יורה לכל הכיוונים

 

 לינץ'

בזמן מלחמת עיראק הלכתי לשמוע הרצאה בכינוס של שארית הפליטה המוחים נגד המלחמה הזו, בארצות הברית. ההרצאה התקיימה בסן פרנסיסקו, במוצאי שבת. התקשיתי למצוא בייבי סיטר ולבסוף הגעתי קצרת נשימה לסוף הכינוס ושמעתי רק חצי מן ההרצאה האחרונה, בלי לדעת את שם המדבר. זה היה אקדמאי ממוצא ערבי, שהשווה את מלחמת עיראק לפרקטיקה המסורתית האמריקאית של "לינץ'". הלינץ', הוא אמר, אינו מתאמר להיות חוקי, אלא התעמרות במפגיע, שנועדה בעיקר לעבוד על הרמה התודעתית של הקורבנות, כמו אומר : אני שם קצוץ על החוק, אני פורע בך באכזריות, ומי שירים ראש, יזכה לאותו טיפול.

להתחיל מלמטה

 
נזכרתי בשביב ההרצאה הזו, וברעיון המבריק, כאשר חזרתי לארץ ומצאתי ציבור נשים שותק מבוהל וטראומתי. בעוד שלפני שלוש שנים היוו ארגוני הנשים כוח של ממש, הן ברמה התודעתית והן במגרש הפוליטי והמשפטי, היום – ממש שתיקה ופחד. האינרטנט נשלט על ידי גברים, אתרי השמאל, התקשורת, וכמובן כרגיל הפוליטיקה נראים כמו חדר במילואים. הכוונה אינה לכך שלימור לבנת ודליה איציק נוכחות בשטח, אלא לקול הפמיניסטי הלוחמני, שהיה מעורב ברווחה, בקידמה, בזכויות ילדים, בזכויות אדם. יוק. תהיתי מה קרה, מעבר לעובדה הברורה שחלפו שנתיים של "טרור" כפול (פיגועים וטרור מדינה מטעם ממשלת ישראל), עוד שנתיים ליכוד חשוך, רוחו האפילה של הממשל האמריקאני גם היא הוסיפה לדכדוך, ועליית הימין הדתי המופרע בישראל. יחד עם זה, בתהליכים האלה אין כדי להסביר את הדרדור המוחלט בשיח הציבורי. חיטטתי קצת באירועים של השנתיים שחלפו, והשם "ויקי כנפו" צץ כמו עדות מרשיעה לאונס, אירוע אלים ומשפיל שהותיר "צריבה בתודעה". לינץ'.
 

טקס חניכה ציוני

על אותו משקל גיליתי את מנגנון ההתקבלות, כלומר "טבילת האש" של החברה הציונית ישראלית. על מנת להתקבל לתוך המיינסטרים, חייב אדם, או ארגון, או אפילו "עמדה מופשטת" לעבור מבחן נאמנות ברוח הצופים, או פנימיית נערים פראית. כך למשל, ארגון הפועל לזכויות אדם יכול להוכיח את אזרחותו המלאה אם בין פעילויותיו השגרתיות יועיל משהו למלחמתה הלאומית של ישראל בזדים (הזדים זה ערבים, גרמנים ובסופו של דבר כל אומות העולם הצרות עלינו למעט ג'ורג' בוש). ארגונים פמיניסטים יורשו לשרוד אם גם יתקפו את מעמד האשה בעולם הערבי, ויסייעו לאיזה קמפיין מודיעיני נגד האויב התורן. ארגון זכויות האדם עשוי לקבל הכשר או זכות לחיות בארץ אם במשך שנה שלמה ינהל קמפיין אגרסיבי נגד אחד המשטרים שממשלת ישראל "שמה על הכוונת". אפשרות טבילה אחרת היא לעסוק בתחום השואה. כך, אם ארגון זכויות אדם שמאלני יסכים להצטרף לזמן מסויים לאיזה קמפיין שואה ראוותני, בעיקר אם זה כרוך בעוד הוצאת כספים מאירופה כפיצוי על משהו, יתכן שהשלטון יניח לו להתקיים. עתה הוא "משלנו" והוכיח את נאמנותו.
 
אם למשל יכלו החד הוריות לתקוף איזה בנק גרמני על גזל רכוש יהודי יתכן שביבי היה זורק להן עצם, או שהיו מעלות על נס את ההתעללות הנוראה של משטר סדאם חוסיין, צרפת, או אירן נגד חד הוריות לעומת הנאורות היהודית—ציונית, גם אז אולי היו מתקבלות בחמימות כלשהי. לו הציעו לתרום יום למען הצבא, ההתנחלויות, או איזה גימיק ציוני אחר, מצבן היה שונה. למצער יכלו להגיש בג"צ נגד אגודה שמאלנית אחרת או נגד ההסתדרות כדי להוכיח שהן מאמינות בקפיטליזם בסופו של יום. כל זה לא התרחש. הלינץ' הושלם, ועתה נותר רק לכתוב את הרקוויאם ולהמשיך בגרילת פיגועים כדי להחזיר את הגלגל אחורנית.

טרור עממי קולינרי

 

התחשק לי השבוע לפרוע בבורגנים, ולכן ביצעתי מעשה טרור מכוון היטב במתכון איטלקי אליטיסטי. במקום גבינת ריקוטה, השתמשתי בקוטג', במתכון לטארט מנגולד-פטריות. יצא טעים.

 

 

דודות משועממות

 בקופסא בצד המאמר יש לציין את ההתנהלות הלא קולגיאלית של ארגוני הנשים בשעה שהיו "על הגובה". זכורה לי התבטאות אומללה במיוחד, ומאפיינת, של פעילה בכירה בנעמ"ת, על מצבן של שפחות המין המיובאות (נושא שאז רק החל לצבור מודעות) – "הן אשמות בזה". כמובן, אותה פעילה מדושנת ישבה לה במשרד יפה – והיתה נשואה לאיזה גנרל-הון-שלטון –  וקל היה לה לשפוט משם נשים אחרות. הנטייה – האנושית יש לאמר  להחצין ולהשליך את ה"צל" על האחר, שוללת יכולת לסולידריות ובעיקר את היכולת לפעילות אפקטיבית. והתוצאות לא מאחרות לבוא. באותו זמן גיליתי שהליקוי המרכזי בתנועה "הפמיניסטית" בישראל נעוץ בכך שרבות מן המובילות שלו היו בעצמן "זונות" (ללא מודעות, כמובן) שכוחן היה שאוב מבן זוג או אבא, כלומר מתוך המבנה הפטריארכלי המאובן והדכאני ביותר. ממקומן זה, לא היה חשש שיחתרו תחת ההיררכיה שמעניקה להן את הפריווילגיה לעסוק ב"ענייני צדקה" כמקובל במעמדות אלה.   אף שפעלו וחתרו ליתר שוויון, הן עשו זאת מעמדה בורגנית. באותו עניין, נזכרתי בסדנא שבה נאלצתי להשתתף, כאשר עבדתי בארגון רב תחומי העוסק בשינוי חברתי, בירושלים. מנהלת הארגון ארגנה לעובדים מעין "סדנא", על ידי מומחה לתרבות ארגונית, נידמה לי יוצא דרום אמריקה. להפתעתה, וכבר במפגש הראשון, אמר היועץ ללא כחל וסרק, שעל העובדים לדעת שבסופו של דבר זה פעילות של "דודות" ו"זונות" משועממות, שיש להן כסף לעסוק ב"צדקה". זה לא ארגון מהפכה חברתית, אמר. נידמה לי שיתר מפגשי הסדנא לא התקיימו לבסוף.
 
 
 

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.
%d בלוגרים אהבו את זה: