מה שהיטלר עשה לנו….

 בחדר אורחים בבית ישן במושב במרכז הארץ, מכונסים סביב התנור ומשוחחים: אשה, בשנות הארבעים, אמא לילד הנמצא בחדר ומפזר צעצועים בכל מקום. בעל הבית, בשנות השלושים לחייו  החולק את הבית עם בן זוגו, ואורח מזדמן שעבר "לתדלק" בדרך מהעבודה הביתה, גם הוא בשנות השלושים לחייו. על השולחן מונח ספרו של אהוד בן עזר על פנחס שדה.
 
היא: אני לא מתפעלת מפנחס שדה, נכון…הוא מוכשר…הייתי בהופעה שלו אז….
 
הוא: וואו, בהופעה עם אהוד בנאי ? ראיתי את ההקלטה בוידאו, חד פעמי….
 
היא: כן, לא זוכרת איך היתה לי אז האינטואיציה הנכונה ללכת להופעה הזו, היא באמת היתה חוויה מיוחדת, כולם בכו. הוא ניראה די רע, מזיע ורועד…
 
הוא: (מצטט את השיר על הציפור) יפה הא ? כן הוא נפטר איזה שבועיים אחרי כן….
 
היא: כן, ואהוד בנאי היה מדהים, וגם הזמרת ההיא….נו…
 
הוא: יהודית טמיר…כן, גדולה.
 
היא: אבל הפסקתי לקרוא אותו מזמן, אחרי שנודע על ההתאבדויות האלה..הוא היה מזיק לנשים כזה…מתעלל כניראה.
 
( הילד מפזר בינתיים אוסף של בובות פורצלן קטנות המקשטות את המדפים, ומתבונן בחיוך זדוני בכלב – אחד מחמשה הגרים בבית – שמלקק בתאווה את המרק, במקומו. )
 
הוא: כן, הסיפור של חבצלת. טוב, הוא הלך עם הדברים עד הסוף, כמו הרבה אמנים, אגואיסט….בגלל זה להפסיק לקרוא בו ? מוגזם לא ?
 
בן זוגו חולף במהירות ליד החדר בדרכו למטבח, שולח מבט מתרעם ורב משמעות על הבלגן שעושה ילד בסלון. חתול שמן יוצא מתחת לספה ורץ להתחכך ברגלו של בן הזוג הנעלם שוב לחדר השינה
.
היא: עלי זה השפיע ככה, אני לא אוהבת מתעללים בנשים. זוכרת שפעם הרמב"ם נידמה לי כתב שאם אתה לא בטוח שמישהו באמת חכם ו"גדול", על פי כתביו, תבחן את חייו האישיים. אם הוא מנובל, אז גם תורתו נגועה. לא בטוחה שזה הרמב"ם אבל אהבתי את זה.
 
גברי (בחור נוסף שנוכח בחדר, עד כה שתק ומשך שאיפות עמוקות מן הג'וינט בידיו) : זה באמת משנה לך ? מה זה משנה מה הוא עשה, אין טוב ורע, זה כמו אלוהים, אין טוב ורע.
 
היא: לי זה משנה, ואני לא מכניסה אלי הביתה את כל העולם. גם את וודי אלן הפסקתי לראות ולקנות מאז שנודע לי מה שעשה עם הבת של אשתו.
 
(הילד מפזר עכשיו את קופסת הצבעים שנתן לו בעל הבית, ויורה אותם אחד אחד על הכלב הגדול, שסיים בינתיים ללקק את צלחת המרק, וצולע בשלוש רגליים – אחת קטועה מסתבר – לפינת הרביצה שלו).
 
גברי: וודי אלן ? זה מדליק מה שהוא עשה. אחלה.
 
היא: מדליק ? זה מחליא אותי.
 
גברי: מה זה צריך להפריע לך ?
 
היא: אני אשה, וכמובן הזדהיתי עם אשתו ומה שהוא עשה בלתי נסלח. מגעיל בעיני. שוב, אתה חופשי לחשוב מה שאתה רוצה, ולא הצעתי להוציא את סרטיו מחוץ לחוק. אני, אישית, ירד לי ממנו.
 
השיחה זורמת לכיוון אמנים אחרים שהיו ידועים בניצול נשים, פיקסו, ולבסוף הרבי מברסלב.
 
היא: כן, גם ברסלב היה פסיכי בעיני. כלומר, אני אוהבת את השגעון שלו ומה שכתב, היה יצירתי, אבל למה צריך בשביל זה להשאיר גופות ? של נשים וילדים ? איכס.
 
הוא : כן, קראתי שהוא התייחס לאשתו רע.
 
גברי: את פסיכית לגמרי, תדעי לך שאפילו היטלר הוא על הכיפק. יותר מזה, הוא השאיר רושם, שינה את "הזמן" בצורה שמשפיעה עד עכשיו. אדם גדול. הוא תופעה פיזיקאלית חשובה.
 
(בינתיים גובר שעמומו של הפעוט, והוא מנסה בכל תוקף למשוך שימת לב על ידי ניתוץ והשלכת חפצים לעבר הכלבים. לבסוף, לאחר שלא משיג מבוקשו צועד לעבר השירותים).
 
היא: אני פסיכית ? היטלר ? אתה יודע מה, אני מעדיפה שלא ייכנס אלי הביתה היטלר ואני גם לא מתלהבת ממנו. סתם טמבל ואפשר היה למנוע את זה. אל תתבלבל, זה שמשהו רע קורה, לא אומר שהוא "על הכיפק" ושצריך לשנות הכל מבפנים, כדי להתאים את עצמך לזה. עזוב את היטלר בכלל, הוא סתם טמבל. זה כמו אריק שרון….
 
גברי: אריק שרון ? מה יש לך נגדו ? הוא גם לא טוב ?
 
היא: (מודאגת מהתנכלות פוליטית ומחשבת מילותיה בזהירות) זה לא שיש לי הצעה אחרת למישהו שייקח את מקומו, כלומר מישהו ריאלי…אבל כן, גם אצלו הכל זה כוח, ומה שלא נפתר בכוח ייפתר בעוד כוח. הרבה מנהיגים הם ככה.
 
גברי: כן, הנה היטלר הלך בכוח, הרגיש שאלוהים איתו, לשנות את העולם, להזיז עניינים בגדול. להרוס.
(מפנה מבטו לעבר בעל הבית, ומדבר אליו בלבד). אגב, אתה יודע שהיטלר היה לו יחס מאד מיוחד לבעלי חיים, הוא מאד אהב אותם, כלבים במיוחד, אבל גם חתולים וסוסים.
 
היא: כן, להרוס להרוס, ובסוף באמת גם הכל נהרס. ממש גיבור. טוב, לפחות נהיה מפורסם, אמא שלו יכולה להגיד שכולם יודעים מי זה בנה, גם כן הישג. למה ללכת רחוק, יש לך את בוש שהוא לדעתי גילגול היטלר, אותו ראש.
 
( מן החדר הסמוך נשמע רעש גדול ואחריו בום כאשר הילד מושך מן הקיר פסל כבד של ראש סוס. כולם מתעלמים מן הרעש).
 
הוא:  את באמת חושבת שהיטלר התגלגל בבוש ?
 
היא: לא יודעת אם גילגול שלם, אבל חתיכות מהיטלר יש אצלו. הוא גם כן טיפש, ויש לו בראש כל מיני חזיונות דתיים משוגעים ורצון "לשנות בגדול".
 
הוא: כן…אבל גם א
ני חשבתי שהיטלר זה בסדר, כלומר, מהמקום שאלוהים מסתכל, שלא חשוב טוב ורע, הכל בסדר. לא יודע, בזמן האחרון אני מרגיש מבולבל, מצד אחד אני לא מאמין בהשגחה פרטית של אלוהים או בכלל, ומצד שני אני מאמין ב"תיקון". זו סתירה, לא ?  .
 
היא: אתם נדפקתם לגמרי מההיטלר הזה…הדור הצעיר דוקא… מה האובססיה הזו איתו, סתם בהמה, ואין פה שום עניין מיסטי ו"שינוי בזמן", הוא פשוט רכב על איזה גל, ואפשר גם היה לעצור את זה, עם כדור בראש בזמן, כמו שאפשר היום לעצור את בוש באותה צורה. פשוט אף אחד לא עושה, כי אנשים קנויים ומשועבדים כבר, אז הרכבת נוסעת. אין פה שום הכרח. אתם נדפקתם מהסיפור הזה…וואו, חבל.
 
גברי:  את לא מבינה כלום.
 
היא: ניראה לי ששניכם עישנתם משהו שאני לא….(כולם צוחקים קצת).טוב, בסוף תצטרכו להפסיק עם זה.
 
הוא: אה…רציתי לשאול אותך, מה יש לך נגד סמים כל כך ?
 
היא: הסי.איי.איי דוחף את זה כדי להפוך את כולנו לרובוטים ודבילים, וזו סיבה טובה לא לעשות את זה.
 
הוא: אבל חשיש ? מריחואנה ? שטויות..היה לפני הסי.איי.איי.
 
גברי שואף שוב מן הג'וינט ועוצם עיניים.
 
היא: כן, זה היה פה תמיד, הערבים הרי גידלו חשיש, זה ידוע. כן, אז אפשר לאמר שזה אפילו טוב, חקלאות אורגאנית, עבודה מקומית, ואפילו מביא שלום, כולם מעושנים יחד…
 
( הילד חוזר מן השירותים במכנסיים ונעליים רטובים…ומייבב "אמא…נשפך לי…")
 
גברי: טוב, יאללה, אני צריך לנסוע הביתה, ביי לכם
היא : אתה שונא נשים ?
 
הוא: לא, מה פתאום. אמא שלי פשוט שונאת הומואים, ואבא שלי מסובך עם אלוהים.
 
היא: אה…כי לאחרונה היתה לי התנסות לא נעימה עם ידיד, שהוא גם כן הומו, ועכשיו גם מתברר שהוא ממש מיסוגן, שונא נשים אמיתי. חשבתי אולי כל ההומואים ככה.
 
הוא: יש כאלה שהם שונאי נשים, ויש שלא, כמו בסטרייטים אני מניח.
 
היא: טוב, סתם, סליחה על החיטוט, אני עייפה. פשוט קראתי איזה סיפור בדיוני על ניסויים בבני אדם, שהופכים אותם להומואים בכוונה, משהו מפחיד למדי, לחסל את המין האנושי או גזעים מסויימים.
 
(מלבישה את הילד במכנסיים יבשים, ומתכוננת ליציאה).

לאחר פירסום הסיפורון, הגיעה ידיעה בעיתון על כך שהצבא האמריקאי ניסה לפתח פצצה שהופכת את החיילים להומואים….

 
הוא: אין דבר כזה, תרגעי.
 
היא: טוב, אני צריכה כבר לנסוע מזמן; ביי
 
 

 
2. 
 פִּיצוּץ
 
 בְּגִיל שֵׁשׁ אָנְסוּ אוֹתִי לִרְסִיסִים
לְכָל אֶחָד קָרְאוּ שֵׁם וְצִיְּרוּ פַּרְצוּף
אֶחָד הָיָה בַּיְשָׁן
 פּוֹרֵחַ מְאֻחָר כָּכָה אוֹמְרִים
אִישִׁיּוּת רֵזֶרְוָה לְמִבְצָעִים מְיֻחָדִים
בְּעִקָּר נָהַג מֻוכשר
בּוֹרֵחַ
וּמְקַבֵּל הוֹרָאוֹת בַּטֵּלֵפוֹן
מִזּוֹנָה פְּצֻולַת לָשׁוֹן
 
 בְּאַרְכִיּוֹן שֶׁל הַשַּׁבַּ"כּ הוּא הָיָה רָשֻׁם
סוֹכֵן רָדֻּום
בְּתוֹךְ הקוס שֶׁלִּי כְּמוֹ קַרְצִיָּה קְטַנָּה
יָשָׁן שָּׂם מְכוּרבַּל בֵּין יַבָּלוֹת
הַהֵרְפֶּס הַיְּשָׁנוֹת
 
 פִּתְאֹם צַו 8 בְּאֶמְצַע הַחַיִּים
טֵלֵפוֹן לוֹחֵשׁ בַּלַּיְלָה הִיפְּנוֹזָה
סַמִים בְּכַף הרֶגֶל
יוֹסִי הַגִּבּוֹר קוֹפֵץ מְהַקֻּוס
שׁוֹתֶה תֶּרֶד, גָּדֵל לִמְמַדֵּי עֲנָק
מוֹתֵחַ שְׁרִיר
וּנִכְנָס לָרֶכֶב
לֹא אוֹמֵר מְכוֹנִית אֹמֶר רֶכֶב
וּרְכָבִים
קוֹנֶה מַפָּה
וְחוצֵה אֵיזו יַבָּשָׁה
לֹא חָשׁוּב הַבְּרִיאוֹת
וְלֹא הַיְּלָדִים
הָעִקָּר
 לְבַצַּע אֶת הַמְּשִׁימָה
שֶׁבִּשְׁבִילָהּ נוֹצָר
בָּאֹנֶס בָּאַמְבַּטְיָה
לִפְנֵי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה
וּמַשֶּׁהוּ
 
 מֵאָז שֶׁשָּׁלְפוּ אֶת יוֹסִי הַגִּבּוֹר
לָקַח שְׁלִיטָה עַל הַהֶגֶה
הָפַךְ אוֹתִי לְגֶבֶר
בַּטֵּלֵפוֹן אוֹמְרִים לִי "אַתָּה" 

יוֹסִי הַמְנֻופַּח לְגֹדֶל טִבְעִי
לֹא רוֹצָה לַחֲזֹר וְלַהֲפֹךְ לְקרְצִּיָה
קְטַנָּה עַל דֹּפֶן רִירִיתְ
שֶׁל אִשָּׁה שַׁבְרִירִיתְ
לָקַח תַּ'עִנְיָינִים בַּיָּדַיִם
לְגְמוֹר חָת שְׁתַּיִם
חֲרַקִירי !
זֶה מַה שֶּׁאִישׁ כְּמוֹתוֹ מֵבִין
כָּכָה בָּרְאוּ אוֹתוֹ
בַּמַּעְבָּדָה הַוִירְטּוּאַלִית
אָסוּר לִפֹּל
בַּשְבִי
לִבְכוֹת לִזְכֹּר
לְבַקֵּשׁ חַיִּים
לֶאֱהֹב
 
 מְעַנְיֵן מִי עוֹד מִתְחַבֵּא בְּקִפּוּלִים יְשָׁנִים
מֵאָז הָאוֹנֵס בִּשְׁנוֹת הַשִּׁשִּׁים ?
 
 יוֹסִי חוֹלֶה מְאֹד
אֲנִי קוֹרֵאת לַהוֹמּוֹאִים
לְרַפֵּא אוֹתוֹ
וְהֵם בָּאִים וְקוֹרְאִים
לַדְּבָרִים בְּמִלִּים
וּמַצְבִּיעִים
עַל הָרְגָשׁוֹת
וְיוֹסִי מִּתְיָירֵא שֶׁאוּלַי
יְיעָלֵם מֵרֹב בּוּשָׁה
אוּלַי הוּא הוֹמוֹ בִּכְלָל
מִתְחַבֵּא בְּתוֹךְ קוּס שֶׁל אִשָּׁה
שֶׁהִיא בְּעֶצֶם
מַחְסָן רֵיק
לִרְסִיסִים מְצֻיָּרִים
מְצַיְּצִים שֶׁנּוֹצְרוּ
בָּאֹנֶס אֶחָד בִּשְׁנוֹת הַשִּׁשִּׁים.
 
 יוֹסִי שׁוֹתֵק עַכְשָׁו לֹא נָתְנוּ לוֹ
לְבַצֵע אֶת הַמְּשִׁימָה עַד הַסּוֹף
כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹהֵב לְסַנֵּן
בַּקְּשִׁיחוּת גֶּרְמָנִית כְּזוֹ
 
 וְיַלְדָּה קְטַנָּה לוֹחֶשֶׁת בַּחֹשֶׁךְ
אֲבָל אֲנִי עוֹד חָדָשָׁה
אֶל מוּל זַיִן גָּדוֹל מִדֵּי
כְּמוֹ מִזְרָקָה מוֹצִיא חָלָב
צָהֹב מַסְרִיחַ
אֹמֵר בְּסֵדֶר
אָז מֵאֲחוֹרָה
 
הזכויות שמורות למחברת, יפו 9.2004

 3.
במקום אחר, בערך באותו זמן, כיבה גבר כסוף שיער את מנורת הקריאה שעל שולחן העבודה שלו. הוא הרים את המשקפיים מעיניו הלאות, ושפשף את פניו באגרופים קפוצים, מנסה להעיר את עצמו, למצוא שוב את קצה החוט שאבד לו. מכשיר הטלפון דמם כל הערב, שתיקה רועמת המסכמת את הכל, כל התסבוכת אליה נפל בחודש האחרון, ללא מוצא ניראה לעין.  בניגוד למנהגו מימים ימימה – עוד כשהיה סטודנט במעונות של אוניברסיטת קולומביה היוקרתית, לעשות אמבטיה חמה וריחנית לפני השינה – נשכב בחליפה הקמוטה על הספה. לאחר שדחף ברגלו את ערימת הספרים והמסמכים שהיו מונחים עליה, ובלי לטרוח להניח סדין וכרית, משך עליו שמיכה מאובקת ונרדם.
 
 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: