שירה של תעשיית המוות

 בזמן שבין התאונה לעדות, השירה היחידה היא זו היוצאת תחת ידם של תעשייני המוות, בשיווק תוצרתם. 

 

משוררים מרגישים התייבשות וקוצר יד אל מול שירת המוות במציאות. ישנן תקופות בהן מפגרת היכולת המילולית האנושית אחר האירועים. במקרים אלה, כמו באירוע טראומתי מכונן, נאלם האדם אל מול ההתרחשות. במרווח הזמן שנוצר, אותו חלל שחור ללא אור תודעה, קורה הנס של הבריאה. ובראשית היתה המילה, או אדם המכנה את הדברים ב"שם", המעשה האלוהי של סגירת התוהו באמצעות כיבוש מילולי של הכאוס.  הדוגמא האחרונה היתה השואה, אבל היו עוד אירועים כאלה.
 
השבועיים האחרונים, עת החגים והניסים, היעדר האור ושלטון החושך המתפקע מפוטנציאלים שטרם נולדו, היה "זמן ללא מילים" שכזה. משהו שחור מתרחש ומבקש להיוולד, אך אינו רשאי לעשות זאת בטרם תינתן לו מתנת המילה. לבסוף זה התפרץ שם באסיה הרחוקה, תזוזה טקטונית, שקדם לה דיווח תמוה על ספק חפץ ספק מטאור שנפל באור נגוהות ליד אינדונזיה, התרעות על פיגוע, משרד החוץ היודע מראש את הנזקים שהוא עומד להשפיע על החיים בכדור הארץ ומנדב באבירותו התרעה חדת לשון וכפולת סכין.
 
טלי פחימה העירה מן הבור שדים ומרתפים, משורר צעיר ובעל מקצב רוסי נעצר לחקירה, יצחק לאור עשה את הבלתי יאומן ופתח כתב עת לאור המבקש להיכנס בשערי העברית הננעלים על כלא "קציעות". קבלן שיפוצים גדול ברח מעיראק חרף הרווחים שהובטחו לו. הקבלנים האלה מבינים רק כוח.
 
קרב "סְפִּינִים" בין איראן לישראל. עצרו מרגלים לטובת ישראל, תפסנו אותם על סדרת טלויזיה  שבה לוקחים רופאים ישראלים אברים מפלשתינים. תיקו – והציבור נותר באפילה. קרבות ה"סְפִּינִים" מתנהלים בין אליתות הידע, וחלק מכללי המשחק הוא להותיר את הציבור בכל העולם באפילה. אני ארמוז, אתה תרמוז, אבל אסור לחרוג מהכללים, ההמונים הם בני הערובה של כולנו.
 
דברים נוראים מתרחשים. וברור שיש פער זמנים הכרחי בין התרחשותם העיסתית לבין תפיסתם במילים, הזעזוע, האימה, הטראומה, כל הזמן שמותיר לשטן אפשרות להמלט למחתרת ולהתארגן מחדש. משהו נורא מתרחש והבטן יודעת כבר שעוד מעט קט זה יצא לאור המילים והמודעות, אולי אפשר עוד קצת זמן להתחבא בחושך האילם, לא להניח למילים לחרוש את הדרך לתודעה ומשם בחזרה לקרביים המתהפכות.
 
בזמן הנביטה קורים דברים מוזרים, ואת מקום השירה תופסים האירועים הנפרשים כמו כתובת על הקיר, כמו פטיש על הראש, מאיצים במוח העצל והמתפנק. בזמן הזה בידוע נעצרים משוררים, בבחינת מעצר מנהלי מונע למילים עצמן. השטן אוהב את שעת ההלם האילם שבין המעשה הנורא לחשיפתו והוא מתאמץ להאריך אותו גם כן. זו זמנה של השירה הגדולה ההולכת להיכתב, המילים החדשות שיומצאו כמו רפואה צורבת לפצע פתוח שהתגלה, קפיצת מדרגה אנושית ותרבותית שממתינה אחרי הפעימה האחרונה של חוסר התודעה.
 
התענגו על הזמן הזה המתקתק כפצצה שכבר התפוצצה, אך תמונתה מתעכבת שנות אור בטוסה משדה הקרב אל מקלטי המילה. התענגו על השמש המלטפת את הרחוב החוגג את הרגעים האחרונים של התקופה הישנה, חישבו על השירה כמו על גוויות צפות באינדונזיה, נרקבות ומגדלות כבר את המגיפה הבאה.

 

איזו שירה גדולה מחכה לנו.
 

בדרך כלל, חמישים שנה אחרי, מוצאים גם את הדו"ח שחמק ברח אל הממונים, והושתק ביד בוטחת, על ידי שני הצדדים. מחבר הדו"ח נמצא חי וקיים ובועט בשולי התודעה, בבחינת מי שהעז להקדים את זמנו ולהפריע לברית ההסתתרות בחשיכה שבין התליין לקורבנו. תמיד הוא יישאר בחיים כדי להעיד שבסופו של דבר הכל כתוב והרשות נתונה.

  

 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: