ארכיון חודשי: דצמבר 2004

של מי הבית הזה, לעזאזל ? Whose home is it anyway


Recently, I endured a series of dreams, almost nightmares, and all sharing one common theme. Home, houses, residence, dwelling places. I was relocating, homeless, residing in a house which is not mine, residing as a “live in” domestic slave worker at an old Nazi woman’s house, being in between or somewhere which is not Israel but not abroad. Homelessness was the issue, but more so, belonging and identity. I had very valid and strong personal reasons to have these disturbing dreams. I recently relocated from North America to Israel, found a temporary rental and was on the look out for a more permanent residence. My experience in North America included a form of nomadic life, homelessness and political exile. Certainly, I had ample reasons to feel displaced and uprooted. I am also under extreme financial difficulties, which would add to the worries.
Surprisingly, a few weeks ago a friend of mine called me and wanted desperately to share a nightmare, or a recurring dream she said was haunting her. This friend is quite wealthy and owns her own house with a nice acreage. Therefore, she certainly did not share my physical conditions. Her dream, as she recounted it, was strikingly similar to mine, and the way she described the “theme” was also quite similar. Her interpretation to her own symbols was totally personal and psychological. Later that month I stumbled upon a new website, which announced the formation of a new therapeutic institute. It was a Jungian oriented institute, dealing with Symbols and their importance in our lives. I surfed the various places in that site and landed on a “dream interpretation” service, offered by the psychologist who formed the center. As an illustration to the service he offers free (on line interpretation) he posted one dream that was sent to him. The dream was a striking replay of my dreams, the lady reported she has a series and recurring dreams about “not finding her house”, living in places that are not hers, being somewhere that might be Israel or not, etc. In her description she writes that she is a holocaust survivor and “generally anxious about the security issues in Israel”. The psychologist gave a very general interpretation, suggesting that she has to find a “life purpose” and it would settle her anxieties. I found his response lacking in depth and empathy, but added this web page to my archives for later processing.
Still later that same month, I read excerpts from a new novel published in Israel, by a Jew of Moroccan origins, mourning the displacement of his community which immigrated from Morocco to the “Home of the Jews” in order to experience a worse sense of exile, within the Jewish State, now run by mostly European Jews who looked down at the Arab Jews. The author highlights milestones in the journey of his family starting with the departure of Morocco, traveling under harsh conditions, and reaching Israel, and then the final disillusion of realizing that while they were “Jews” in Morocco, they are now considered “Moroccans” among the Jews.
At this point I felt enough “signs” that the issue is asking, or begging me, to address it. A Sabra like myself (meaning, born in Israel), my friend an Israeli-American woman, a holocaust survivor and a Moroccan Jew, we all feel displaced and uprooted, in the deepest sense of this term. The easiest explanation of this inner displacement would be to attribute it to being an immigrant, rather a refugee, in Israel and the trauma involved in this major shift. But then I returned to a detailed examination of these dreams, and another issue came to my mind. While most immigrants and refugees escape their home and find refuge in another, strange, land, the Jews were supposed to go the other direction. Escaping oppression in “foreign lands” they found refuge in their historic and ethnic home, namely, the newly founded Israel. This was the narrative of the collective unconscious, and many individuals lived their lives accordingly, finding their main “life purpose” and meaning in partaking in the “return to the historic home”. This shift required a re-narration of the relationship with the country they had left. This had to become the “foreign land” they willingly left behind for a more authentic spiritual life.
Fifty years later, the sense of the promised “home” never came, in fact, many Jews feel oppressed, persecuted and alienated from their own communities, and perhaps unconsciously begin to question their ‘big narrative” and focus on which they built their lives. The sense of betrayal and disillusionment at times may be automatically projected on the “security issues” (namely the threat of terror and war). But, if that were the case, the dreamers would have no sense of displacement and alienation, rather of being attacked by Arabs, which would not have created the emotional conflict that leads to nightmares and neurosis. My suggestion was that the individual unconscious of these people, including myself, is signaling a “warning sign” that the Israeli state is becoming an oppressive and perhaps fascist regime that persecutes the deeper sense of “Jewish identity”. While procedurally favoring Jews to non-Jews, the State betrays the deeper identity of Jewishness for which protection it was established.
Since the Zionist narrative so powerfully captured the imagination and engaged the deepest hopes of Jews for final refuge and belonging, its collapse creates a major conflict that finds its outlet in the coded language of dreams. Naturally, the holocaust survivor would find it impossible to question her “life purpose” and her decision to kill (as in annihilation of inner parts) her previous identity in favor of the new one.
My final dream in the series, for the time being, gave me some leads for possible solutions. In my dream I was kept as a domestic slave in an old woman’s house, outside of Israel. Under the rules of the place, Jews, like me, are depersonalized and do not enjoy rights. Therefore, I live under terror, that should I make a mistake in the house, I can be sentenced to death. One day, a friend of mine visits; she is a German lady who immigrated to California years ago (which might indicate that the dream happens in the USA). She takes me out on a trip, and the old lady lets her do it, because they are both equal and free. In my trip to the city, I take the city train, and meet an Israeli woman. She tells me that she was recently notified by the national Israeli theatre group -Habima – that they will employ her, and thus she and her spouse are returning to Israel. Knowing that I am a persecuted Jew, she offers to rent their apartment, for a thousand dollars a month. I tell her that I do not have such money, and then she goes. Later I meet a friend of mine, an Israeli artist who is a holocaust survivor from Hungary. I show him a new piece of art that I made and ask for his approval. After some deliberation he finally evaluates my work as “acceptable” and as something to start with.
My interim conclusion from these seemingly unrelated events is that various individuals are receiving the larger warning signals of an entire community that strayed from its higher potential. Specifically, the dreams indicate the dreamer is concerned that Israel is becoming a fascist and persecuting regime, that by its nature contradicts deeper symbols of the Jewish spiritual identity. Israel thus becomes similar to the “Exile” where the individual felt persecuted as well, on racial and spiritual grounds. However, since the collapse of the collective narrative is so threatening, the dreamer reverts to nightmares without solution, a “Wandering Jew” identity, stored already in the great pool of historic memory.
In my last dream while the issue of national identity is brought to an acute paradox, there is some pointer towards a resolution – the introduction of art and artistic expression as mediation and re
solution. The safe Israeli woman can immigrate back to Israel only as an artist (actor) – although she still must serve a "nationalist" cause – for which she is also renumerated by financial and social protection. The holocaust survivor, who is an artist, is able to mediate between his former identity and Israel, and can offer me a some initiation passage into a new identity within the Israeli society. This solution took me back to the movie “The Pianist” of last year. In contrast to the grand holocaust “epic” movies of the past, it pointed to another resolution of the holocaust. The Pianist, after going through the trials and tribulations of the holocaust, does not change his course, his identity or his life purpose. He picks up his work where he left it, in Poland, as a musician. This is a reasonable and human response to the holocaust, as juxtaposed by the Israeli interpretation of the holocaust as a call to annihilate the “exilic Jew” and create a new, brutal identity.
Under this resolution, the Zionist settlement in Israel becomes possible, provided it allows for the natural development of the highest and most refined spiritual “Call” of its citizens, which in my dream, is symbolized by art. However, if the former Zionist narrative turns into the oppressive force that persecutes the transcendental Jew, then truly, the paradox of living in Israel becomes unbearable and a source for nightmares.





בתור המתעניים החדשים, כלומר אלה שעברו מן המעמד הבינוני אל קו העוני, אני צריכה להתחיל להתרגל להורדה דרסטית של רמת החיים. זה מתבטא, מעבר לויתור על בגדים, מכונית, נופש, קוסמטיקה ומסעדות גם בהרגלים קטנים. טוב, אז קודם מגיע הויתור המכאיב על סיגריות תוצרת חוץ, ואחרי כן זו מפולת שלמה של הרגלים חדשים. אחד מהם, היה הויתור על רכישת שוקו מוכן. השוקו הוא מצרך מתכלה מאד אצלנו, ושמתי לב שהוא הופך לסעיף יקר בתקציב. טוב, החלטתי לעבור לשוקולית, והפכנו את זה לחגיגה. במקום "שוקו מוקי" שזה היה הכינוי לשוקו הקנוי, התחיל בני לאהוב ולדרוש "שוקו אמא"

כלומר המשקה שאני מכינה עבורו. כדי לשחזר את הטעם, הוספתי לשוקו והחלב גם שלוש כפיות גלידת שוקולד עשירה, ולפעמים זרקתי גם קוביית קרח בצורה של בעל חיים או פרי, שהוסיף לריטואל ולהנאה. ניתן גם להוסיף מעט שמנת לקצפת, או שמנת לקפה כדי להעשיר ולהסמיך את השוקו. וכמובן, אפשר להמיס קוביות שוקולד אמיתי או להשתמש בממרח השוקולד הטוב של עלית. גם עם כל התוספות האלה, ההפרש בעלות הוא של מאות אחוזים.
להגשה, הוצאתי מן האריזה שני קשים מדליקים שקיבלתי פעם מזמן מתנה, צינוריות פלסטיק בצבעים יפים המכופפות ויוצרות מסלול מפותל מן הספל אל הפה. עכשיו, זה רק שוקו אמא….

שאלת תם

קראתי לאתר שלי שבבים עם מחשבה על הפיסות שעפות כאשר חוטבים עצים, כלומר אותם פיסות חיים, בני אדם, שאנחנו כחברה מקריבים למען הכלל, בלי לערוך על כך משאל. לאחרונה אני מוטרדת ממצבו של אדם כזה, שמשלם מחירים בשם החברה כולה, ואיכשהו נזנח ושוקע. הוא לא ביקש עזרה ואין לי מושג איך לעזור לו, לפיכך. אני מספרת את מה שידוע לי, בבחינת זה מה שאני יכולה לעשות. לשדר מן השטח. "מירון" (שם בדוי) הוא גבר במחצית שנות הארבעים שלו, שמצהיר על עצמו שנולד מחדש לפני 6 שנים, מאז החליט להיות "נקי". אני מכירה אותו מן הגילגול הזה, ושמעתי בתמהון את סיפור חייו, שהוא שוטח בשלווה שלא תאומן. יליד הארץ, בן למשפחה רגילה מן המעמד הבינוני. אביו, עובד לשעבר של הצבא שעסק בבניית תשתיות בכור דימונה, והאם בת להתיישבות העובדת. שני הוריו נפטרו מוקדם, ומבלי שיאמר זאת מפורשות, מתקבל הרושם שמותם קשור להקרבה שהקריבו "עבור הכלל". בגיל צעיר נישא לבת כיתתו, ונולד לו בן שהיום משרת בצבא. הוא ניהל עסק מצליח מאד, והכל ניראה "מבחוץ" תקין. לטענתו החל להשתמש בסמים כבר בשחרור מן הצבא, אך השימוש הקשה נחשף מאוחר יותר. כמו נרקומנים רבים הובילו אותו הסמים לנתיב שלילי ביחסים אישיים, כלכליים והתנהגותיים. לבסוף, מצא עצמו זרוק בביבים, חסר בית, חסר אנושיות. הוא ניסה לשים קץ לחייו, ובאורח נס ניצל. מאז ניתב את כל כוחותיו לגמילה, וללא כל סיוע, למעט קבוצות תמיכה בשיחה, נגמל לחלוטין ושיקם את חייו. בשנתיים האחרונות אף עבד במוסד לגמילה של בני נוער וזכה להצלחה ניכרת. מירון רכש איזו תבונה, או חכמה, שרואים אצל אנשים שיצאו ממצבים בלתי אפשריים בכוחות עצמם. קורן אור ותמיכה, מוכן לאסוף לביתו הדל אנשים שנקרים על דרכו וזקוקים לאותו "פסק זמן" נטול שיפוטיות, מדבר על עצמו ועל חייו בגילוי לב ובהומור מדהים. הכרתי אותו במקרה לפני כמה חודשים, ומבלי שהכיר אותי קודם התגייס מיד לסייע לי במשהו דחוף וחיוני שעמד על הפרק אז. אמרתי לו כבר אז שיש לו "מתנה" נדירה לגעת באנשים, ושבעולם אידיאלי הייתי נותנת להיות אחראי לאיזה קו חם או ארגון המתערב במקרי חירום קריטיים באמת. בינתיים, ובין השיטין נגלו לי גם הבעיות שבהן הוא שקוע. חובות, שלילת רשיון נהיגה שמונעת ממנו לנוע בחופשיות, ומגבלות תעסוקתיות הנובעות גם מן החשש החברתי מן העבר שלו. היום, מירון מחוסר עבודה, חי על הגרושים האחרונים, ואינו מקבל שום סיוע להמשיך את מסלול חייו החדש והחיובי. ניסיתי לשוא לעורר בו איזה כעס בריא על המדינה שגרמה להתפוררות משפחתו (הסיפור שם סבוך מאד, וכולל גם פרשייה אפילה ודי ישנה המזכירה קצת את פרשת עזאם עזאםI). אך מירון מסרב להיכנס לנישה של קורבנות זועמים, והוא טוען שדרך זו אינה מובילה לשום מקום. הוא מעדיף לקחת אחריות גם על מה שבעליל לא היה באחריותו, ודאי בכל הקשור לבני משפחה מבוגרים.

And still, between the shadow and the blinding flame, / The brave despair of men flings onward, ever the same / As in those doom-lit years that wait them, and have been… /And life is just the picture dancing on a screen.

גם אם מישהו היה באורח פלא "מרים את הכפפה" ומציע איזו ישועה למירון כאן, לא הייתי יודעת איך להעביר את זה אליו, מבלי לפגוע בכבודו. ואולם, אני מעדיפה להתמודד עם הדילמה הזו, מאשר להיוותר בתחושה שאנשים מסוגו של מירון, לאחר שעשו כברת דרך מופלאה ממצב בלתי אפשרי, ויש להם יכולת לתרום באמת לחברה, ישקעו ויטבעו להם בשקט, הרחק מעיני הציבור ומצפונו. לא יאה שכך יקרה, ולכן החלטתי לעשות מה שביכולתי, והוא "לשדר מן השטח", אולי מישהו ישמע. ומירון היה אומר על זה, שאולי אלוהים ישמע, וזה בעצם הכי חשוב. חנוכה ? דה ?

שיר הספד מקודד



 לִפְנֵי שֶׁהַשַּׁבַּ"כּ הֶחֱזִיר אוֹתִי לְאֶרֶץ בַּאֲזִקִּים

מֵתוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים יְקָרִים בְּיִשְׂרָאֵל

כְּאִלּוּ הִקְרִיבוּ עַצְמָם לְהַזְהִיר אוֹתִי

לֹא לַחֲזֹר


שׁוֹפֵט וְסוֹפֵר

שְׁנֵי הַחֲלָקִים שֶׁלִּי

מָוֶת חֲשַׁאי


 בַּפַּנְטַזְיָה שֶׁלִּי הַשּׁוֹפֵט וְהַסּוֹפֵר עָבְדוּ יַחַד

עַל סֵפֶר שֶׁיַּחְשֹׂף אֶת הָאֱמֶת


 וְנִרְצְּחוּ עַל מִשְמַרְתָם

אָמְרוּ לִי זֶה לֹא הַזְּמַן


 וְשָרְבָּל הַקָּתוֹלִי הִתְעַקֵּשׁ

אדונינו ישו אָמַר

לֹא לְפַחַד


 וְתִרְאֶה מַה קָּרָה לוֹ

אָמַרְתִּי בְּרֶגַע שֶׁל צְלִילוּת נְדִירָה

וְלַמְרוֹת זֹאת קָפַצְתִּי לְמוֹתִי




סםטמבר 2004, יפו




This is a paragraph of text that could go in the sidebar.


הסקון, תוספת נוחה וטעימה למטבח היומיומי

אני רוצה לכתוב על מאפה סתמי עממי המקובל בתרבות האנגלו סקסית למקומותיה. זהו ה"סקון"
משהו שבין לחם מהיר ובין עוגה יבשה, או "ביסקוויט" במובנו הבריטי. את הסקון פגשתי במלוא הדרו בקנדה, במחוז שנקרא קולומביה הבריטית, בדרום מערב קנדה. רב בתי הקפה מחזיקים מבחר מאפים, מתוקים ומלוחים, המלווים את הקפה, הבירה או ארוחה קלה. נדלקתי על הסקון לא משום שהוא מדהים, אלא משום הגמישות שלו, והיכולת להשתמש בו כבסיס לאלתורים רבים ומשונים. זהו מעין "גיובטש" מתחום האפייה, כלומר מתכון בסיסי שאפשר לסתום איתו חורים ולהשתמש במה שיש וחייבים להיפטר ממנו. יתרון נוסף הוא מהירות ההכנה ומהירות האפיה, וגם משום פשטותו אפשר בהחלט לאפות אותו בטוסטר אובן, בתוך התבניות החד פעמיות או להניח על המגש של המכשיר. בקיצור, מתכון פלאים לדעתי, ואני רוצה לחלק איתכם שתי ורסיות שניסיתי בבית לאחרונה ויצאו על הכיפק.

הסקון המוכר יותר אפוי כלחמניה נפרדת ולפעמים בוצעים אותו כסנדויץ וממלאים בכל מיני דברים טובים. ואולם הגירסא הנוחה יותר נאפית כעיגול-לחם שמסומן מראש לשמונה פרוסות משולשות הנבצעות בקלות כאשר האפייה מסתיימת. 

הסקון הראשון שאפיתי היה צנוע ושמרני. זהו מאפה עגול מדלורית. זהו המתכון וההוראות:
חומרים : 30 גרם חמאה, 2 כפות סוכר, כוס של מחית דלורית (לבשל ולמעוך), ביצה אחת, 2 כוסות קמח אוסם תופח, קומץ מלח, 3 תאנים מיובשות חתוכות לגודל צימוק, קצת חלב.
מערבבים את החמאה המומסת והסוכר עד לקרם, מוסיפים ומערבבים את המחית והביצה. מוסיפים את הקמח והמלח ולבסוף את התאנים. מערבבים עד ליצירת בצק אחיד. ללוש קצת על משטח מקומח ולצור עיגול בקוטר 20 ס"מ בערך. להניח על מגש משומן בתנור. לחתוך כמעט עד הסוף לשמונה פרוסות כדי שאפשר יהיה לבצוע בקלות בסיום האפייה. להבריש בקצת חלב ולאפות בתנור חם (200 צלזיוס) למשך 20-25 דקות.
לאחר הצלחתו של המאפה, אזרתי קצת יותר אומץ ואלתרתי את הסקון הבא. במקום דלורית, השתמשתי בדלעת וגזר מבושלים שיצרו צבע כתום מרהיב. תיבלתי את הבצק בשמיר קצוץ דק, החלפתי את התאנים בצימוקים, ולמעלה קישטתי בחצאי זיתים. יצא מדהים ממש. אפשר למשל לפזר פרמזן למעלה, להוסיף עשבי תיבול, להחליף את הדלעת בכל ירק מבושל אחר, עגבניות מיובשות, תמרים, צנוברים, פסטו, שומים וגבינות וכל מה שיש במקרר.  

הרהורי פוליטיקה קטנה


בשבועות האחרונים אני מנסה לארגן ערב שיחה עם אישה שהתמחתה ב"לימוד ילדים בבית"
home schooling  בלע"ז. דיברתי על זה עם מכרים ושכנים וניסיתי גם לגייס שומעים נוספים לאותו ערב. התגובה שזוכה ל"מעצבנת של השבוע" באה מפי אישה המחזיקה מעצמה מתקדמת, פעילת שמאל רדיקלי על ציר "נשים בשחור-תאעיוש" שהודיעה לי שהיא נגד הענין כולו כיון שזה אנטי חברתי. באותה שיחה היא ניסתה גם לגייס אותי להתנדב קצת לאחת מן הפעילויות הסרבניות של הארגונים הללו. אמרתי לה שעם כל הכבוד, כאם חד הורית המתפרנסת מקצבאות סעד של המדינה, אני מוצאת שזה סר טעם להתנדב כרגע. היא צקצקה באי נחת, ממרום הוילה בככר המדינה, ואמרה לי שאני לא מיוחסת וצריכה לתרום את חלקי "כמו כולם". שמאל ? נו טוב.
באותו עניין, נתקלתי בפירכה נוספת להשבוע. כחובבת מושבעת של קונספירציות פוליטיות, אני קוראת כל מאמר היוצא בעברית שיכול להיכנס לקטיגוריה זו. קראתי שני טורים שמתיימרים להשתייך לז'אנר זה, ולהפתעתי – לאחר הניתוח הלא רע של כמה אירועים אקטואליים – התברר כי ה"אני מאמין" שלהם, כל אחד בנפרד ולשיטתו – מתבסס על השקפת עולם לפי הקושרים הפשיסטים מבקשים לחסל את "היהודים האמיתיים", שהם כניראה בני משפחתם של הכותבים ועוד כמה חברים טובים שחושבים כמוהם. ציינתי לעצמי שרק בישראל אפשרי מצב שבו שמאל רדיקלי מטיף לאנשים "לתרום את חלקם לחברה כי כך יאה" וכוהני הקונספירציה הם בעצם יותר ימנים מהמפלגה השלטת וספיחיה הפשיסטים ביותר. 
לאחר שני אירועים אלה הגעתי למסקנה שאם לא יקרה משהו דחוף אאלץ אני, הקטנה, להתחיל לכתוב ולהכניס קצת רוח מרד בממסדיות שמאיימת לחבק ולחנוק אפילו את ה"שוליים הסהרוריים", אחרת פשוט אמות משעמום. זה הזכיר לי גם את כתביו של מרטין בובר על הפן הקולקטיבי של הברית בין אלוהים ובין היהודים, השונה מן הברית הנוצרית שמדברת על גאולת הפרט. אכן, ואולי מאז הר סיני מתמודד כל יהודי עם התביעה הקהילתית, ואולם לעיתים תביעה זו, שהיא דוקא חיובית במהותה, נושאת אופי עדרי ופשטני המחניק כל מחשבה מקורית או ביקורת. כמו כן, תביעה זו היוותה תירוץ לעיתים קרובות לניצול וקירבון של פרטים בחברה, על יסוד העקרון של "כל ישראל ערבים זה לזה". האיזון בין ה"ברית האישית" לבין "הברית הקהילתית" הוא מלאכה עדינה, שאם היא מתבהמת ועוברת רדוקציה, אינה אלא כר פורה לפשיזם בתצורתו המסוכנת ביותר, כלומר, השתלטות של הבינוניות, צרות העין, והכוחניות על הגורמים היצירתיים והחיוניים בחברה בטענה שה"כופרים" הם יהירים, מתבדלים ומסוכנים לחברה.
ומילה על תורת הקונספירציה. בארץ טרם התפתח ז'אנר פוליטי וספרותי זה, כפי שהוא מקובל בחו"ל. לאחרונה, ועקב הפופולאריות הגואה של השקפת עולם זו, קמו לנו גם פילוסופים והוגים המעניקים עומק לנטיה זו ומעמידים אותה כאלטרנטיבה חברתית של ממש. על קצה המזלג, טוענים הפילוסופים הללו, כי הקונספירציה היא העמדה היחידה המוצדקת בעולם נטול דת מאורגנת, וכי אנחנו למעשה הממשיכים האותנטיים של ה"אתיאיסטים" וה"אגנוסטים" מן העבר. בארץ, יצא לקונספירציה שם רע במיוחד, במיוחד משום שהיא מכשיר פוליטי וחברתי משוכלל ומסורתי בהישרדות של העם היהודי. כמו כן, היהודים הואשמו תדיר במיני קונספירציות ועל רקע זה הוצתו פרעות והתנכלויות רבות. ואולם, דוקא משום כך יש מקום להאיר את הפינה החשוכה הזו ולהעלות אותה אל הרובד המודע.