והחותם השביעי הוא….

 

לכבוד פורים קראתי שוב את חזון יוחנן, מן הברית החדשה. מבחינות מסויימות הפכה מגילה זו למעין "מגילת אסתר" של הנוצרים האוונגליסטים. גרסא נוצרית זו מעניינת משום היא הבאר ממנה שואב הנשיא של ארצות הברית, מעין חוזר בתשובה, שמאמין בכתבי הקודש בכל ליבו. ג'ורג' בוש (שכתבי הקודש כבר חזו את קיומו בביטוי "כי-בוש" הרי הוא האירוע החם של זמננו) עשוי היה להיחשב כדמות קומית למחצה, ברוח דמויות פורימיות, לולא הפכו השיגעונות שלו את חייהם של כל כך הרבה אנשים לסיוט. 
 
החזון על פי ג'והן נתן השראה להרבה סרטים הוליוודיים, החל מפנטזיות מד"ב ועד למותחנים בעלי גוון דתי משיחי. בעיקרון הוא מדבר על מעין אחרית ימים, שבה יתנהל מאבק אימתנים בין כוחות הרשע ובין הטוב (המגולם גם כאן, לפרקים, בדמותה של אשה). החזון המרכזי נפתח בסמל של הספר החתום בשבעת חותמים שאיש לא יכול לפתוח אותן, חוץ מישו השה הטבוח. ואז מתאר החוזה את הפתיחה של כל אחד מן החותמים – סדרה של אסונות ומלחמות ובסופם הגאולה –  מעין דילול אכזרי של אוכלוסיית העולם, עד שנותרים רק הראויים ביותר.

בפרק שניים עשר המפורסם מופיעה האות – היא האשה אשר "השמש לבושה והירח תחת רגליה ועל ראשה עטרת שנים עשר כוכבים", והיא הרה. זהו תיאור מאד ארכיטיפי של לידה בתוך מאבק נגד השטן עצמו, המופיע בדמות תנין, ומובס לבסוף, לא לפני שהוא רודף את האשה המקבלת סיוע מכוחות הטבע בעצמם הנקלעים לתוך המאבק. בהמשך מופיע החיה המפורסמת, the beast הנושאת את המספר 666 ושוב מתחדש המאבק עד למיגור הרע. מנגד, כמו בסיפור אסתר וושתי, מופיעה הזונה הגדולה מבבל הרוכבת על החיה ומסמלת את הטומאה הנשית שמשרתת את הרע. בין לבין מופיע ישו כמי שתורתו מתבררת כאמת ואילו היהודים הם עובדי השטן שלא הקשיבו לתיקונים.   

חזון יוחנן אינו דומה מבחינת הז'נאר למגילת אסתר אלא לספרי הנבואה בחלקים היותר סימליים שלהם. הדמיון למגילת אסתר הוא בחלק מן הסימבוליקה הנשית. אך בעיקר, ביישומים הפוליטיים על ידי קהילות בעלות אג'נדה דתית משיחית. מגילת אסתר הפכה למעין סמל לתפיסה ציונית משיחית הרואה בהקמת מדינת ישראל חלק בסדר דתי שנכתב מראש ומוביל למהלכים קבועים מראש (תקופה של הסתר פנים, שואה, ואז "נהפוך הוא" גדול, שבמסגרתו מנצח המיעוט היהודי המאויים את כוחות הרשע, באמצעות אשה ערמומית קצת – לא כל כך צנועה – ורבת תושיה). חזון יוחנן גם הוא הפך לפלטפורמה פוליטית של תנועה משיחית נוצרית הרואה בעת הזו ובאירועים שלה חלק מתסריט דתי בעל סיום ידוע מראש. באופן תמוה מאוד חברו שתי התנועות האלה לשיתוף פעולה פוליטי ורעיוני, חרף העובדה שכל קבוצה מאמינה שהסיפור שלה הוא הנכון. הסיפורים מכחישים זה את זה, וכוללים את השמדתה הברוטאלית של הקבוצה השניה. 
  
בכל זאת, ראויה מילה טובה על היהדות בהקשר הזה. חרף הרצינות שבה מתייחסת המסורת למגילה זו כמו לכל אחד מן הטקסטים המקודשים, הרי מנהגי החג חושפים גם את הצד הנבון והזהיר של היהדות. חג פורים הוא היתולי, משעשע, רווי ביין, מסיבות ורעשנים. כלומר, את הרצינות התהומית של חזונות משיחיים עמוקים ורבי משמעות, כולאים בתוך סוגריים של בדיחה ושל שכרות. טריפים זה דבר חשוב – יודעים חז"ל – אך בסופו של דבר צריך להתעורר בבוקר הבא, לקחת כדור נגד כאב ראש, ולנסוע לעבודה (אם יש כזו. לאחרונה, מאחר ששר האוצר שלנו עוד לא התעורר מהטריפ, עניין זה כבר אינו מובן מאליו).
 
 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: