"זהירות טריגר"

הגדרה עצמית של סוגה חדשה  או לפחות סגנון

דוגמאות ואילוסטרציות בעמודים הבאים

הפרת זכויות אדם לשונית
 
לפני שנתיים בערך הגשתי עבודה סמינריונית, במסגרת לימודי המשך בחוג לאנתרופולוגיה תרבותית בחו"ל – על השפה העברית, מנקודת מבט של פוסט קולוניאליזם. הרשימה שיצאה תחת עטי היתה מוזרה, אך הנחתי לה להיות היא, ולצאת לדרכה. במקום מבט אקדמי, השתרבבו זכרונות ילדות, שיעורי חינוך ותנ"כ, דלות המילים, הפלישה של האנגלית האמריקנית לאוצר המילים, הקללות בערבית וביידיש, ההתעללות המוסדית המאורגנת בנפש.
 
מה שבסוף יצא מכל הנייר הסבוך הזה הוא כמה אמיתות פשוטות. הכפייה לדבר ולכתוב עברית, בשנות השישים, היתה הפרה ברוטאלית של זכויות האדם. ההצמחה של העברית מלמעלה למטה כחלק מהפרוייקט הציוני, הפיקה תוצאות גרועות מבחינה לשונית, תרבותית ורוחנית. ההתנפלות על השפה, באותו אופן שהציונות התנפלה על האדמה, מעשה אונס ולא מעשה אהבה, תוך גירוש והריגה של ה"יריב" (הזכרי), לא הועילה לשפה. ההתחברות המהירה והבלתי מבוקרת ללשון המקרא, שהיתה עד כה רדומה ומכוסה בשפת לע"ז, העירה שדים אטאוויסטיים, שבטיים, ויצריים שמתבטאים בכיוונים המשיחיים פשיסטיים ומושחתים שאליהם חותרת הציונות. 
 
אימפריאליזם לְשׁוֹנִי
 
החשיפה לאמריקניזציה, בשלב הקריטי בהתפתחות השַׂפָתָּרְבּוּת – קרי סוף שנות השבעים ואילך, יצרה מבוך ומעצור לשוני תרבותי נוסף שאינו מוסיף בריאות, על החולי הקיים. לבסוף, לא ניתן להיות נערה מתבגרת במשפחה יהודית מופרעת, בלי שפה מפותחת במיוחד המאפשרת ביטוי שוטף של המצוקה וניסוחה.
 
חזרתי לארץ, יותר נכון, אוּזָקְתִי למטוס "אל על" עמוס תרבות מעודנת וכמה שומרי ראש מֵּרוּבָּטִּים, הישר לזרועותיה של העברית. בום, מכה בראש. אלוהים, קבלה, ציטטות מחז"ל, טנקים, אילמות ועוד אלימות. ובכל זאת, חזרה לאהובה זנוחה, השפה שלי. סגרתי את עצמי מפני נזקי הטלויזיה, העיתונות היומית, ושפת הרחוב.
הסתגרתי בבית כמה חודשים, קראתי אינטרנטית, בלוגית, ויוצרים צעירים שהשפה הפכה אצלם קלילה יותר ונעימה. סגרתי עצמי מפני נאומי פוליטיקאים ומריבות עם פקידים. הפסדתי כסף, כדי לשמור על השפיות הלשונית.
 
מתוך המצוקה באה גם רווחה כלשהי, כאשר גיליתי את אוצרות הביטוי הויזואלי. למה להשחית מילים? תמונה אחת, במקום הנכון, שווה באמת אלף מילים, ובעברית – אלפיים. אני לומדת.
  
רֵזִיסְטַּנְס

ז'אנר אחד תפס את עיני ולבי במיוחד, זה הסגנון של ליצני הסייבר, מומחי הבלוגים, אלה שבהכרח חייבים להיות  מתחת לגיל 30 כדי לחשוב ככה. המשפטים שלהם זה דוגמא לאמנות הריחוק הזהיר והמשעשע. הכל אילוסטרציה, והשפה מדלגת כלוחמת אַייקִידוֹ מפני כל אמירה שיש בסופה סימן קריאה. הבוז לפתוס, לאמת, לאמונה. יחי הריחוק הזהיר, והלא יהיר. כאשר אני שוקעת שוב בדכאון מצמית, אני נכנסת לאחד הבלוגים או האתרים של אותן כנופיות מזהירות, וצוחקת עד שכואבת לי הבטן. בדיחות שואה זה הפייבוריט. לנו היה אסור. הבדיחה היחידה שאני זוכרת מגיל 12 על השואה היתה לא מצחיקה בכלל, זה הלך ככה – "צְוַואִי יוּדֵן, דְרַיי סַבּוֹנֵן" (שני יהודים שווה שלושה סבונים). הבדיחה הופרחה תמיד ליד ילדים של ניצולי שואה, ושמעתי אותה מקרוב משפחה של "קאפו" גם הוא ניצול שעלה לארץ. אכן, זה לא היה מצחיק בכלל.

 

ז'אנר נוסף שצד את תשומת ליבי כמשהו חדש וראוי להגדרה הוא סגנון הפורומים של "קבוצות התמיכה" למיניהן. פּוֹסְטִים בקבוצות תמיכה תפסו צורת כתיבה משלהם, מעין קוד די מתוחכם שמטרתו לאפשר ניקוז רגשות אַסֵּפְּטִי, בטוח, בסביבה עויינת. הכותב/ת מגניב את רגשותיו העוצמתיים, שִמְחה, עצב תהומי, ייאוש אובדני, תוקפנות אלימה – מָּשָל היה סוחב בגניבה שָׁחְטָה מבָּאנְג במרתף, במהלך מסיבת יומולדת של ילדים בני ארבע. רוב משתתפי הפורום מכירים זה את זה, חרף שמות הכינוי המוזרים (אנונימית – הכי פופולארי, קרן אור, מלאכית, מחבקת, מנשקת, פרח, איילת השחר, השמש הפציעה, הרוסה, שבורה, ועוד כינויים רכים, מלֻווים באיקון של ורד, מלאך או תינוק). ההודעות מלוות בנישוקים, חיבוקים רטובים, פרחים, ובונבונים וורודים. כאשר משייטים זמן מה בפורום כזה, מגלים שמאחורי המלאכיות, מפזרות האור ופתיתי הפסטל, עומדות אַמָזונות ומֵדֵיאות לוחמות נינג'ה.
 
החומרים בפורומים האלה מדהימים, הן מבחינת אנליזת תרבות והן מבחינה לשונית. זו כבר עברית אחרת ממה שאני הכרתי, עברית שכבר נפתח בה קצת חלל, מקום, לסובלימציה, אירוניה, כפל משמעות ודקויות. ביני לביני, העברית בפורומים אלה היא "מחתרת הַרְגָשות". בתוך הסוגה הזו, יש תת סוגה, שאני בחרתי לקרוא לה "זהירות טְּרִיגֵר". זהו קוד מקובל בפורומי תמיכה, שמזהיר בכותרת הפוסט, שהחומר הכלול בהודעה עלול לפעול כחומר נפץ דליק במיוחד. מאחר שכל המשתתפים קשורים זה לזה בעבותות של טראומה, הרי כל פְלֵשבֶּק עלול להוביל לאפידמיה של זכרונות קשים, דכאונות והצפות.
 
הישרדות
 
מכל הסוגות המרעננות האלה בחרתי ליצור לי עברית חדשה ומתקנת. השפה שלי היא תרכובת על בסיס הרחב של השפה הדלה ה"ציונית" (משנות השישים). זהו הבסיס הרע והרעוע שעליו שתולה שכבה של אמריקנית קלוקלת ושתלטנית, ועכשיו יוצא היִיחוּר. לייחור הזה אני קוראת "זהירות טריגר". ולקשי תפיסה אסביר למה :
 הכותרת כוללת עברית ואנגלית במינון הנכון בדיוק. העברית מזהירה והאנגלית מרגישה.
ה"טריגר" נוגע לרובד המוכחש במציאות הישראלית, זו השִלְיָיה שלי מתחתיות היאור, בעיקר התנינים.
הסגנון הוא מודרני, גלובלי, רווי צער וכאב שהכותב יודע שאין מקום להכילו כי היקום והעולם אדישים. כל מה שנותר זה לרמוז לְמָּעֳמָקים, מִלֵּב שבור אחד למשנהו.
 
הסוגה שלי שואבת ממסורת יהודית ארוכה של "הָפוּך על הפוך", מסורת של דיכוי עמוק, חיצוני אך בעיקר פנימי, מעין צנזורה שרק מי שבקיא ברזי אותה תקופה והוויה רגיש לקיומה ולטביעות אצבעותיה בטקסט. בעבר כתבו – וד"ל, "והמבין יבין", וכל כיוצא באלה קודים של פורום תמיכה. הסוגה של "זהירות טריגר" מצטרפת למסורת זו במובהק ובצורה ישירה. נפגעי הטראומה מדברים בקודים של אָנוּסים, גם מפני התודעה שלהם עצמם, העלולה להתפוצץ מן הכאב, וגם מעומס הסודות, המשפחתיים והחברתיים, שבתוכם הם חייבים לשרוד. זהירות טריגר מקפל בחובו כמה אמירות בבת אחת. זהירות מן הכאב והזכרון, זהירות מן החשיפה, זהירות מן ההכחשה, ו…תזכרות שאנחנו עדיין לא חופשיים לדבר. 
 
 התנגדות לדיכוי

השירים שפרסמתי באתר עד כה בהחלט נכנסים לסוגה זו, ומייצגים אותה. קטיגוריה נכבדה בסוגה היא "שירי השב"כ" למיניהם המבקשים לספר על הווייה שבתוך הוויה, שאינה נדונה בגלוי, והיא יוצרת עולם דימויים שלם בחברה הישראלית. השב"כ הוא גם "הארגון המאיים", ה"כת המסוכנת" וכל תצורת אנרגיה חברתית המושכת לכיוון היצרים האפלים של האדם. בקצה הסקלה הזו נמצא האב טיפוס של "כת השטן", היטלר והדימויים הנאציים. כמובן, ברובד המציאותי השב"כ הוא גם ארגון חברתי ופוליטי בעל נוכחות עצומה בישראל שטרם זכה לעיבוד לשוני ותרבותי הולם . ישראל הרי טרם החליטה אם היא הולכת לכיוון של סטליניזם, פשיזם או רפובליקת בננות סתם. ויש עולם צללים עמוק יותר המזוהה עם ארגונים אחרים, פצצות אטום ומלמ"בים למיניהם (וירוסים קטלניים, קרינות וגזזת). על אלה נהוג לקרוא בעיתונות היומית, אבל בהכרח הם נוכחים במבנה הנפשי וב"לא מודע הקולקטיבי", כמייצגים תופעה רחבה ואף עמוקה יותר.

הפרוזה בסוגה זו היא אינפורמטיבית אך מרומזת,  ואינה נרתעת מדימויים קיצוניים, אך במימון זהיר וניו יורקי, שלא להראות "כבד" מידי. בתוך הדיווח כלולה כבר תובנה וחוכמה עתיקה שהזדהות חזקה מידי עם ערכים (כולל אמת וצדק) נופלת מייד למלכודת של השטן (או של השב"כ, תלוי בהקשר). האנליזה, ההארה של החושך, הרזולוציה, חייבת להיעשות בזהירות ובאופן שייאפשר לכותב=המִּתְוָודֵה=הַמְדָוֵוח לחזור בו מן האמירה, החשיפה או הביקורת לעבר החיק החמים של הבִּדָּיוֹן. הבדיון יכול להיות אסתטי או מדעי, כלומר ממש מדע בדיוני. כך מגן על עצמו הכותב מפני התנכלות, ניצול, תביעה, או אשפוז כפוי. 
 זוהי הסוגה שלי.
 
  [X=nextPage=X]

 

סכנת האשפוז הכפוי

החרב של ה"אשפוז הכפוי" המאיימת על הסוגה ויוצרת אותה בעצם. "זהירות טריגר" היא סוגת מחתרת שנולדה מן הצורך לבטא אמת, רגשות התרעה, מבלי להיות כפוף לאשפוז כפוי, בפועל או בסמלי. האשפוז הכפוי הוא קריסה של הפוליטי אל ה"מדיקלי" וה"קליני".. זהירות טריגר היא לפיכך גם תנועה פוליטית עוצמתית ביותר, מהפכנית, החותרת תחת מבני הכוח, ההתעללות והניצול של החברה. מבחינה זו היא סוגה פוסט קולוניאלית לעילא. נפגע הטראומה מהלך תדיר בין הכחשה עצמית (טביעה ורקבון) ובין התרסה מסוכנת שתוביל להתנכלות והסגר מבחוץ. שכן, טריגר עלול להביא לאבדון, ומצד שני בסביבה הנכונה הוא המפתח לריפוי ולהעצמה.
 
הארון היהודי

לבסוף, הסוגה קושרת עצמה גם לשפת הסימבוליקה העשירה של ה"זוהר" וטקסטים קבליים אחרים. טקסטים אלה, במובן מסויים הם הדוגמא הראשונה ל"זהירות טריגר", מה זה טריגר, האמא של הטריגרים. הסוגה היא השלב של היציאה מארון הספרים היהודי, הא הא. הסיבה שאני מכניסה את הארון היהודי בפיסקה המוקדשת לאשפוז הכפוי היא לאו דוקא תוצאה של טעות בעריכה. 

הערה על ג'נדר

הסוגה "זהירות טריגר" נולדת מתוך שאלות של זהות מינית. כסוגה שגדלה במימי קבוצות התמיכה, ודאי שהיא מושפעת מאד מתרבות נפגעי ההתעללות המינית, ומכאן אלה שהזהות שלהם לא ברורה, כולל ההומולסבים, הטרנסג'נדרים והמוגדרים על פי הנזק (ניזוקי מין). מתוך חיפוש סולידריות רחבה עד כמה שניתן, סברתי שניתן לנתק את הסוגה מן הג'נדר. אבל בחידוד הסגנון, התברר שלא היא. סוגתי, "זהירות טריגר" נכנסת למסורת הפמיניסטית, ואולי אפילו מצדיעה קצת ל"כתיבה הנשית" (בצער מסויים), שכן סגנון ההתנגדות של נשים שונה מזה של גברים, ולמה ? כי גם בתוך ממלכת הטריגרים, יש היררכיה. השפה של גברים, בתוך הז'אנר הזה, תהיה משוחררת יותר בסופו של דבר מן הדיכוי הפנימי. למה ? וזה קשה לי להגיד, כי גבר שאבא שלו אנס אותו בין עסקה בבורסה וחישמול עציר במרתפי השב"כ (במילואים), ואמא שלו אשפזה אותו בגלל זה (כי היא רצתה להמשיך ולנסוע במרצדס וללכת לשוקי זיקרי) והוא נהיה הומו לעשרים שנה, ואחר כך גילה שהוא סטרייט, ימצא בת זוג כּוּסִית בת 25 שגם תעריץ אותו על זה. במקרה ההפוך ? נו, מילא. 

  
 [X=nextPage=X]
 
אי המחוייבות היא חלק מן הלקח ההסטורי שהפנימה הסוגה החדשה. הסוגה יודעת שהזדהות חזקה מידי עם ערך, אמת, צדק או כל דבר חיובי אחר עלולה לחשוף את האדם לניצול, התנכלות או חיסול. לכן, בכל משפט המתאר מצב מקומם, יכלל "סעיף מילוט" המאפשר לראות את הדברים מנקודת המבט של התליין, או כאירוע מגוחך ומבדר. דוגמא לשימוש כזה נמצאת בתיאור הבא :"צעקתי על השוטרים הגזענים האלה איך זה שאתם עוצרים אותו רק בגלל שהוא ערבי, ועורכים עליו חיפוש בלי כפפות  ? אחרי זה בטח תבואו לגעת בי עם הלכלכוך שלו."  שכן, לוחמי צדק חסרי ריחוק הולם יפלו מהר לתוך איזו קנוניה אפלה שלתוכה ילוהקו דוקא משום התכונה החיובית שלהם. המסר במשפט המצוטט לעיל הוא :אני שונא גזענות אבל לא תתפסו אותי בהקלטה.

[X=nextPage=X]
 


דוגמא לשימוש לא רע בסוגה, מארצות הברית. תוספת לפוסטר יכולה להיות משהו אקטואלי כמו: טורקיה, איראן, ועכשיו אינדונזיה…אמממ…. האם זה גאיה או אולי ג'ורג'?
[X=nextPage=X]

חלק מתסריט מד"ב

הנסיוב האנושי אלישע הוסיף וסיפר על ניסויים המבוצעים במחלקות הסגורות של גואנטנמו, בהם הופכים בני אדם ל"אורקל (ORACLE )" על ידי גרימת דיסוציאציות חמורות (בדרך כלל באמצעות אונס אכזרי במיוחד). הקורבן אז מחובר למכשירי "ניבוי" שחלקם מבוססים על טכניקות עתיקות (איי צ'ינג, טארות, או מחשבים קוראי מחשבות וחלומות) והופכים אותו למעין "גשש" על חושי בשירות היחידה הצבאית. מבחינה רוחנית, הקורבן משועבד לחלוטין לרצון הקבוצה, והופך לעבד, או ל"דיסק עזר" המעבד הסתברויות לתוצאות כלשהן.

מחפשים מתחת לפנס

 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: