה. משפטים ? ואללה זה מה שלמדתי, כמעט סיימתי. אני עוד אחזור לזה, תראי. אני עכשיו כמו עץ שכרתו אותו, צריך להוציא ענפים מחדש מהגזע. והם יצאו, אל תדאגי אני כבר מרגיש את זה. התחלתי עם המונית, בסדר זה לא מה שאני רוצה, אבל היום אמר לי העורך דין שמייצג אותי על הקרקע פה, יש חדשות טובות, אז לפחות להשכיר אני יכול את מה שבניתי. זה הבית שאני אומר לך. עכשיו, עכשיו חזרתי ממנו בתל אביב. זה הענפים, עדיין רכים, ירוקים, ויהיה בסדר, צריך זמן לעץ לחיות מחדש."  אממ….עץ חדש…
-"טוב זה פה, תעצור אני הולכת להביא את הילד. חכה. " הגשם הפסיק, והילדים בדיוק פרצו החוצה מבין הדלתות הרחבות של אולם ההתעמלות, נרגשים מן השיעור.
-"תבואי, תבואי מתי שבא לך." אתה יודע מה, חשבתי בלבי, אולי אבוא.
 
 
 
 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: